בע"מ 4297/16 בע"מ 4297/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת , השופט י' עדן והשופטת ג' לוין ) בעמ"ש 40684-04-15 מיום 4.2.16 במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' אלפסי ) בת"ע 90-07 ות"ע 91-07 מיום 18.2.15. עניינה של הבקשה – התנגדות לקיום צוואה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הוא אחיהם הבכור של המשיבים. אביהם עלה לישראל מתימן בשנת 1948 ורכש יחד עם רעייתו, אם המבקש והמשיבים, משק במושב. לאב ולאם נולדו תריסר ילדים. בשנת 1980 נפטרה האם, והאב גידל בהמשך לבדו את הילדים. לימים נישאו הילדים ועזבו את בית אביהם, אך המשיב 1 והמשיבה 2 נשארו לגור בסמוך לאב. ביום 15.4.97 ערך האב צוואה באמצעות עורכת דין, על פיה יעברו זכויותיו במשק – למעט יחידת המגורים בקומה השניה בבית שבנה בו – למשיב 1, וזכויותיו באותה יחידת מגורים יעברו יחד עם שאר רכושו למשיבה 2. האב התייחס בצוואה למקרה בו לא יהיה ניתן לרשום את זכויות הקומה השניה על שם המשיבה 2, והורה בצוואתו כי: "בכל מקרה שלא ניתן יהיה לרשום את הזכויות המגיעות לבתי ... על פי האמור בצוואתי זו, כבשמה - יחשב הדבר כמתן זכות שימוש מלאה ובלתי מוגבלת בזמן לבתי ... בדירה שבקומה השנייה".

ג.

ביום 27.9.06 נפטר האב. ביום 27.11.06 הגישה המשיבה 2 בקשה למתן צו לקיום הצוואה, וביום 16.1.07 הגיש המבקש התנגדות לקיום הצוואה בה נטען כי האב לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה – שכן היה שרוי בדיכאון, איבד את כושר הראיה ולא ידע כלל לדבר עברית – ועל כן לא היה כשיר לצוות; כי המשיבים השפיעו עליו השפעה בלתי הוגנת; וכי המשיבים היו מעורבים בעריכת הצוואה. בסיכומים ובחלק מבקשותיו העלה המבקש טענה נוספת, לפיה ביצועה של הצוואה בלתי חוקי כיון שהמשק החקלאי אינו בר הורשה – שכן על פי הסכם המשבצת החל עליו היו זכויות האב בו זכויות בר רשות שאינן ניתנות להורשה – ולכן היא בטלה לפי סעיף 34 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן חוק הירושה ) לפיו: "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה".

ד.

בפסק דין מפורט מיום 18.2.15 דחה בית המשפט לענייני משפחה את ההתנגדות על כל חלקיה, וקיבל את הבקשה לקיום הצוואה. נקבע, בהתבסס על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ועדויות רבות, כי המנוח ידע להבחין היטב במשמעות הצוואה, הן מבחינת מצבו הקוגניטיבי, הן מבחינת יכולת הראיה שלו והן מבחינת הבנת השפה העברית. כן נקבע, כי המשיבים לא ניסו להשפיע על האב השפעה שאינה הוגנת, והוראות הצוואה לגביהם היו תוצאה מתבקשת של טיפולם המסור באב. עוד נקבע, כי המשיבים לא היו מעורבים בעריכת הצוואה ואף ידעו על קיומה רק לאחר שנערכה. באשר לטענת המבקש בנוגע לאי חוקיות הצוואה נקבע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. מעבר לצורך נקבע, כי במקרה זה לא חל סעיף 34 לחוק הירושה, כיון שאין מדובר בהוראה ליורש לבצע – למשל – מעשה פלילי או פעולה לא מוסרית. בנוסף נקבע, כי הסעיף אינו חל, כיון שקיימת אפשרות לפיה ייקבע בעתיד כי היורש על פי הצוואה הוא שיקבל את הנחלה על פי כללי מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל).

ה.

ביום 3.5.15 עירער המבקש לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור טען המבקש, מעבר לטענות שהעלה במסגרת ההתנגדות, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כשנתן את פסק דינו קודם להגשת סיכומי התשובה על ידיו; מתן פסק הדין ללא קבלת סיכומי התשובה גרם, לטענת המבקש, לסיכול הגנתו כלפי טיעוני המשיבים. עוד העלה המבקש במסגרת הערעור טענות כנגד הליך עריכת הצוואה על ידי עורכת הדין, וביניהן כי הייתה מעורבת בניסוח הצוואה באופן שתוכנה לא תאם את רצון המצוה ושזיהתה את המצוה על פי תעודת זהות בלויה. עוד נטען כי לא הוזכר על גבי הצוואה שזו הוקראה למצוה. לבסוף נטען כי על פי הדין החל על הנחלה לא ניתן להורישה או לפצלה על ידי הורשת יחידת הדיור בקומה השניה למשיבה 2, ועל כן היא בטלה לפי סעיף 34 לחוק הירושה.

ו.

ביום 4.2.16 נדחה ערעור המבקש. בית המשפט המחוזי קבע (מפי השופטת ג' לוין), כי לא נפל פגם בכך שפסק הדין ניתן מבלי שהתקבלו סיכומי התשובה מטעם המבקש. למבקש ניתנו מספר ארכות להגשת סיכומי התשובה, ומשאלה לא הוגשו לאחר שהובהר שלא תינתן ארכה נוספת, ניתן פסק הדין. עוד נקבע, כי אין להעלות את הטענות כנגד הליך עריכת הצוואה במסגרת הערעור, לאחר שאלה לא עלו בערכאה הדיונית ועורכת הדין לא נחקרה לגביהן בעת עדותה. הוסף כי על פי הוראות חוק הירושה אין דרישה צורנית של ציון על פני הצוואה כי זו הוקראה בפני המצוה או שזה קרא אותה בעצמו. שאלה זו עולה במסגרת השאלה העובדתית הכללית האם הבין המנוח את הצוואה ואת תוכנה, וכפי שנקבע בבית המשפט לענייני משפחה הבין המצוה את תוכן הצוואה. לבסוף נפסק, כי אין לפסול את הוראות הצוואה על פי סעיף 34 לחוק הירושה. נקבע כי הורשת הנחלה אינה באה בגדרי הסעיף וזאת מטעמיו של בית המשפט לענייני משפחה; נאמר גם, כי פיצול הנחלה אינו בא בגדרים אלה כיון שלא הוכח כי ההסדר המפורט בצוואה, לפיו תינתן למשיבה 2 זכות שימוש ביחידת הדיור בקומה השניה ככל שלא יהא אפשרי לרשום את הזכויות ביחידה על שמה, אינו חוקי או אינו ניתן לביצוע. כלפי פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור (המבקש מייצג את עצמו).

בקשת רשות הערעור

ז.

ראשית נטען, כי ביום 31.12.14 הגיש המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפסלות שופט, ועל פי סעיף 77(א)(ב) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, היה על בית המשפט לדון בבקשה זו קודם מתן פסק הדין; נאמר כי היה על בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מחובת הצדק מחמת פגם זה. שנית

נטען, כי המבקש לא הגיש את סיכומי התשובה מטעמו כיון שחיכה להחלטה בבקשה לפסלות שופט שלשיטתו, כאמור, הייתה אמורה להינתן לפני מתן פסק הדין. לכן שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אי הגשת הסיכומים לאחר שעבר הזמן דומה לאי התייצבות למשפט. שלישית נאמר, כי יש לפסול את הצוואה על פי סעיף 34 לחוק הירושה, כיון שלא ניתן על פי הדין החל על הנחלה להוריש אותה או לפצלה על ידי הורשת יחידת הדיור למשיבה 2. רביעית

נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המצוה הבין את השפה העברית ומכאן שהבין את הצוואה. לטענת המבקש המצוה לא הבין את השפה העברית על בוריה, ולכן היה על עורכת הדין לציין בצוואה כי היא הוקראה למנוח והוסברה לו; לשיטת המבקש, בנסיבות אלה העובדה שלא צוין על גבי הצוואה כי זו הוקראה למצוה, פוגמת בצוואה ומביאה לפסלותה. חמישית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא קיבל את טענות המבקש בנוגע לאמינות העדים אותם הביאו המשיבים. לבסוף חזר המבקש על טיעוניו בערעור כנגד מעורבותה של עורכת הדין בניסוח הצוואה וזיהוי המצוה על פי תעודת זהות בלויה.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה המפורטת על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או מקום שנגרם עוול קשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , לו (3) 123). המקרה שלפנינו אינו בא בגדרים אלה, וכולו תחום במובהק לעניינם הקונקרטי של הצדדים.

ט.

אין להלום את טענות המבקש גם לגופן. כאמור טוען המבקש, כי על פי הדין היה על בית המשפט לענייני משפחה לדון תחילה בבקשת הפסלות ורק לאחר מכן לתת את פסק הדין. יוער, כי בית המשפט לענייני משפחה קבע בהחלטתו מיום 20.4.15, כי הבקשה שהוגשה לא הייתה בקשה לפסלות שופט אלא בקשה לתיקון החלטה. מבלי להידרש לשאלת סיווגה של הבקשה, אומר כי גם אילו צדק המבקש בטענתו כי מדובר בבקשה לפסלות שופט והיה על בית המשפט לדון בה קודם למתן פסק הדין, ואיני סבור כך, אין בפגם זה להקים עילה להתערבות. במקרה בו מבוקש ביטולו של פסק דין בטענה כי בית המשפט לא דן בבקשת פסלות שהוגשה קודם נתינתו, על המבקש "לבסס את קיומה של עילת פסלות שופט, שאם הייתה מועלית בפני הערכאה המתאימה היה בכוחה כדי להביא לפסלות השופט" (רע"א 7658/09 שמעון נ'

נייר וקרטון הדרום (1986) בע"מ פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ארבל

(2010)). בענייננו אין טענותיו של המבקש מקימות, אף לא לכאורה, עילה על-פי דיני הפסלות. בבקשה מיום 31.12.14, שלטענת המבקש היא בקשה לפסלות שופט, נטען כי השופטת אלפסי, לפניה נידון התיק, נהגה כלפיו במשוא פנים מאחר שלא נתנה החלטות בבקשותיו להארכת המועד להגשת הסיכומים מטעמו, מימים 30.11.14 ו-23.12.14. אין להלום טענה זו כל עיקר. בחינה של התיק בבית המשפט לענייני משפחה במערכת נט המשפט מלמדת שהמבקש הגיש בקשות רבות להארכת מועד להגשת סיכומי תשובה מטעמו (בקשות מימים 29.5.14, 30.6.14, 2.7.14, 6.7.14, 23.7.14, 1.9.14 ו-2.10.14), ולכולן עד המועד האחרון נענתה השופטת באורך רוח. ביום 2.11.14, בעקבות בקשת המשיבים ולאחר שניתנו כאמור הארכות רבות לפנים משורת הדין, התקבלה החלטה לפיה לא תינתן עוד ארכה. בנסיבות אלה אין לראות באי מתן החלטה ביחס לשתי בקשות שהוגשו לאחר הקביעה כי לא תינתן עוד ארכה, כמשוא פנים. העלאת עניין זה לדרגת עילת פסילה חורגת מכל סבירות.

י.

אין להלום את טענת המבקש כי המתין להחלטה בבקשה לפסלות שופט ולכן לא הגיש את סיכומי התשובה מטעמו. על פי החלטת בית המשפט היה עליו להגיש את סיכומי התשובה עד 30.11.14 (ראו החלטה מיום 14.10.14). משלא עמד המבקש בזמנים האמורים בהחלטה ולא הגיש את סיכומיו עד לתאריך זה דינו כמי שלא התייצב במועד שנקבע לדיון (תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), גם אם סבר שלא יינתן פסק דין לפני מתן ההחלטה בבקשה לפסלות שופט אותה הגיש לטענתו.

יא.

באשר לפסילת הצוואה על פי סעיף 34 לחוק הירושה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולכן הדיון בנושא זה הן על ידיו והן על ידי בית המשפט המחוזי היה מעבר לצורך. סבורני כי גם לגופה אין להלום את טענת המבקש בעניין זה. הוראות סעיף 34 לחוק הירושה עוסקות בתניות המורות לבצע פעולה שאינה חוקית, או אינה מוסרית, או שלא ניתן לבצע אותה, או הנוגדת את תקנת הציבור (לעניין תקנת הציבור בהקשר זה ראו ע״א 245/85 אנגלמן נ׳ קליין ואח׳, פ״ד מג(1) 772 (1989); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965

305-298 (1995)). בענייננו לא נטען כי הורשת הנחלה סותרת סעיף חוק, או שביצועה אינו מוסרי או אינו אפשרי, כל שנטען הוא שעל פי הסכם המשבצת החל על הנחלה זכויות המנוח במשק הן זכויות בר-רשות שאינן חלק מעזבון האב, ועל כן לא היה יכול הוא להורישן.

כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי אין מקומה של שאלה זו, התלויה בפרשנות הסכם המשבצת והדין החלים על הנחלה, בהליך דנא העוסק אך בשאלת תוקף הצוואה ולא בשאלת היקף העיזבון (ראו ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי , פ"ד מב(2) 411, 414 (1988)). פיצול הנחלה הנטען אינו פוסל אף הוא את הוראות הצוואה, שכן האב נתן דעתו לקושי שבנושא הפיצול והורה כי תינתן למשיבה זכות שימוש בדירה, ולא נטען כי הסדר זה אינו חוקי או אינו אפשרי לביצוע. אף כאן, חוששני כי עסקינן בטענות שהן רחוקות מן התוכן שיש ליצוק בסעיף 34 (לעניין פרשנות הסעיף ראו שאול שוחט פגמים בצוואות 290-280 (מהדורה שלישית, 2016)) .

יב.

טענות המבקש העוסקות בשאלת הבנת השפה העברית ותוכן הצוואה על-ידי המצוה המנוח, וכן בשאלת מהימנות העדים, הן טענות הנוגעות במובהק לממצאי מהימנות ועובדה שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, וקל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 356/12 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' סביחה עידה (2012) ; רע"א 3735/16 מאזן כמאל מוצטפא קרש נ' בלו סטרט וורלד איבסטמנט בע"מ פסקה י"ד (2016)). בפסק דינו המפורט קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש הבין את תוכנה של הצוואה, וקביעה זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. איני מוצא מקום להתערב בכך; הדבר נומק בפירוט רב ונתמך בהתרשמות ישירה מעדויות רבות. אין להידרש גם לטענות כנגד התערבות עורכת הדין בניסוח הצוואה וזיהוי המצוה על פי תעודת זהות בלויה. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי טענות אלה הועלו לראשונה במסגרת הערעור ומבלי שעורכת הדין נחקרה לגביהן ( ראו למשל רע"א 5305/09

רוה נ' בנק הפועלים פסקה 5 לפסק דינה של השופטת ארבל (2010); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 329 (מהד' 3, 2012)).

יג.

נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשה .