רע"א 7236/13 שותפות בן דור ברקאי נ. כ.צ.ט בע"מ

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם והשופטים

י' אברהם ו- ד' צרפתי ) שדחה את ערעורם של המבקשים על פסק הדין של בית המשפט השלום בקרית שמונה (השופט מ' נדל ).

1.

בשנת 2001 הגישו המבקשים תביעה בגין נזקים בסך 781,564 ש"ח אשר נגרמו להם לטענתם לאחר שהשתמשו במכשירי הדברה שרכשו מן המשיבים. בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי נתגלעה תקלה במוצרים או בתהליך השיווק, וכי לא הוכח שהתכשיר שנמכר להם היה פגום. עוד נקבע כי הימנעותם של המבקשים מהעברת עלי העצים הפגועים לבדיקת מעבדה מייד לאחר התרחשות הנזק הסבה למשיבים נזק ראייתי. לסיום, פסק בית המשפט כי לא הוכח קשר סיבתי בין הריסוס לנזק, זאת על סמך קביעת המומחים שלפיה החומר הכימי שגרם לנזק למטעים אין מקורו בתכשיר שנמכר למבקשים. על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר דיון בערעור שבו השלימו הצדדים בעל פה את טיעוניהם, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקובעו: "אשר לערעור העיקרי: כבית המשפט קמא סבורים אף אנו, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח, כי הנזק שנגרם למטעים מקורו בחומר הרעיל שנרכש מן המשיבות. כיוון שכך – דין תביעתם להידחות, וזה גם דינו של הערעור שהניחו לפתחנו".

2.

מכאן הבקשה שלפניי לרשות ערעור על פסק הדין. המבקשים טוענים, בתמצית, שפסקי הדין של בית המשפט המחוזי והשלום לוקים בטעויות דיוניות ומהותיות באופן שמצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לשיטתם, פסק הדין של בית המשפט המחוזי הורה על דחיית הערעור ללא התייחסות לגופן של הטענות ומכאן שעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), מבלי להתייחס באופן מפורש לתנאים שנקבעו בתקנה זו להפעלת הסמכות. לחלופין טוענים המבקשים ערב רב של טענות נגד פסק הדין של בית המשפט השלום, אשר מכוח תקנה 460(ג) לתקנות הפך לחלק מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובתוך כך כי טעה בית המשפט בכך שפסק שהתביעה נדחית "על הסף" לאחר שהתנהל הליך מלא ונשמעו כלל הראיות בתיק; בכך שלא הקפיד על כך שאורך סיכומי הצדדים יהיה זהה; בכך שלא קיבל כחלק מחומר הראיות שבתיק את כלל ההליכים שנקטו המשיבות נגד צד שלישי; בכך שהסיק כי לא הוכח שהנזק למטעים נגרם מהחומר שנרכש מהמשיבות למרות קביעות המומחים, עדויות העדים, ומחדלן של המשיבות בטיפול בבעיה; בכך שלא ייחס משקל לעובדה שהמשיבות נמנעו מלזמן עדים חשובים מטעמן; בכך שלא פסל את עדויותיהם של שניים מעדי המשיבות בשל היותן עדויות שמיעה; ובכך שלא הפך את נטל ההוכחה מכוח סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי למסקנה שדינה להידחות. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין הבקשה דנן באה בגדר אמת מידה זו ואף המבקשים אינם טוענים אחרת. בפסיקתו של בית משפט זה נדחתה הטענה שלפיה השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות יעשה רק במקרים יוצאי דופן (ראו רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681 (1988)); ונקבע כי העובדה שבית המשפט לא ציין שעשה שימוש בסמכותו מכוח תקנה זו אינה מעלה או מורידה (רע"א 7809/05 הלשכה הגדולה למדינת ישראל של בונים חופשיים, קדמונים ומקובלים נ' עיריית תל אביב , פסקה 6 (25.12.2005)). יתרה מכך, כבר נפסק כי בית משפט שלערעור יכול וידרש לתקנה 460(ב) לתקנות ויבחן את קיום התנאים שנקבעו בה אף מבלי לציין זאת במפורש בפסק דינו (דנ"א 4630/96 ישראלי נ' מדינת ישראל – אגף המכס (16.10.1996)). חזקה כי בית המשפט עמד על קיום תנאים אלו בדחותו את הערעור, גם כשהדבר אינו מצוין במפורש. על כן, אין הבקשה שלפניי מגלה עילה למתן רשות לקיים בירור ערעורי שני. אשר לטענותיהם של המבקשים בנוגע לפסק הדין של בית משפט השלום – הרי שאלו תחומות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ונוגעות לצדדים במחלוקת בלבד. משכך, לא ראיתי מקום להידרש להן.

הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.