רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזקה וניקיון נ. מדינת ישראל

המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 6951/05) בגין מספר עבירות על סעיפים שונים בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ). על פי המתואר בכתב האישום, במשך תקופה של שנה לערך, המבקשים עברו על האיסור המופיע בחוק מס ערך מוסף לנכות מס תשומות משכרם של עובדים בדיווח החודשי, וזאת על ידי הצגת מצג כוזב – באמצעות חוזים – לפיו קיבלו שירותי אספקת כוח אדם מקבלני משנה וניכו את מס התשומות על פי חשבוניות מס שהוצאו להם על ידי ספקי משנה אלה, כאשר בפועל, על פי הנטען בכתב האישום, לא היו לאותם ספקי משנה עובדים משלהם, ולכן גם לא סיפקו למבקשים עובדים. על כן נטען כי בנכותם את מס התשומות האמור, ניהלו המבקשים פנקסי חשבונות כוזבים, ניכו תשומות שלא כדין והשתמשו במרמה, עורמה ותחבולה על מנת להתחמק מתשלום מס ערך מוסף המוטל עליהם.

ביום 10.9.2007 זיכה בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מור ) את המבקשים מהמיוחס להם בכתב האישום. בית משפט השלום מצא כי לא הוכח כי החברות איתן באה המבקשת 2 בחוזים, לא העסיקו בפועל עובדים וסיפקו שירותי כוח אדם למבקשים. עוד נקבע כי החוזים בין המבקשת 2 לבין חברות אלו אכן נוסחו ברישול, והתבססו על חוזים שנחתמו בעבר בינה לבין חברת "אגד", אך עדיין מדובר בחוזים אשר נחתמו כדת וכדין, ומשקפים את העברת העסקתם של עובדי המבקשת 2 לידי חברות כוח אדם. בית משפט השלום המשיך וציין כי במקרה הנוכחי לא הפעיל מנהל מס ערך מוסף את סמכותו להתעלם מהחוזים לעיל, על פי סעיף 138 לחוק מס ערך מוסף, ועל כן אין המשיבה יכולה להתעלם מהחוזים הללו ולסווגם כפיקטיביים במסגרת ההליך. עוד התרשם בית משפט השלום מעדות המבקשים, אשר העידו כי פעלו בתמימות. לעומת זאת, בהליך החקירה שערכה המשיבה מצא בית המשפט השלום פגמים שונים, ובעיקרם התמשכות החקירות – בהן נגבו הודעות המבקשים 3 ו-4 ועדים נוספים – למשך שעות ארוכות ותחת איומים, ועל כן קבע כי לא ניתן לייחס משקל להודעות אלו, אשר נמסרו מחוץ לכותלי בית המשפט. עוד הוסיף בית משפט השלום ביקורת על רשויות המס, אשר התעלמו מהאישיות המשפטית הנפרדת של כלל החברות המעורבות בפרשה, וכן התעלמו מזכותם של המבקשים לחופש עיסוק.

על הכרעת הדין ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71854/07). ביום 12.5.2008 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא (כתוארה דאז) ד' ברלינר , סגן הנשיא ז' המר והשופט ש' ברוך ) את הערעור, הרשיע את המבקשים במיוחס להם בכתב האישום, והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לצורך גזירת דינם. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במקרה חריג, בו נדרשת ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שכן אלו אינם מתיישבים עם הראיות הקיימות והגיונם של דברים. ראשית קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא פגמים בניהול החקירה אשר מבססים את החלטת בית משפט השלום להתעלם מהודעות המבקשים 3 ו-4 ושל עדים נוספים – אשר יש בהם כדי להוכיח את טענות המשיבה –

לעומת קבלת גרסתם השונה במהלך מתן עדותם. שנית קבע בית המשפט המחוזי כי החוזים שנערכו בין המבקשת 2 לבין חברות לצורך סיפוק כוח אדם, פיקטיביים הם, שכן על אלו ונספחיהם מתנוסס שמה של חברת "אגד" –אשר לא הייתה צד לחוזה – על שלל תחנותיה, רציפיה ומחסניה. עוד צוין כי המבקשים נמנעו מלזמן לעדות את עורך הדין אשר ערך את החוזים הללו. משכך, בית המשפט המחוזי מצא כי הוכח שהמבקשים המשיכו להעסיק את עובדיהם, ללא שימוש בקבלני משנה, והם ניכו מס תשומות באמצעות חשבוניות כוזבות, וזאת מתוך כוונה להתחמק מתשלום המס כאמור. בסיפא של פסק דינו, העביר בית המשפט המחוזי ביקורת על אמרותיו הנוקבות של בית משפט השלום על התנהלות רשויות המס בתיק זה, אשר לדידו, לא היו במקומן.

ביום 6.11.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש 3 שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; הארכת שבעה חודשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 7053/01) לשנתיים נוספות; וקנס בסך 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. על המבקש 4 גזר עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 117(ב) לחוק מס ערך מוסף; וקנס בסך 5,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו. על המבקשת 2 הושת קנס של 5,000 ש"ח. בית משפט השלום התחשב לקולא בכך כי צפוי שהמבקשת 2, המעסיקה עובדים רבים, תשלם את חובה לרשויות המס במלואו, וכי אין ביכולתם של המבקש 3 ו-4 לשלם קנסות כבדים. עוד צוין כי למבקש 4 אין עבר פלילי, ואילו למבקש 3 שתי הרשעות קודמות, אך אין מ דובר

בהרשעות בעבירות הכוללות כוונה להתחמק מתשלום מס. עוד מרחיב גזר הדין לעניין השגותיו הרבות של בית משפט השלום על הרשעת המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם, במסגרת הליך הערעור.

על גזר הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70959/08). בעוד הערעור תלוי ועומד, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור (רע"פ 10686/08) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 12.5.2008. ביום 29.12.2008 דחיתי בקשה זו, היות וטרם מוצו ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

ביום 17.6.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ע' פוגלמן ו ת' שפירא ) את הערעור והחמיר בעונשם של המבקשים. על המבקש 3 נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל; וכן הופעל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, כך שארבעה חודשים ירוצו במצטבר לעונש המאסר לעיל. על המבקש 4 נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל; ועל המבקשת 1 – אשר לא הוטל עליה עונש כלל בבית משפט השלום – הוטל קנס בסך 20,000. יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם. בית המשפט המחוזי ציין את חומרתן של העבירות אותן ביצעו המבקשים, המחייבות ענישה מרתיעה, לנוכח התפשטות תופעת העלמת המס בישראל. עוד צוין בהקשר של המבקש 3, כי משגזר בית משפט השלום על המבקש עונש של מאסר על תנאי, לא ניתן להאריך מאסר על תנאי שקיבל במסגרת הרשעה קודמת. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נקלע לכלל טעות, משכלל בגזר דינו התייחסויות להכרעת דינו שבוטלה בערעור, ונתן לה משקל בעת גזירת דינם של המבקשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהמבקשים 3 ו-4 ומן העדים השונים, וקיבל את עדויותיהם כמהימנות. בהקשר זה טוענים הם כי החוזים המדוברים הינם חוזים תקפים לכל דבר ועניין, וכי צוין בתחילת החוזים כי למבקשת 2 ייקרא להלן בחוזים בשם "אגד", ומכאן אזכור החברה בחוזים. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעותיו של בית משפט השלום, כי התנהלות החוקרים במקרה הנוכחי התעלמה מהאישיות המשפטית הנפרדת של המבקשות 1 ו-2 ושל החברות איתן חתמו על חוזים, וכן מזכותם של המבקשים לחופש עיסוק. המבקשים מוסיפים כי משמנהל מס ערך מוסף לא הפעיל את סמכותו לפי סעיף 138 לחוק מס ערך מוסף וקבע כי החוזים הם פיקטיביים, אלא פנה ישירות להליך פלילי ללא הסמכה לכך בחוק, נשללה מהם האפשרות הקבועה בסעיף זה לערער על החלטתו, ובכך נפגעה זכותם לגישה לערכאות. עוד טוענים הם כי אף אם נתקיים היסוד העובדתי של העבירות האמורות, בית המשפט המחוזי הניח שמתקיים היסוד הנפשי, וכלל לא נדרש להוכחת קיומו של יסוד זה אצלם. אשר לעניין חומרת העונש, המבקשים טוענים כי התערבות בית המשפט המחוזי בעונשם לחומרא, על רקע ההערות שהושמעו כנגד התנהלותו של בית משפט השלום, הינה חריגה ביותר ומצדיקה מתן רשות ערעור.

מנגד טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות לגופן, המשיבה סומכת את ידיה על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי.

דין הבקשה להדחות .

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). ודוק, הלכה זו שרירה וקיימת אף במקום בו ביטלה ערכאת הערעור את זיכוים של המבקשים בערכאה הדיונית (ראו רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.2007); רע"פ 8731/06 זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אכן בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)), אך במקרה הנוכחי הצדק עם בית משפט המחוזי, אשר מצא לנכון להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום. די בכך שאציין כי אותם חוזים ונספחיהם שנערכו בין המבקשת 2 לבין חברות שאמורות היו לספק לה כוח אדם, עוסקים למעשה במתן שירותים כגון "טאטוא שטחי הרציפים והתחנות לרבות המשטחים בהם האוטובוסים חונים לקליטת הנוסעים", אשר ברי כי כוונו למתן שירותים לחברת "אגד", ואין ביניהם לבין המבקשת 2 ולו כלום. יתרה מזו, על חלק מדפי החוזים מצויה החותמת של חברת "אגד" עצמה, והתמונה הברורה העולה מהחוזים היא כי אלו כלל לא נועדו לשקף עסקה אמיתית, אלא הועתקו בשינוי סמנטי בשמות הצדדים, וזאת לשם מצג שווא כאילו מ דובר

בחוזה להעסקת עובדים מחברות כוח אדם.

משהגיע בית המשפט המחוזי למסקנות העובדתיות אליהן הגיע, קצרה הייתה הדרך לביסוס הרשעתם של המבקשים בעבירות המיוחסות להם, ולא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין הוכחת התקיימות היסוד הנפשי אצל המבקשים. יתר על כן, בית המשפט המחוזי לא מצא כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה במהלך חקירת המבקשים, ומשכך ברי כי לא היה צריך להתייחס למסקנות בית משפט השלום הנוגעות להתנהלות רשויות המס. אשר לאי הפעלת סמכות מנהל מס ערך מוסף לפי סעיף 138 לחוק מס ערך מוסף, לא נראה שזו מונעת מהמשיבה לפתוח בהליכים פליליים כנגד העוברים על החוק, אשר זכאים להעלות את כלל טיעוניהם כנגד התנהלות מנהל מס ערך מוסף ומסקנותיו, במסגרת ההליך הפלילי.

לבסוף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לאור הרשעת המבקשים בבית המשפט המחוזי בעבירות מס בסכומים נכבדים, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים, ובגינם ראה לנכון בית המשפט המחוזי להחמיר בעונשם.

בטרם אסיים, לא כאן המקום להרחיב את היריעה בדבר היחס בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת ערעור אשר הופכת את החלטתה. אפנה רק לדבריה של השופטת מ' נאור , אשר נאמרו בתיק אשר מהלכו היה דומה לזה שלפניי:

"כזכור, בית המשפט המחוזי, בגלגולה הראשון של פרשה זו, הרשיע את המבקשת בדינה והתיק הושב לבית משפט השלום לשם גזירת העונש - לידי אותה השופטת שזיכתה בתחילה את המבקשת. ואולם, בית משפט השלום לא הסתפק בגזירת הדין, אלא מצא לנכון לנמק - ובהרחבה - מדוע, להשקפתו, התערבות בית המשפט המחוזי בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית והרשעת המבקשת, בטעות יסודם. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל, בין השאר, מן הטעם שבית משפט השלום התחשב בגזירת העונש בשיקול שאינו רלוונטי - דעתו כי קבלת ערעור המשיבה בבית המשפט המחוזי וההתערבות בפסק דינו שלו, הם שגויים. בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על בית משפט השלום, וציין כי הערותיו של בית משפט השלום - מוטב שלא היו נכתבות. אין לי אלא להצטרף לביקורתו של בית המשפט המחוזי." (ראו רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005))

משבא בית משפט השלום לגזור את דינם של המבקשים לאחר שהורשעו, וזאת על אף דעתו החולקת על עצם ההרשעה, עליו להקפיד ולעשות כן במנותק מהשגותיו, יהיו אשר יהיו, ולפי האמור בפסק דינה של ערכאת הערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.