רע"א 5403/09 שועית בע"מ נ. דב אשד

לפניי בקשת רשות ערעור המופנית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' ברוש) בע"א 3458/07 במסגרת ערעור על החלטתו של כבוד הרשם א' אורנשטיין בבש"א 19069/07 (ת.א. 2171/07).

1.

מדובר בפרשיה ארוכת ימים ומרובת הליכים כאשר הבקשה שלפניי היא רק קצה הקרחון. לפיכך נעמוד על העובדות הרלוונטיות בקצרה ככל שניתן. בשנת 1979 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות בנוגע לנכס מסחרי (להלן: הנכס ) ובד בבד נחתם הסכם אופציה לרכישת הנכס בתום תקופת השכירות. לאחר חמש שנים, בתום תקופת השכירות, הודיעו המשיבים למבקשים כי הם מממשים את האופציה שניתנה להם לרכישת הנכס, תוך תשלום התמורה שנקבעה בהסכם (בערכה הנומינאלי). מאחר ובמהלך התקופה שחלפה בין חתימת הסכם האופציה לבין מימושה חלה אינפלציה דוהרת, הרי שהתמורה שנקבעה בהסכם לא שיקפה עוד את ערך הנכס. בנסיבות אלה סירבו המבקשים לקיים את הסכם המכר ואילו המשיבים הגישו תביעה לאכיפתו (ה"פ 1238/91). בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם ייאכף בשערוך שיתבטא בתשלום של 50,000 דולר ארה"ב, וזאת תוך שהוא מסתמך בטעות על פסק דין אחר שניתן בעניינם של הצדדים על ידי בית המשפט העליון (להלן: פסק הדין השגוי ). המשיבים שילמו למבקשים את הסכום של 50,000 $ בהתאם לפסק הדין השגוי ובד בבד הגישו ערעור לבית המשפט העליון. בהסכמת הצדדים בוטל פסק הדין השגוי והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי.

2.

לאחר שהוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, קבע האחרון כי יש לאכוף את הסכם האופציה תוך שערוך חלקי ובניכוי הסך של 50,000 $ שהמשיבים שילמו למבקשים בעקבות פסק הדין השגוי. המבקשים ערערו לבית המשפט העליון (ע"א 6136/00) שקיבל את הערעור ופסק כי יש לאכוף את ההסכם כנגד שערוך חלקי, קרי, תשלום של 175,000 $ למבקשים, בנוסף לסך של 50,000 $ ששולם בעקבות פסק הדין השגוי.

3.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 6136/00 חייב את המשיבים לשלם למבקשים עבור הנכס את הסך של 175,000 $ או שמא הותיר בידם את הברירה אם לשלמו כנגד אכיפת ההסכם. בעקבות זאת, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים (ה"פ 1562/04) ובה עתרו לקבוע כי המבקשים הפרו את הסכם המכר ואת פסק הדין של בית המשפט העליון, שכן הסתבר כי הם אינם יכולים להעביר את הבעלות בנכס על שם המשיבים במועד שנקבע ולפיכך עמדה למשיבים הזכות לבטל את הסכם המכר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' בנימיני) הגיע למסקנה כי ביטול ההסכם על ידי המשיבים נעשה שלא כדין, אך יחד עם זאת, הם רשאים לוותר על סעד האכיפה שנפסק לטובתם בבית המשפט העליון ולהחליט כי אין הם מעוניינים לממש את האופציה בתנאי השערוך שנקבעו. כן קבע כי המשיבים זכאים להשבת הסך של 50,000 $ ששולם בעקבות פסק הדין השגוי, בצירוף הצמדה וריבית.

4.

לאחר פסק דינו של כבוד השופט בנימיני שבעקבותיו בוטל למעשה הסכם המכר, הגישו המבקשים תביעה כספית נגד המשיבים (ת.א. 2171/07) על סך של 2.6 מיליון ₪ (לצרכי אגרה) בגין דמי השכירות המגיעים להם - לטענתם - בגין העובדה שבמשך עשרים ושלוש שנים החזיקו המשיבים בנכס מבלי לשלם דמי שכירות. לא למותר להוסיף ולציין כי במשך כל השנים שחלפו מביטול פסק הדין השגוי ועד להגשת תביעה זו, לא השיבו המבקשים למשיבים את הסכום של 50,000 $ ששולם בעקבות פסק הדין השגוי.

במסגרת התביעה הכספית הנ"ל ביקשו המבקשים מבית המשפט המחוזי להטיל עיקולים זמניים להבטחת סכום התביעה - הן עיקולים זמניים על שתי דירות של המשיבים בתל-אביב והן עיקול עצמי על הסך של 50,000 $ שמוחזק בידי המבקשים. כבוד השופט בנימיני הורה על עיקול זמני של שתי הדירות כמפורט לעיל אולם דחה את הבקשה לעיקול "עצמי", שכן במקרה דנן, לגישת השופט בנימיני, משמעות הדבר תהא "סיכול ביצוע פסק הדין של בית המשפט... המבקשים היו צריכים להשיב למשיבים את הסך של 50,000 דולר עוד בשנת 1992 ... המבקשים אינם יכולים להיבנות כיום מן העובדה שהם הפרו במשך שנים את החיוב להחזיר את הסכום הנ"ל למשיבים. עליהם לקיים את פסק הדין שניתן באמצעות תשלום הסכום בלשכת ההוצאה לפועל".

5.

בעקבות החלטת השופט בנימיני, הפקידו המבקשים ביום 25.9.2007 את הסכום של 50,000 $ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) בלשכת ההוצאה לפועל ובו ביום פנו בבקשה נוספת לבית המשפט המחוזי למתן צו ארעי לעיכוב העברת הכספים למשיבים והטלת עיקול זמני על הכספים. באותו יום ניתנה החלטת כבוד הרשם א' אורנשטיין, היא ההחלטה נשוא ענייננו, וזו לשונה:

"הבקשה מהווה למעשה השגה על החלטת כב' השופט בנימיני מיום 11.9.07 ואינני יושב כערכאת ערעור על החלטתו. אם סברו המבקשים שנפלה שגגה בהחלטה עליהם לנקוט בהליכי הערעור. אין ספק כי המבקשים היו מודעים לכך שישלמו בעוד ימים ספורים את סכום החוב, ענין שהיה צפוי ובידיעתם עוד קודם להחלטה ולפיכך מנועים מלעוררו בדיעבד".

6.

על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3458/07) ובד בבד הגישו בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור להורות על עיכוב העברת הכספים המוחזקים בלשכת ההוצאה לפועל אל המשיבים. כבוד השופטת מ' רובינשטיין דחתה את הבקשה לסעד זמני אולם בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים (רע"א 8664/07) התקבלה על ידי בית משפט זה (כבוד השופט י' אלון) שהורה כי הסכום המדובר ייוותר בקופת ההוצאה לפועל עד להכרעה בע"א 3458/07. בינתיים נדון הערעור על החלטת הרשם אורנשטיין ובסופו של יום, ביום 21.6.2009, ניתן פסק דינה של כבוד השופטת ש' ברוש ולפיו נדחה הערעור תוך חיוב המבקשים בהוצאות ושכר טרחת עורכי דין, לאחר שמצאה כי אין מקום לדחות את ממצאיו של הרשם וכי "הממצאים תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע ואין לגלות בה טעות שבחוק".

7.

על פסק דינה של השופטת ברוש הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, ויחד עמה בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני. ביום 30.6.2009 הוריתי למחזיקים שלא להוציא משליטתם את הסכום ששילמו המבקשים לקופת ההוצאה לפועל, עד להחלטה אחרת, ובד בבד ביקשתי את תגובת המשיבים לבקשה.

8.

טענותיהם של המבקשים נגד פסק דינה של השופטת ברוש מתמקדות באלו: העדר הנמקה בפסק הדין; התעלמות השופטת ברוש מהחלטתו של השופט אלון במסגרת רע"א 8664/07 - המבקשים טוענים כי השופט אלון למעשה קיבל את טענתם כי תשלום הסכום בלשכת ההוצאה לפועל נטל את העוקץ מנימוקו של השופט בנימיני בדבר חשש לסיכול פסק דין, שבעטיו נמנע השופט בנימיני, לשיטתם, מהטלת העיקול; טעות בקביעה כי הבקשה שנדונה על ידי הרשם אורנשטיין הוגשה כ"השגה" על החלטתו של השופט בנימיני, בעוד שלמעשה הבקשה הוגשה בהתאם להחלטתו.

9.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לדבריהם, אילו היו המבקשים מגישים בקשת רשות ערעור על החלטתו של כבוד השופט בנימיני שדחה את הבקשה לעיקול הכספים, ייתכן שהיה מקום להעלות את הנימוק שלמעשה מבקש לערער על חובתם של המבקשים לציית לפסק דין חלוט, אולם משלא הגישו המבקשים ערעור כאמור, אין בין החלטתו של הרשם אורנשטיין לבין טענה זו דבר. המשיבים טוענים כי במשך שבע עשרה שנים רצופות נמנעים המבקשים מלציית לפסק הדין של בית המשפט העליון ולהחזיר למשיבים את הסך של 50,000 $ וכעת דורשים הם מבית המשפט המשך לגיטימציה להפרת פסקי דין חלוטים. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. לטענת המשיבים, דרישתם של המבקשים לעקל את הסכום הנ"ל על אף שניתן עיקול על שתי דירות ששוויין עולה על סכום התביעה מהווה ניצול לרעה של הליכי משפט.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הבקשה - שעניינה השגה על פסק דין בערעור על החלטת רשם - אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית עקרונית. יתרה מכך, עניינה של הבקשה מתן סעד זמני, סוגיה שבה ערכאת הערעור תמעט עד מאוד להתערב [ראו: רע"א 376/07 גולדנברג נ' רובנר (לא פורסם, 14.6.2007); רע"א 1496/08 שהארוך נ' דיל (לא פורסם, 28.2.2008)]. כבר מטעם זה, דין הבקשה להידחות.

11.

גם לגופם של דברים, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים. אשר לטענת היעדר ההנמקה, לאחרונה עמדתי על כך שערכאת הערעור רשאית לאמץ את הכרעתה של הערכאה הדיונית תוך הסתפקות בהנמקה תמציתית או אף ללא הנמקה כלל ואימוץ ההחלטה נשוא הערעור "על קרביה וכרעיה" [ראו: רע"א 2946/09 בעק נ' פולק (לא פורסם, 28.6.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם]. אשר לטענה כי החלטת השופטת ברוש מנוגדת להחלטתו של כבוד השופט אלון, בכל הכבוד, במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין סעד זמני לא יכול היה השופט אלון לקבוע מה גורל הערעור, אלא לכל היותר מדובר בקביעה לכאורית הנכונה לשלב הביניים שעד להכרעה בערעור, כפי שמצויין בהחלטה במפורש.

אשר לטענה כי שגה הרשם אורנשטיין בקובעו כי הבקשה השנייה שהגישו המבקשים מהווה למעשה "השגה" על החלטת השופט בנימיני - מבלי להכריע בדבר, ולאחר עיון מעמיק בהחלטתו של השופט בנימיני, סבורני כי הנמקתו אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שהמבקשים מעוניינים להעניק לה. בנסיבות אלה, גם אני, כמו השופטת ברוש, איני סבור כי נפלה שגגה בקביעתו של הרשם אורנשטיין.

12.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית ועמה הבקשה לסעד זמני. למען הסר ספק, הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 30.6.2009 מבוטל בזאת. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורכי דין לטובת המשיבים בסך של 5,000 ₪.