פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10103/04
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקש:
יעקב שרמן
נ ג ד
המשיבה:
משטרת נצרת - תביעות מרחב העמקים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בע"פ 1187/04 מיום 28.9.2004 שניתן על ידי כבוד השופט יצחק כהן
בשם המבקש: עו"ד יהושע
רובין
החלטה
1. בפני
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"פ 1187/04, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בת"פ 6331/03.
העובדות
2.לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נכנס ב-1.5.03 עם משאיתו לכיכר תנועה בקרבת הכפר ריינה מבלי שנתן זכות קדימה למונית שנסעה בתחום כיכר התנועה, ובכך אילץ את נהג המונית לעצור את רכבו בכיכר. לפני כיכר התנועה היה מוצב תמרור ב-36, המורה על מתן זכות קדימה לתנועה בדרך. נ בדיון בבית המשפט לתעבורה התברר כי היה מוצב בכיכר גם תמרור ב-48, המורה על מתן זכות קדימה לפני מעגל תנועה. למבקש יוחסה בכתב האישום עבירה של אי-ציות לתמרור ב-36, ולא הייתה בו התייחסות לתמרור ב-48.
ההליך בבית המשפט לתעבורה
3.בית המשפט לתעבורה קבע, כי המערער הצליח לעורר "ספק סביר" באשר לחוקיות תמרור ב-36 וזיכה אותו מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. הטעם לכך היה, שהתעורר ספק לעניין מיקומו של תמרור ב-36 ולא הוכח כי הוא הוצב כדין בנתיב הנסיעה של המשאית בה נהג המבקש. על כן, קבע בית המשפט לתעבורה כי אין להרשיע את המבקש בגין אי ציות להוראת תמרור ב-36:
"בענייננו, נשאר ערפל שיש בו כדי ליצור ספק סביר כי התמרור הוצב בהתאם לחוק, וזאת בהתאם לעדותו של עד ההגנה מר משה גרשוביץ, אשר העיד בציינו כי התמרור לא היה מוצב כדין בזמן ביצוע העבירה... אשר על כן, הנני קובע כי בשל הספק הסביר שנוצר לא היה מקום להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום".
4.עם זאת, בית המשפט לתעבורה הפעיל את סמכותו מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), והרשיע את המבקש בעבירה שנתגלתה במהלך שמיעת משפטו, בגין אי ציות להוראת תמרור ב- 48.
בית המשפט לתעבורה ביסס את ההרשעה על עדות עד התביעה, השוטר גנאם, אותה העדיף לעניין זה על פני עדותו של המבקש. בית המשפט קבע, כי המבקש לא נתן זכות קדימה למונית שהייתה בתוך מעגל התנועה, וזאת בניגוד להוריית תמרור ב-48 אשר הוצב כדין בנתיב נסיעת המבקש. בית המשפט הסביר, כי למבקש ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בעבירה זו ולכן אין מניעה להרשיעו בה:
"ניתנה לנאשם רשות להתגונן וזאת, בין היתר, בשל העובדה שמדובר בעבירה דומה להפליא לעבירה שיוחסה לו מלכתחילה . הנאשם טען כי הוא נתן זכות קדימה בניגוד לטענות השוטר. כן הנאשם עצמו ציין בדבריו כי בכיוון נסיעתו היה מוצב תמרור ב-48. לדעתי, מדובר במחלוקת עובדתית שלובנה דיה בבית המשפט ובהקשר זה עדותו של עד התביעה שקטעים ממנה צוטטו לעיל, הינה בהירה, רציפה, קולחת ועדיפה בעיני על עדותו המהוססת של הנאשם . דברי עד התביעה מהולים היו באמת שבלטה מבין דבריו בניגוד לדברי הנאשם, אשר נמנע מלהביא אף צילום או תמונה אחת בנוגע לתמרור הרלוונטי ובחר להתמקד בצילום של תמרור אחר המוצב בפני רכבים שמגיעים מכיוון אחר לחלוטין. התמרור ב- 48, הוצב כדין, גם בתוך מעגל התנועה וגם לפניו".
5.בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של אי מתן זכות קדימה לתנועה החוצה במעגל תנועה בניגוד לתמרור ב-48, על פי תקנה 22 (א) ותקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א –1961 (להלן - תקנות התעבורה). בית המשפט גזר על המבקש - תוך שהוא מציין כי התחשב בכך שהמבקש הורשע בעבירה אחרת ולא בעבירה המקורית נשוא כתב האישום - תשלום קנס בסך 1,500 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו, פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים ופסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 יום בניכוי 11 ימי פסילה מנהלית אשר הוטלו עליו. ב
ההליך בבית המשפט המחוזי
6.המבקש ערער על ההרשעה ועל העונש בפני בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה וקבע כי למבקש ניתנה אפשרות סבירה להתגונן:
"אין במקרה דנן חשש שלמערער לא נתנה הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה בה הורשע, וכאן המפתח. במקרה הנדון קיים קשר ענייני והדוק בין העובדות שעל פיהן הואשם המערער לבין עובדת הימצאותו של תמרור ב-48, שכן מדובר בעבירה זהה לעבירה שיוחסה למערער מלכתחילה כאשר העובדות המלמדות על עבירה זו נתלבנו במהלך המשפט, ואף המערער עצמו הודה כי הבחין בתמרור ב-48... מכאן, אין לומר כי המערער הופתע וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. המערער לא הצביע הן בסיכומיו והן בהודעת הערעור במה קופחה הגנתו. לא די בטענה ערטילאית. המערער לא הראה כיצד היה חוקר את עד התביעה, רס"ר גנאם באופן שונה משחקר אותו או אלו ראיות אשר לא הביא הביא היה מביא אילו ידע שיתכן ובית משפט קמא ירשיעו באי ציות לתמרור ב-48... קו ההגנה בו נקט המערער בבית משפט קמא כולל בחובו גם את קו ההגנה לאישום בו הורשע, שכן המערער מכחיש את ביצוע העבירה ".
המבקש תקף גם את העדפתו של בית המשפט לתעבורה את עדות עד התביעה על עדותו שלו, וביקש מבית המשפט המחוזי לקבוע כי עדות עד התביעה אינה מהימנה ועל כן אינה יכולה לשמש בסיס להרשעה בעבירת אי ציות לתמרור ב-48. בית המשפט המחוזי דחה אף טענה זו וקבע:
"הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בקביעת המימצאים העובדתיים וממצאי המהימנות, שנקבעו על-ידי בית המשפט בדרגה הראשונה... קיומן של סתירות, פריכות ותמיהות בעדותו של עד, אינן מונעות מן הערכאה הראשונה ליתן אמון בגרסתם של עדי התביעה... בהתרשמותו זו של בית משפט לא ראיתי מקום להתערב ".
7.בית המשפט המחוזי דחה גם את הערעור על העונש וקבע, בהתחשב בכך שלמבקש רשומות 30 הרשעות תעבורה קודמות, כי העונש שנגזר עליו הוא "מאוזן וראוי ואין מקום להתערב בו".
בקשת רשות הערעור
8.בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מופנית הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש. נ
9.המבקש טוען, כפי שטען גם בפני בית המשפט המחוזי, כי משזוכה מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, לא היה מקום להרשיעו בעבירה אחרת, של אי ציות לתמרור ב-48. לטענתו, המדינה כלל לא ביקשה לתקן את כתב האישום, ולא מצאה לנכון להזהירו במהלך ההליך המשפטי. בכך יש לטענתו פגיעה בהזדמנות הסבירה שלו להתגונן כנגד הרשעה בעבירה האחרת, ועל כן פעל בית המשפט לתעבורה בניגוד למצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. על כן, מדגיש המבקש כי יש חשיבות עקרונית בסוגיה זו החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעה במחלוקת וכי "נדרשת הבהרת ההלכה".
דיון
10.רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). אין זה המקרה שלפנינו. טענות המערער מופנות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות ולגבי קביעתן כי למבקש ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן. כבר נפסק כי בטענות אלה אין כדי לעורר כל שאלה בעלת חשיבות כללית (רע"פ 2979/01 דהאן נ' מ"י (לא פורסם)). ערכאת ערעור שניה לא נועדה לשם בחינה נוספת של ממצאים עובדתיים או ממצאי מהימנות לאחר שדנו בהם שתי ערכאות קודמות (רע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 5316/90 נוה נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 5139/02 נגאר נ' מ"י (לא פורסם)). למבקש - שהוא מורה לנהיגה – ישנן הרשעות קודמות רבות בעבירות תעבורה, ובנסיבות אלה, גם העונש שהוטל עליו איננו מצדיק מתן רשות ערעור (ראו והשוו: רע"פ 7276/00 נס נ' מ"י (לא פורסם)).
זאת ועוד: סמכות בית המשפט מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית -משפט זה (ראו למשל: ע"פ 63/79
עוזר נ' מ"י , פ"ד לג (3) 606; ע"פ 545/88
בן עזרא נ' מ"י , פ"ד מג (2) 316). המסקנה היא, כי טענות המבקש במקרה דנן מופנות כנגד החלטה המהווה יישום של הלכה שאינה שנויה במחלוקת (ראו והשוו: רע"פ 1701/98 חקלאי נ' מ"י (לא פורסם)).
11.בנסיבות אלה, אין הבקשה מעוררת עניין בעל חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה, כנדרש לשם מתן רשות ערעור.
12.מעבר לדרוש יוער, כי המבקש לא הראה כיצד היה חוקר את עד התביעה באופן שונה משחקר אותו או אלו ראיות אשר לא הביא היה מביא אילו ידע שיתכן ובית המשפט לתעבורה ירשיעו באי ציות לתמרור ב-48. נ הטענה, אותה העלה בבקשתו, לפיה היה מנסה "לאתר נהג שחלף בפניו בכיכר" היא טענה ערטילאית, וכבר נפסק כי אין די בטענה ערטילאית כדי להוכיח הפרתה של אפשרות סבירה להתגונן (ע"פ 3929/97 מ"י נ' גרידי (לא פורסם)).
13. הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ז חשון, תשס"ה
(11.11.2004).
ש
ו פ ט ת