רע"פ 1492/07 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחיפה זיכה את המבקש מהאישומים שכתב-האישום ייחס לו: מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 348(א), 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען, במספר רב של הזדמנויות במהלך השנים 1997-1998, נהג המבקש להחדיר את ידו אל מתחת לחולצתה של ס', קטינה ילידת שנת 1987, ולמשש את חזהּ. עוד נטען, כי בשנת 1998 נטל המבקש את ידהּ של ס' והניחה על איבר מינו מעל מכנסיו. בית-המשפט ציין כי הוא מבקש להימנע מלקבוע ממצאי מהימנות ביחס למתלוננת, מן הטעם שהוא אינו מעוניין לפגוע ברגשותיה, ובמילותיו שלו: "נמנעתי מלהשתמש במילים "אני מאמין" או "אני לא מאמין" וזאת מחשש שהדברים יפגעו בעד זה או אחר" (עמ' 189 להכרעת-הדין מיום 27.3.03). חרף קביעתו זו ציין בית-המשפט כי זיכויו של המבקש הוא תולדה של הטעם הבא:

"כשבית המשפט בא לשקול עדות של נאשם שיש לו עבר נקי ללא רבב, כנגד עדות של מתלוננת שסיפרה דברים עקב כעס גדול, עדות של מתלוננת שגונבת כסף כדי לקנות דברים לכבד ילדים בבית הספר כדי למצוא חן בעיניהם, ילדה שאביה מכה אותה ולא מדבר איתה כעונש על גניבה, בית המשפט חייב להזהיר עצמו ולחזור ולהזהיר את עצמו, וכפי שציינתי כל ספק פועל לטובת הנאשם" עמ' 189 להכרעת הדין מיום 27.3.03).

2.

המשיבה ערערה על פסק-דין זה לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3279/03), ובדעת רוב, הוחלט כי אין מנוס מקביעתם של ממצאי מהימנות באשר לעדים, ולפיכך הוחזר הדיון לבית משפט השלום. בהחלטה משלימה קבעה הערכאה הדיונית בזו הלשון: "אני מוכן לומר ולקבוע כי המתלוננת לא עשתה עלי רושם טוב, ואני לא נותן בה את האמון עד כדי כך שאוכל להרשיע את הנאשם" (עמ' 192 להחלטה מיום 11.1.05); וכן: "לקחתי בחשבון שכל המקרים עליהם סיפרה שהנאשם כאילו עשה מה שעשה בנוכחות ילדים, בעוד שכשהיה הוא והמתלוננת לבד [...] לא נגע בה" (שם).

בעקבות כך התחדש הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, שם עמדה המשיבה על ערעורה, ובית-המשפט קיבל את השגותיה והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית-המשפט נימק זאת בכך שבניגוד למה שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית – מירב המקרים עליהם העידה ס' התרחשו שלא בנוכחות אחרים. עוד נקבע, כי סתירות שנתגלו בין גרסתה של ס' לבין גרסאות של עדים אשר העידו מטעם המשיבה – אין בהן כדי לשלול את מהימנותה. הדיון הוחזר אפוא פעם נוספת לבית-המשפט השלום, והפעם כדי שיוגשו הראיות ויישמעו הטיעונים באשר לעונש. בסופו של יום נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 12,000 ש"ח. בית-המשפט ציין כי ניתן להסתפק בעונש מתון זה, בין היתר, בהתחשב בזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות.

3.

המבקש הגיש לבית-משפט זה בקשה ליתן לו רשות לערער כנגד הרשעתו (רע"פ 884/06), ובד בבד הגיש ערעור על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 588/06). הבקשה לרשות ערעור נדחתה ביום 2.7.06 (כב' ה שופט ס' ג'ובראן ) מאחר וטרם מוצו הליכי הערעור. ביום 25.1.07 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור לעניין גזר-הדין, ומכאן הבקשה הנוכחית – המופנית כנגד ההרשעה והעונש כאחד – ובמסגרתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני ערכאת ערעור שנייה. לעניין הכרעת-הדין סבור המבקש, כי עומדת לו זכות ערעור והוא אינו נדרש לקבלת רשות לשם כך. למסקנה זו הגיע המבקש בשל כך שהוא טרם ערער על הרשעתו, ואת ההליכים שהובילו להרשעתו יזמה המשיבה . בהקשר זה הדגיש המבקש את מעמדה הרם של זכות הערעור. לגישתו, יש לראות בפסק-דינו המרשיע של בית-המשפט המחוזי כאילו היה הכרעת-דין של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובכך חרג מההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים שבעובדה. באשר לעונש, טוען המבקש כי היה ראוי להתחשב בגילו המתקדם והיותו סבא לנכדים, בעברו הנקי, בחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ובהתארכותו של ההליך המשפטי בעניינו.

4.

המשיבה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה. היא דוחה מכל וכל את טענת המבקש לפיה עומדת לו זכות ערעור, ומוסיפה ומציינת כי בית-המשפט המחוזי פעל נכון כאשר התערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

5.

דין הבקשה להידחות. הטענה לפיה בנסיבות כגון אלה הקיימות במקרה הנוכחי עומדת לנאשם זכות ערעור, כבר נדחתה פעמים רבות על ידי בית משפט זה, ולאחרונה ב רע"פ 8731/06 זאהר עאטף נ' התובע הצבאי הראשי , טרם פורסם, מיום 30.4.07, פיסקה 15 (וכן ראו רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם ; רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל , לא פורסם). לא מצאתי הצדקה לסטות מהלכה זו בעניינו של המבקש. התפיסה הנוהגת במשפטנו בהקשר זה היא כי הליכים משפטיים יתבררו בפני שתי ערכאות, במנותק מהשאלה מי יזם את הערעור. ובמילים אחרות, זכות הערעור מוצתה מרגע ש העניין עצמו לובן בפני שתי ערכאות שונות, ובפניהן, למותר לומר, זכאי כל אחד מן הצדדים לפרוס את מכלול טענותיו. צד המעוניין בהבאתו של עניין כלשהו בפני ערכאה שלישית – חייב להקדים ולקבל רשות לכך (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ואכן, עיון בהחלטותיהן של ערכאות קמא מעלה כי המבקש לא שקט על שמריו, ושטח בפניהן את טענותיו, במלואן.

אף הטענה כי התערבותו של בית-המשפט המחוזי בהכרעות עובדתיות מצדיקה רשות ערעור, אינה מהווה עילה לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית. בית-המשפט המחוזי היה ער להלכה הנוהגת לפיה בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בהכרעות שבעובדה. אולם בנסיבות העניין הגיע למסקנה כי נמצא טעם לסטות מאותה הלכה, ובלשונו:

"אכן, ככלל אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהופיעו בפניה.

[...]

נראה לי שבמקרה שבפנינו עלינו אכן להתערב בקביעותיו של בימ"ש השלום. הטעם לכך הוא שבהכרעת הדין מיום 27.3.03 לא הובאו קביעות ברורות שבמהימנות כנדרש [...], והתוספת מיום 11.1.05, אין בה בעיקרו של דבר

כדי להוסיף קביעות וממצאים שבמהימנות מעבר לאמור בהכרעת הדין מיום 27.3.03" (עמודים 5-6 לפסק-הדין, ההדגשות במקור).

טענותיו של המבקש המופנות כנגד חומרת עונשו – אף הן אינן מקימות עילה ליתן לו רשות לערער. הלכה היא כי הרשות לערעור בגלגול שני ניתנת במשורה, באשר היא מיועדת לאותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית שעניינה א ינו רלבנטי אך ורק לצדדים המתדיינים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). ברי כי העונש שנגזר למבקש אינו מעורר שאלה שכזו (ראו רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הממונה על עבודות השירות מתבקש להגיש, בתוך 21 ימים, הודעה משלימה לגבי המקום והמועד בהם ישא המבקש בעונשו.