רע"פ 912/05 וסים פלאח נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי), אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום ( כב' השופטת ל' יונג-גפר).

העובדות

2.לפי עובדות כתב האישום, ב- 10.10.2003 נסעו מר זועבי (להלן: המתלונן) ואשתו במכוניתם ב"שכונת הפועלים" בנצרת. לפניהם נסע רכב שנעצר בפתאומיות. המתלונן העיר לנהג הרכב, וזה בתגובה החל לירוק על המתלונן, לקלל ולאיים עליו. מיד לאחר מכן הגיח המבקש ברכב אחר, ירד מהרכב, ניגש אל המתלונן והחל להכותו באגרופים, לקללו ולירוק עליו, עד שהגיעו עוברי אורח והפרידו ביניהם. למתלונן נגרם שבר באף, המטומה מתחת לעינו השמאלית וכן טשטוש ראיה ורגישות בקרקפת.

המבקש הואשם בעבירת גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בית משפט השלום

3.בבית משפט השלום נסובה המחלוקת רק סביב שאלת זיהויו של המבקש, כמי שהיכה את המתלונן. מהדיון בבית המשפט עולה, כי ב-16.10.2003 נעצר המבקש בחשד למעורבות בפרשה, וב-19.10.2003 נערך למתלונן ולאשתו מסדר זיהוי בתמונות. המתלונן זיהה את המבקש כמי שהיכה אותו ואמר: "אני חושב שזה הבחור שתקף אותי בתוך הרכב, אני חושב ב- 90 אחוז שזה הבחור". בית משפט השלום קיבל את דבריו של המתלונן כמהימנים, בציינו כי עורך דינו של המבקש, שנכח בעת שנערך מסדר התמונות, לא תקף את תקינותו של המסדר:

"עדותו של המתלונן אמינה עלי בכל חלקיה... העובדה כי טרח לסייג את זיהויו של [המבקש] ב – 90%, מלמדת אף היא על מגמה לדייק ולא למסור דברים שאין הוא בטוח בהם... מדובר בהצגת תצלומים במספר המקובל... ומעל לכל – בנוכחות עורך דינו של [המבקש], עו"ד ברדוגו, אשר לא ראה להעיר כל הערה נגד תקינותו של המסדר. בנסיבות אלו, אין כל מקום לתקוף את תקינותו של מסדר התצלומים... היתה זו בחירתו של עורך דינו של [המבקש], בעוד שהמשטרה היתה מוכנה וערוכה לביצוע מסדר חי".

עם זאת, קבע בית המשפט, כי אילו עמד זיהוי זה כראיה היחידה, לא היה בכך כדי להרשיע את המבקש:

"לו בכך נסתכמו ראיות התביעה, לא היה בכך די כדי להביא להרשעתו של [המבקש]...

מאידך, אין לומר כי זיהוי כזה הינו נטול ערך לחלוטין... אם מתווסף לאותו זיהוי חסר סיוע ראייתי כבד משקל, יש בכך בנסיבות מתאימות כדי להסיר את הספק שנותר כתוצאה מאותו זיהוי חסר, בדבר זהותו של [המבקש] ".

בית המשפט קבע כי ישנה תוספת ראייתית שיש בה כדי לבסס הרשעתו של המבקש מעל לספק סביר. תוספת זו נמצאה בסתירות, שבין הודעתו של המבקש במשטרה לעומת עדותו בבית המשפט. בעדותו במשטרה מסר המבקש גרסה, לפיה היה זה הוא שהותקף על ידי המתלונן. במסגרת הודעתו מסר פרטים נוספים נכונים על האירוע - כגון שהאירוע התרחש בשכונת הפועלים בנצרת, שמו של הנהג-המתלונן והעובדה כי הוא בן למשפחת זועבי - וזאת על אף שחוקר המשטרה לא ציין פרטים אלה בפניו בעת החקירה. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען המבקש, כי לא היה כלל במקום האירוע וכי אינו קשור אליו כלל. בית המשפט קבע, כי עדותו של המבקש בבית המשפט אינה אמינה בעיניו, וכי הסתירות שהתגלו בינה לבין עדותו במשטרה מחזקות את זיהויו כמי שביצע את העבירה:

"עדותו של [המבקש] בבית המשפט (החל מעמ' 8 לפרוטוקול מיום 11.5.02) לא רק שאינה מסייעת [למבקש], אלא שיש בה אף כדי להדגיש ולחדד את הדברים עוד יותר. העדות רצופה ניסיונות להסביר, 'ליישר' ולתקן דברים שנאמרו בהודעה [במשטרה], אך בפועל לא רק שאין המשימה עולה יפה, אלא שאותם נסיונות שכנעוני מעבר לכל ספק כי [המבקש] אינו דובר אמת, וכי אכן הוא הוא האיש שתקף את המתלונן ... מסקנתי היא כי האיש שתקף את המתלונן כפי שנטען בכתב האישום הוא [המבקש]".

ב-2.6.2004 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה של גרימת חבלה חמורה. ב-23.6.2004 גזר בית המשפט על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן 9 חודשים שעמד כנגדו (מתוכו 6 חודשים במצטבר ו-3 חודשים בחופף), מאסר על תנאי של 12 חודשים, הפעלת התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח שהוטלה עליו בהרשעה אחרת, וחיוב בתשלום פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי

4.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור על כל טענותיו:

"הרשעת [המבקש] התבססה על זיהויו של [המבקש] על ידי המתלונן, והשלמת החסר בזיהוי על ידי דברי [המבקש] בהודעתו במשטרה ועדותו בבית המשפט... בית משפט קמא מצא כדין את הסיוע הנדרש לזיהוי הנ"ל, בית משפט קמא לא האמין לגרסת [המבקש] כפי שהועלתה בפניו, ומשכך אין כל מקום שערכאת הערעור תתערב בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ודין הערעור לפיכך לדחייה ".

בקשת רשות הערעור

5.המבקש פונה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור על הרשעתו. אין הוא טוען כנגד קבילותו של מסדר התמונות, אלא כנגד המשקל שנתנו לו הערכאות הקודמות לעניין זיהויו של המבקש כמבצע העבירה. לטענתו, אין די בזיהוי "ב-90 אחוז" כדי להרשיעו, ואין בגרסתו שלו בבית המשפט כדי לספק את הסיוע הראייתי הנדרש לזיהוי באופן שיצדיק הרשעה.

דיון

6.למעשה, חוזר המבקש בפנינו על טענותיו בבית המשפט המחוזי. דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית. סוגיית משקלו הראייתי של זיהוי שאינו מוחלט, נדונה בפסיקת בית משפט זה (ראו: ע"פ 437/82 אבו נ' מ"י , פ"ד לז (2) 85, בע' 92). לעניין זיהויו של המבקש "ב-90 אחוז" מקובלת עלי הגישה, לפיה יש לתת לדברים משקל כזיהוי שאינו ודאי, אם כי קרוב לכך, אשר מצטרף לשאר הראיות (ראו ע"פ 343/00 טוואש נ' מ"י (לא פורסם)). אם נתמך הזיהוי בראיה נוספת, המחזקת את הוודאות שבו, כי אז יהא הזיהוי בסיס איתן למבנה ההרשעה (ראו ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מ"י , פ"ד מא (4) 466, בע' 475-474).

המערך הכולל של הראיות, בהתחשב בסתירות שבין הודעתו של המבקש במשטרה לבין עדותו בבית המשפט, מוסיף ותומך במשקל הזיהוי באופן שמבסס הרשעה (ראו והשוו גם: ע"פ 4087/97 אסולין נ' מ"י , פ"ד נג (2) 849, בע' 857-856). בהקשר זה, עמד בית משפט השלום גם על התבטאות מפלילה של המבקש בעת חקירתו הנגדית:

"היתה [למבקש] אמרה שהיא בחזקת פליטת פה, עת נשאל בחקירה הנגדית אם הארוע קרה בשכונת הפועלים (ר' עמ' 9 שורה 9). [המבקש] משיב על כך באלו המלים: "שכונת הפועלים זה מקום גדול ומה שאתם מדברים זה בכלל בכיוון אחר ". משנשאל איפה היה המקום שעליו מדברים הבין כי נפל בפח וטען שאמר כי הארוע היה בצד השני מאחר ואינו מזהה את האיש. הסבר עילג ומקרטע. התבטאות זו מעידה כאלף עדים על כך [שהמבקש] ידע ידוע היטב על איזה ארוע מדובר, היכן התרחש ומתי, וממילא כי נכח בו ועשה את המעשים המיוחסים לו . אילו אכן לא היה [המבקש] כלל במקום, כיצד זה ידע שהמקום עליו מדברת התביעה הוא 'בכלל בכיוון אחר?'"

ואכן, התבטאות מפלילה זו, כשהיא מצטרפת בנסיבות העניין לזיהוי כמעט וודאי ב-90 אחוז, יש בה כדי להשלים את המכלול הראייתי הנדרש כדי לבסס הרשעה בעבירה:

"הלכה פסוקה היא, כי התבטאויות שיש בהן ביטוי לתחושת אשם - או להכרת אשמה - מהוות ראשית הודאה, ובתור שכאלה בכוחן להצטבר לראיה בסיסית קיימת ולשמש לה 'סיוע' או 'דבר מה' במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג" (ע"פ 638/87 רדעי נ' מ"י , פ"ד מג (3) 297, בע' 308).

הערכאות הקודמות יישמו הלכות אלה ושוכנעו, כי יש במכלול הראיות בענייננו כדי להרשיע את המבקש. בנסיבות אלה, כאשר מדובר ביישום הלכה קיימת, אין יסוד ליתן רשות ערעור (ראו והשוו: רע"פ 505/90 עיני נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 10103/04 שרמן נ' משטרת נצרת - תביעות מרחב העמקים (טרם פורסם)).

הבקשה נדחית.