רע"פ 1701/98 עובד חקלאי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' עמית) בע"פ 1540/97 מיום 29.1.98.

ב16.12.96- הוגש כנגד המבקש כתב-אישום בבית-משפט השלום (תעבורה) בפתח תקווה. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 28.12.95 ביצע המבקש עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-. כתב-האישום לא היה חתום על-ידי תובע. ביום הדיון (23.12.96) פנה המבקש לבית-המשפט באמצעות פקס וביקש את דחיית הדיון, משום שאינו חש בטוב. בקשתו נתקבלה, והדיון נקבע ל27.2.97-. יומיים לפני הדיון פנה המבקש לבית-המשפט, והודיע כי בכוונתו לכפור באשמה, והוא מבקש להזמין לעדות את השוטר. לנוכח פנייה זו נדחה הדיון ל5.4.97-. ביום הדיון לא התייצב המבקש, והדיון נדחה להקראה ב16.6.97-. גם לישיבה במועד זה לא התייצב המבקש, והתברר בה, כי נשלחה אליו הזמנה לישיבה הקודמת, אך הוא לא הגיע למשרד הדואר לקחתה. עם זאת התברר, כי המבקש לא הוזמן כדין לישיבה באותו יום, ולכן נדחה הדיון ל24.9.97-. אף במועד זה לא התייצב המבקש, ובית המשפט הרשיעו בעבירה שיוחסה לו וגזר עליו קנס של 700 ש"ח.

המבקש ערער על הרשעתו לבית-המשפט המחוזי. בערעורו העלה ארבע טענות. שתיים מהטענות התייחסו לפגמים ספציפיים שנפלו בהרשעה דנן: האחד, בהיעדר חתימה של תובע, לא הוגש מעולם כתב-אישום לבית-המשפט, ומאז התיישנה העבירה; והאחר, כתב-האישום לא הומצא מעולם למבקש. שתי טענות האחרות של המבקש התייחסו באופן כללי לנוהגים נפסדים, לשיטתו, של בית-הדין לתעבורה, אשר באו ליד ביטוי גם בעניינו. ראשית, כאשר הנאשם מודיע כי הוא כופר באשמה, אין לקבוע את התיק להקראה, כפי שנעשה בעניינו של המבקש, מאחר שבכך נגרמת הטרחת חינם של הנאשם; שנית, סעיף 240(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר-הדין הפלילי), קובע כי בית-המשפט לא ידון נאשם שלא בפניו אלא אם הוא סבור, כי אין בכך עיוות דין לנאשם. לטענת המבקש מטיל סעיף זה חובה על בית-המשפט לבחון את חומר הראיות ולגלות את דעתו כי לא נגרם לנאשם עיוות דין. בפועל, טוען המבקש, בתי-דין לתעבורה הדנים נאשם שלא בפניו אינם בודקים את חומר החקירה שבידי התביעה, אלא מרשיעים את הנאשם באופן אוטומטי.

בית-המשפט המחוזי ציין כי על פני הדברים נראה לו כי יש ממש בשתי טענותיו הראשונות של המבקש, אולם אלה לא הועלו מעולם בפני בית-משפט השלום. נוכח זאת החליט בית-המשפט להחזיר את התיק, בהסכמת התביעה, לדיון בבית-משפט השלום, שם תוכל התביעה לבקש לתקן את הפגמים, ואף המבקש יוכל להעלות את טענותיו. עוד ציין בית-המשפט, כי אין לקבל את טענתו המבקש כי על בית-המשפט חובה לבחון את חומר הראיות בהרשעה שלא בפני הנאשם כאשר מדובר בכתב-אישום על-סמך צילום אוטומטי. על פסק-דין זה מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשה שבפני נטען, כי לא היה מקום לחסום את הבאת טענותיו של המבקש בפני ערכאת הערעור רק משום שלא נטענו בערכאה הראשונה. לטענת המבקש נתונה לו הזכות לבחור בין הגשת בקשה לביטול פסק-הדין לבין ערעור עליו, ואין ערכאת הערעור רשאית להתנער מסמכותה לדון בטענותיו. ככלל, טוען המבקש, אין ערכאת ערעור רשאית להחזיר את הדיון בתיק לערכאה קמא כאשר מועלות בפניה טענות משפטיות בלבד, אשר אינן מצריכות בירור עובדתי.

בתגובתה לבקשת רשות הערעור טוענת המשיבה, כי סמכותה של ערכאת ערעור להשיב את הדיון לערכאה קמא ושיקול הדעת להפעלת סמכות זו נדונו במספר פסקי-דין של בית-המשפט העליון, ונקבעה לגביהם הלכה. בנסיבות אלה, אין המקרה דנן עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה לשם מתן רשות ערעור. בנוסף הצביעה המשיבה על כך שהמבקש לא הביא כל נימוק להיעדרו מעבר לעצת עורך-דינו שלא להתייצב לדיון, על-כך שהמבקש תרם להתמשכות ההליכים ועל-כך שחלק מטענותיו של המבקש הינן טענות מקדמיות, שאין מקום להעלותן לראשונה בפני ערכאת ערעור.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. סמכותו של בית-המשפט לערעור להורות על החזרת הדיון לערכאה קמא קבועה בסעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי. סמכות זו נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית-משפט זה, ובהקשר אחר אמרתי כי "אין לקבוע בעניין זה דפוסים סטראוטיפיים, ואך נדירים המקרים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטה של ערכאת ערעור, שהחליטה להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה." (רע"פ 53/88 אוריאל שטוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כמו-כן קבעה הפסיקה קווים מנחים להפעלת הסמכות (ראו, למשל, ע"פ 752/91 הלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המסקנה היא, כי טענות המבקש במקרה דנן מופנות כנגד החלטה שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה, והמהווה יישום של הלכה שאינה שנויה במחלוקת. בנסיבות אלה, אין הבקשה מעוררת עניין בעל חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה, כנדרש לשם מתן רשות ערעור (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

הבקשה נדחית.