רע"א 3735/16 מאזן כמאל מוצטפא קרש נ. בלו סטרט וורלד איבסטמנט בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור ובצידה בקשת עיכוב ביצוע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 62836-10-15 וע"א 63268-10-15 (השופטים נ' בן אור , ר' וינוגרד ו א' דראל ) מיום 5.4.16 בו נדחה ערעורם של המבקשים והתקבל ערעור שכנגד של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"א 53655-07-10 (השופטת מ' שרביט ) מיום 6.9.15. עניינו של ההליך תביעה לסילוק יד.

רקע והליכים קודמים

ב.

עסקינן בבית בן שלוש קומות בשכונת א-סעדיה בעיר העתיקה בירושלים (להלן הנכס ). שלושה דורות בני משפחה אחת החזיקו בנכס במרוצת השנים: מוצטפא; בניו מוסא, כמאל וחרבי; ושמונה נכדים, אשר כולם צד להליך הנוכחי. המבקשים 4-1 והמשיבים הפורמליים 4-3 הם ילדיו של כמאל, המבקשים 6-5 הם ילדיו של חרבי. המשיבה 1 היא הבעלים הרשום של הנכס, לאחר שרכשה אותו מבעליו הקודמים. המשיבה 2 היא עמותה לה השכירה המשיבה 1 חלקים מהבית במועדים הרלבנטיים.

ג.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי מוצטפא היה בעל מעמד של דייר מוגן בנכס. סלע המחלוקת הוא בשאלת טיב זכויותיהם של הבנים, כמאל וחרבי, מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן החוק ). המבקשים טענו כי הם דיירים מוגנים "מקוריים", ואילו המשיבות טענו כי הם דיירים מוגנים "נגזרים". לסיווג זה השלכה על שאלת מעמדם של הנכדים-המבקשים, כפי שיובהר להלן.

ד.

בין המבקשים למשיבים התנהלו לאורך השנים הליכים משפטיים. הסכסוך הנוכחי בא לאויר העולם לאחר שבליל ה-28.7.10 נכנסה המשיבה 1 לנכס, ותפסה חזקה בקומות 1 ו-3. סמוך לאחר הכניסה, השכירה המשיבה 1 את החדרים שתפסה למשיבה 2. מכוח מעמדם לכאורה, טענו המבקשים לזכות דיירות מוגנת ועל כן עתרו לבית משפט השלום לסילוק ידן של המשיבות 2-1 מן הנכס; המשיבות טענו להעדר זכות של המבקשים, ועל כן הגישה המשיבה 1 תביעה שכנגד כלפי המבקש 1, שנותר בבית גם לאחר כניסתה, ועתרה לסילוק ידו מן הנכס ולדמי שימוש ראויים.

ה.

בית משפט השלום, בפסק דין מפורט ומנומק, דחה את תביעת המבקשים. בתחילה בחן בית המשפט את טענת המבקשים כי מעמדם של כמאל וחרבי היה מעמד של דיירים מוגנים מקוריים בבית. טענה זו נסמכה על שני הסכמים שהציגו המבקשים משנת 1963. האחד, הסכם שכירות מוגנת שנחתם ישירות בין הבעלים המקוריים של הבית לבין כמאל; השני, הסכם שכירות משנה בין כמאל לבין חרבי. לטענת המבקשים, בהתאם להסכמים אלה הפכו כמאל וחרבי לדיירים מוגנים מקוריים בבית, והמשיכו להחזיק ולהתגורר בו ברציפות עד לפטירתם בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. עם פטירתם, הפכו המבקשים, לשיטתם, לדיירים מוגנים נגזרים בבית מכוח סעיף 20(ב) לחוק. זאת בהיותם ילדיהם של הדיירים המקוריים, כמאל וחרבי, אשר התגוררו עמם בנכס לפחות חצי שנה טרם פטירתם.

ו.

בית משפט השלום פסק, כי אינו מוצא לבסס קביעה לפיה לכמאל וחרבי היה מעמד של דיירים מוגנים מקוריים בבית. קביעה זו נבעה מכך שהונחה, לטעם בית המשפט, תשתית מספקת לכך שהסכמי השכירות הנטענים אינם הסכמים אותנטיים; המבקשים הציגו שיהוי בהצגת ההסכמים; ובמסגרת הליכים קודמים טענו חלק מן המבקשים, כי זכות הדיירות המקורית הוקנתה רק לסב – מוצטפא, וכי כמאל וחרבי הם דיירים נגזרים בלבד. לפיכך, חל השתק שיפוטי המונע מהם להעלות טענה סותרת בשני הליכים שונים.

ז.

בהתאם לניתוחו של בית משפט השלום, לפיו מוצטפא היה הדייר המקורי, הנה עם פטירתו ומאחר שאשתו נפטרה עוד בחייו, הפכו כמאל וחרבי לדיירים מוגנים נגזרים מכוח סעיף 20(ב) לחוק. עם פטירתם הפכו נשותיהם, וסילה ואעתדאל, לדיירות נדחות בבית מכוח סעיף 27(1) לחוק. וסילה הלכה לעולמה בשנת 2000, ואעתדאל נפטרה בשנת 2009. לפיכך, עם מותה של אעתדאל פקעה זכות הדיירות המוגנת בנכס, שכן "שרשרת ההורשה" של זכות הדיירות המוגנת מכוח סעיפים 20 ו-27(1) לחוק משתרעת על שתי העברות בלבד. מכאן קבע בית משפט השלום, כי למבקשים אין זכות דיירות מוגנת בבית, ודין תביעתם להידחות.

ח.

למעלה מן הצורך, קבע בית משפט השלום, כי אף אילו התקבלה גרסת המבקשים, לפיה כמאל וחרבי היו דיירים מוגנים מקוריים, לא היה ניתן להכיר בזכות דיירות מוגנת בידי מבקשים 6-2, משום שאינם עומדים בדרישות החוק. לגבי חרבי, שכאמור נטען ששכר חלק מן הנכס בשכירות משנה מכמאל, פסק בית המשפט, כי לפי הוראת סעיף 30 לחוק פקעה זכותו להמשיך להחזיק בחלקו של הנכס שהוחזק על ידיו עם מותו של כמאל. זאת משום שאלמנתו של כמאל, אעתדאל, הפכה לדיירת נגזרת במקומו. לפיכך בניו של חרבי, המבקשים 6-5, אינם מקיימים את התנאים הנדרשים בחוק לשם הכרה בהם כדיירים נדחים.

ט.

בנוסף לכך, בחן בית משפט השלום האם המבקשים 6-2 עומדים בתנאי הדיירות המוגנת הנדחית, והגיע לכלל מסקנה, כי אינם עומדים בתנאים אלה. זאת כיון שהם מחזיקים בנכסים נוספים, או שלא התגוררו בנכס במועד פטירתם של הדיירים שבנעליהם ביקשו להיכנס כדיירים מוגנים. חיזוק נוסף לכך שהמבקשים 6-2 לא החזיקו בנכס בפועל מצא בית משפט השלום בכך, שבעת כניסת המשיבה 1 לנכס בליל ה-28.7.10 בשעה 2:00 שהו בו רק המבקש 1 ובני משפחתו. בית המשפט מצא את עדויותיהם של המבקשים בנושא זה כלא מהימנות, נוכח סתירות רבות בפרטים משמעותיים למחלוקת. לעומת זאת, מצא בית המשפט לאמץ את גרסת המשיבות, לפיה עוד בחייה של אעתדאל נותרו להתגורר בנכס רק המבקש 1 ואחיו, המשיבים הפורמליים 4-3.

י.

נוכח קביעתו של בית משפט השלום, כי במועד פטירתה של אעתדאל פקעה זכות הדיירות המוגנת בנכס, נפסק כי גם זכותו של המבקש 1, שכאמור המשיך להתגורר בנכס לאחר כניסתן של המשיבות, פקעה. על כן נמצא כי יש להורות על סילוק ידו מן הנכס ופינויו מן הקומה השניה. עם זאת, נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצא בית משפט השלום שאין לפסוק לטובת המשיבה 1 דמי שימוש ראויים מן המבקש 1 בגין השימוש שעשה בנכס מאז פטירת אעתדאל ועד יום הגשת התביעה שכנגד. כן נפסק, כי המשיבה 1 יכולה לתבוע דמי שימוש ראויים מן המבקש 1 בגין התקופה שמיום הגשת התביעה שכנגד עד למועד פינוי הנכס.

יא.

כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים והמשיבה 1 ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשים טענו בערעור, כי שגה בית משפט השלום כאשר לא קיבל את תביעתם, וכי היה עליו להכריע ראשית בטענותיהם במישור הפוססורי – המבוסס על חזקה במקרקעין ופגיעה בה ולא על הזכויות המהותיות. המשיבה 1 טענה כי בית משפט השלום שגה כאשר לא דן בטענותיה בעניין דמי השימוש הראויים מאז הגשת התביעה שכנגד. ערעורם של המבקשים נדחה על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ערעורה של המשיבה התקבל, ונפסק כי הסוגיה נכללה במפורש בתביעה שכנגד. לפיכך, חויב המבקש 1 לשלם למשיבה 1 דמי שכירות ראויים ממועד הגשת התביעה שכנגד, בהתאם לקביעות שמאי המבקשים. עוד נפסק, כי הנכס יפונה עד ליום 1.6.16.

בקשת רשות הערעור

יב.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת הערעור דנא, ובקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה טענות רבות, החוזרות במידה רבה על הטענות שהועלו במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי. זאת, בנוסף לטענה בדבר השימוש בתקנה 460(ב) במקרה דנא. אעמוד עליהן בתמצית.

יג.

ראשית , טוענים המבקשים כאמור כי נוכח פסיקתו של בית המשפט המחוזי בערעורם על יסוד תקנה 460(ב) מתעוררת שאלה עקרונית באשר לאופן השימוש בתקנה זו. לטענתם, בענייננו לא התקיימו התנאים לתחולתה של תקנה 460(ב), ולתוצאות ההליך השפעה ניכרת כללית על אופן השימוש בתקנה זו. שנית , טוענים המבקשים כי על בית משפט השלום היה להידרש לבירור תביעתם הפוססורית, ולא להסתפק בקביעה בעניין הזכויות המהותיות. שלישית , נטען כי טענת הזיוף הועלתה על ידי המשיבות בשלב מתקדם של המשפט ומדובר בהרחבת חזית אסורה. בהקשר זה טוענים עוד המבקשים, כי בניגוד לפסיקת בית משפט השלום לא עמדו המשיבות בנטל המוטל עליהן להוכיח טענת זיוף. רביעית , טוענים המבקשים כי בית משפט השלום החיל באופן חלקי ובעייתי את ההשתק השיפוטי. לטענתם, במסגרת ההליך שבו הועלו הטענות נשוא ההשתק סוכם, בין היתר, על דחיית תביעת הפינוי אותה הגיש הבעלים המקורי של הנכס כנגד המבקשים. פשרה זו, לטענתם, מקימה השתק שיפוטי מפני הגשת התביעה על ידי המשיבים בכלל. חמישית , טוענים המבקשים כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע כי המבקשים 6-2 נטשו את הנכס. נוכח האמור, הסעד אותו מתבקש בית משפט זה ליתן הוא להורות על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום ועל קבלת תביעת הפינוי של המבקשים כנגד המשיבות.

הכרעה

יד.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. לא כך במקרה שבפנינו. טענות המבקשים מופנות במהותן כנגד ממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת ערעור, כל שכן בגלגול ערעורי נוסף, להתערב בממצאים שכאלה (ראו רע"א 6474/99 מתתיהו צוקרמן נ' יוסף פאלוך (1999); רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' סביחה עידה (2012)).

טו.

המבקשים מנסים לשוות אופי עקרוני לטענתם כנגד החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב). אין להלום טענה זו. בית משפט זה שב ונדרש לסוגיית השימוש בתקנה 460(ב), המאפשרת לבית המשפט שלערעור הדוחה ערעור, כלשון התקנה:

"לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

1.

אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

2.

הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

3.

אין לגלות בה טעות שבחוק".

המקרה דנא אינו מעורר שאלה עקרונית בנוגע לאופן השימוש בתקנה 460(ב). מכבר נפסק, כי ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, בהפניה לערכאה משפטית אחרת אשר את דבריה ראה בית המשפט לאמץ. כפי שאמר הנשיא שמגר באחת הפרשות:

"אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא נתן בית המשפט את הדעת לטענותיהם של בעלי הדין. הניסוח של פסק הדין, אשר אותו התירה תקנה 460, צריך לנבוע מלימוד החור ומהסקת המסקנות המצטברות המפורטות בפסקאות (1)-(3) של תקנה 460(ב). דעת מתקין התקנות היא – ודעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו – כי אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את המתדיינים שלפניו, ישוב וינסח במלותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא הסכים איתה באותה מידה ובאותם גבולות שהותוו בפסקאות (1) עד (3)...איננה מקובלת עליי התיזה...לפיה ישימה תקנה 460(ב) אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, לא מיניה ולא מקצתיה. תקנה 460(ב) ישימה לפי שיקול דעתו של בית המשפט, כל אימת שמתקיימים התנאים הקבועים בה, והמבחן הוא איפוא ענייני ולא כמותי" (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679, 681-680 (1988);

עוד ראו החלטתי ברע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף ע"י שרה כץ, דוד ירקוני ודן פרטאס (2004), פ"ד נט(17), 25-22. נאמר שם עמ' 25:

"ההכרח לא יגונה, איפוא. זאת, גם אם ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת - שעה שבית המשפט שלערעור מסתפק בפסק דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק משלו. ואולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה."

בענייננו סבר בית המשפט המחוזי, ואף אני סבור כך, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק כדבעי, ולכן לא ראה מקום להוסיף עליו. אין הצדקה להתערב בכך בגלגול שלישי.

טז.

למעלה מן הצורך, התקשיתי להלום את טענת המבקשים כי על בית משפט השלום היה לדון בתביעתם הפוססורית. כאמור, התביעה הפוססורית עניינה עילתו של המחזיק שלא כדין, וזכותו בהשבה כנגד בעל זכויות שהשיב לעצמו את החזקה תוך חריגה מן התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן חוק המקרקעין ). היא מוסדרת בסעיף 19 לחוק המקרקעין הקובע, כי: "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". ניתן ללמוד מלשון הסעיף, כי לטענת המבקשים אין – בכל הכבוד – על מה להישען. ראשית , נפסק על ידי בית משפט השלום כי המבקשים 6-2 לא החזיקו בנכס בעת כניסת המשיבה 1 אליו, ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. לפיכך לא קמה להם עילת תביעה מכוח סעיף 19. שנית , אפילו התקבלה טענת המבקשים כי החזיקו בנכס במועד כניסתה של המשיבה 1, מאפשרת סיפת הסעיף לבית המשפט לדון בזכויות הצדדים בעת ובעונה אחת (ראו ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סולומון , פ"ד לח(2) 113 (1984)).

יז.

קשה להלום גם את טענת המבקשים באשר להשתק השיפוטי הנטען ביחס לתביעת המשיבים בכללותה. במסגרת הליך קודם בין הצדדים (ע"א 5022/04) ניתן תוקף של פסק דין להסכם שקבע כדלקמן:

"מכיוון שהמשיבה מס' 2, אעתדל חסיבה, אלמנת כמאל מוצטפא קרש, היא דיירת מוגנת בין אם לפי סעיף 20 אליבא דטענותיה וטענות ילדיה, ובין אם לפי סעיף 27, אליבא דטענות המערערת שלדידם הסב ששמו מוצטפא קרש הוא הדייר המוגן המקורי, כל השאלות האחרות הן שאלות תיאורטיות בשלב הזה. בנסיבות אלו מוסכם שפסק הדין יבוטל. המשיבה מס' 2 תחשב כדיירת מוגנת יחידה בשלב זה, ובשאלה מכוח מה היא דיירת מוגנת, יהיו הצדדים רשאים להביא לבירור לפני בית המשפט, לכשיתעורר הצורך, לבחון את זכויות הילדים – ככל שהם יגורו בנכס ." (ההדגשה הוספה – א"ר).

מן ההסכם עולה בבירור, כי הצדדים הסכימו לרשות הדדית להביא בפני בית המשפט את סוגיית הדיירות המוגנת של אעתדאל ושל המבקשים, לכשיתעורר הצורך לבחון את זכויותיהם. ברי כי במצב דברים זה אין המבקשים יכולים לטעון להשתק שיפוטי בסוגיה זו מכוח פסק דין מוקדם יותר.

יח.

אין בידי אפוא להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.