רע"א 7809/05 הלשכה הגדולה למדינת ישראל של בונים חופשיים ,קדמוני נ. עיריית

1.המשיבה הגישה תובענה כנגד המבקשת בבית המשפט המחוזי לתל-אביב, ובה עתרה להצהיר על בטלות הסכם חכירה שנכרת בין הצדדים, וכן לתשלום דמי חכירה. המבקשת הגישה לבית המשפט בקשה לסילוק התובענה על הסף בטענות של התיישנות ושיהוי. בקשה זו נדחתה ביום 16.3.05 על-ידי רשם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' ברוך). על החלטה זו ערערה המבקשת בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שרה דותן).

2.ביום 3.7.05 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, באומרו:

"...הצדדים בחרו להקל על בית המשפט והסתפקו בהגשת הודעת ערעור והחלטת כב' הרשם, משלא צורפו כל מסמכים נוספים השתכנעתי כי החלטת כב' הרשם אכן מוצדקת ונימוקיו מקובלים עלי והחלטתי לדחות את הערעור..".

על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

3.המבקשת מלינה בעיקר על התנהלות ההליך בבית המשפט המחוזי, שגרמה לטענתה לכך, שלמבקשת לא היה יומה בבית המשפט. לבסוף טוענת המבקשת בקצרה אף לגופו של עניין. אפתח בטענות המבקשת בנוגע להליך בבית המשפט קמא.

ראשית טוענת המבקשת, כי לא היה מקום "לנזוף" בצדדים בפסק הדין על כך שהסתפקו בהגשת הודעת ערעור וצירוף החלטת הרשם, שכן הצדדים הגישו לבית המשפט לפני הדיון הודעה בהסכמה כי יש לראות בכתב הערעור ובסיכומי המשיבה בפני הרשם את עיקרי הטיעון של הצדדים. איני סבורה כי לדברים שנאמרו בהקשר זה, ומה שראו הצדדים כ"נזיפה" יש השלכה כלשהי לעניין ההחלטה גופה של בית המשפט המחוזי, ולפיכך איני רואה לנכון להידרש אליהם.

4.שנית טוענת המבקשת, כי סברה שתוכל להסתמך על האסמכתאות המצויות בתיק בית המשפט שעליו הוגש הערעור, אך לתדהמתה הסתבר לה, מפי השופטת עצמה, כי תיקי בית המשפט שעליו מערערים אינם מובאים בפניה. המבקשת טוענת כי על-פי תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), אמור להיות התיק של בית המשפט בערכאה הקודמת פרוש כולו בפני בית המשפט שלערעור, ולטענתה משימה מינהלתית זו אמורה להיות בידי בית המשפט. אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת.

תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

כל מה שעולה מתקנה 453 הוא שעל בית המשפט שלערעור לפסוק על-פי כתבי הטענות, ההודיות והראיות שהובאו, כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט של בית המשפט עליו מערערים. אין בהכרח משמעות תקנה זו כי כל התיק אמור להיות בפני בית המשפט שלערעור. התקנות מורות כי מסמכים שהמערער מעוניין להסתמך עליהם בערעור, ואשר הוגשו בערכאות קודמות, עליו להגישם לבית המשפט שלערעור (תקנה 437 לתקנות סדר הדין האזרחי). כך גם לגבי אסמכתאות שברצונו של צד להסתמך עליהן בערעור (תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי). באשר לפרוטוקול בית המשפט- לא נטען כי הוא לא היה בפני בית המשפט קמא. מכל מקום, אני סבורה כי המבקשת לא יכולה לטעון כי נגרם לה עיוות דין, שכן מכתב הערעור עולה כי המבקשת עשתה מלאכתה נאמנה וציטטה מכל מסמך שעליו רצתה להסתמך, כך שכל החומר הרלוונטי להחלטה בערעור היה בפני בית המשפט המחוזי.

5.עוד טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בחוסר סמכות, שכן על-פי תקנה 446(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין אשר לא הגיש עיקרי טיעון במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב לדיון. מכיוון ששני הצדדים במקרה שבפנינו לא הגישו עיקרי טיעון, חלה, לטענתה של המבקשת, תקנה 450(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי כאשר שני בעלי הדין לא התייצבו לדיון בערעור רשאי בית המשפט לדחות את הדיון או למחוק את הערעור. מכיוון שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור, טוענת המבקשת כי דחיה זו נעשתה בחוסר סמכות.

בטענה זו אין ממש. כפי שניתן להבין בבירור מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הערעור נדחה לגופו של עניין, ולא בשל אי הגשת עיקרי טיעון על-ידי הצדדים. לפיכך אין בידי לקבל את טענותיה של המבקשת כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט. כמו כן אציין כי לטענת המבקשת שבית המשפט המחוזי סירב לשמוע את טיעוניה לא נמצאה אסמכתא בבקשה שהוגשה בפני.

6.מוסיפה וטוענת המבקשת כנגד פסק דינו הקצר ונעדר ההנמקה של בית המשפט המחוזי. המבקשת סבורה כי תנאי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי לא התמלאו במקרה זה. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט שלערעור לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור אם סבר כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה עליה מערערים, ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות בה טעות שבחוק. איני רואה כיצד מבססת המבקשת את טענתה כי תנאים אלו לא התמלאו. העובדה שבית המשפט המחוזי לא ציין כי הוא עושה שימוש בתקנה זו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. המבקשת טוענת כי ללא החומר המשפטי שהיה בתיק בפני הרשם, לא היה יכול בית המשפט המחוזי לבדוק בדיקה עניינית של העובדות ולבצע ניתוח משפטי. על כך, כאמור, אין למבקשת להלין אלא על עצמה שלא הגישה לבית המשפט את החומר שהיה נדרש לצורך הכרעה בערעורה. בית המשפט קבע שעל סמך החומר שנמצא בפניו, קרי- החלטת הרשם וכתב הערעור, הוא מוצא כי החלטת הרשם היתה מוצדקת. אין בכך דבר בלתי תקין.

7.כאמור, אף לגופו של עניין מעלה המבקשת בקצרה מספר טענות, הנוגעות לסתירה הקיימת לטענתה בין פסיקתו של הרשם לבין הלכות קיימות הנוגעות לפרשנות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. כידוע, רשות ערעור לא תינתן אף אם התגלתה טעות בפסק דינה של הערכאה דלמטה, ויודגש כי אין אני קובעת שכך היה, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית בעלת השלכות רחבות (רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ , לא פורסם, ניתן ביום 15.11.98). איני מוצאת כי זהו מקרה מתאים למתן רשות ערעור, החורג מהעניין הצר שבין הצדדים (ראו החלטה בעניין דומה- רע"א 6214/97 חנניה נ' קובל , לא פורסם, ניתן ביום 1.12.97).

לפיכך, דין הבקשה להידחות.