רע"פ 10040/07 רבאח שרקאוי נ. מדינת ישראל

1.

שוטר שהבחין במבקש כאשר הוא נוהג בפראות הורה לו לעצור. אולם המבקש המשיך בנסיעה בניסיון להימלט, וגם כאשר חסם השוטר את דרכו לא אמר נואש, וניסה להימלט רגלית. כאשר נתפס לבסוף, הוא נמצא מחזיק בכיסו סכין. בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום, יוחסו למבקש עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיפים 275 ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המבקש הודה במיוחס לו, הורשע, ונגזרו לו עשרה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 750 ש"ח והוא נדרש לחתום על התחייבות בסך 2,500 ש"ח להימנע מביצוע עבירות דומות.

2.

המשיבה ערערה על גזר הדין בפני בית-המשפט המחוזי, ונוכח עברו הפלילי של המבקש, וחרף היותו חולה בסיסטיק פיברוזיס, הערעור התקבל, ונקבע כי בנוסף לעונשים שהושתו עליו, הוא ישא ב-6 חודשים של מאסר ממש.

על כך מלין המבקש בבקשה המונחת בפני, בה הוא עותר ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שחומרת העונש לכשעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, למעט מקרים יוצאי דופן (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). אף בעובדה שלא המבקש הוא שיזם את הליך הערעור, אין כדי להועיל לו. תכליתה של זכות הערעור היא לאפשר לבעלי הדין להביא את המחלוקות שביניהם לליבון בפני שתי ערכאות, ואין נפקא מינה מי יזם את הליך הערעור (ראו רע"פ 1492/07 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 2.5.2007), והאסמכתאות שם). כך או כך, נוכח חומרת התנהגותו ועברו הפלילי, אין בעונש שהושת לבסוף על המבקש חומרה כלשהי, וגם מטעם זה אין מקום לקיים ערעור שני.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.