רע"פ 2549/00 א.צ. ברנוביץ ובניו (1985) בע"מ נ. מדינת ישראל

שש בקשות למתן רשות-ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל בעיקרם את ערעורי הנאשמים על הרשעתם בדין, אך ביחס לשש סוגיות החזיר את הדין בעניינם לבית-משפט השלום. המבקשים בחמש מן הבקשות (רע"פ 2549/00, רע"פ 2598/00, רע"פ 2604/00, רע"פ 2664/00 ורע"פ 2715/00) - שהם רוב הנאשמים לפני הערכאות הקודמות - עותרים למתן רשות-ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להחזיר את ההליך, ביחס לאותן סוגיות, לבית-משפט השלום. הבקשה השישית (רע"פ 2684/00) הוגשה על-ידי המדינה, העותרת למתן רשות-ערעור על עיקרי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו פסק לקבל, בעיקרם, את ערעורי הנאשמים נגד הרשעתם בדין. כמתחייב מבקשתה, להעמיד את צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי לביקורתו של בית-משפט זה, תומכת המדינה - הגם שלא מטעמי המבקשים דנן - בביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ביחס להחזרת הדין לבית-משפט השלום. על-פי החלטותיי מיום 6.4.2000 ומיום 4.5.2000, אוחד הדיון בשש הבקשות.

העובדות וההליכים

2.המעשה בקצרה: חברת ברקי פטה אינטרנשיונל (בניה ופרויקטים) (1985) בע"מ (להלן: אינטרנשיונל ) זכתה במכרז להקמת פרוייקט מגורים בתל-אביב שנודע בשם "פרוייקט בזל". אינטרנשיונל נשלטה בידי חברת ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, שבעליה (יצחק שני ויוסף דיאמנט) מונו כמנהלי אינטרנשיונל. לאחר שאינטרנשיונל רכשה את הקרקע, ולקראת ביצוע הפרוייקט, צורפו אליה מספר משקיעים נוספים: טטיש פייננסינג אינק. (חברה זרה), שיוצגה על-ידי זאב סוקולובסקי, רפאל דינרי ז"ל, שמואל ברזל, חיים שטריקס ואפרים גלעד. קבוצה זו, ששלטה בפרוייקט בראשית דרכו, נתכנתה בהליכים בשם " היזמים ". בהמשך הדרך ביקשו היזמים למכור את זכויותיהם בפרוייקט. על רקע זה התקשרו בחוזה עם החברות א.צ. ברנוביץ ובניו (קבלנות ובניה) בע"מ וא.צ. ברנוביץ ובניו בע"מ, באמצעות מנהליהן אריה ברנוביץ ומרדכי ברנוביץ (שבהליכים נתכנו בשם "הרוכשים" ), שלפיו העבירו היזמים לרוכשים את השליטה באינטרנשיונל. בעקבות העברת השליטה בה, מן היזמים לרוכשים, שונה שמה של אינטרנשיונל לא.צ. ברנוביץ ובניו (1985) בע"מ.

בחוזה המקורי, שנכרת בין היזמים לבין הרוכשים (להלן: החוזה הראשון ), הותנה, כי בתמורה להעברת מניותיהם יקבלו היזמים סך 115,000 דולר; 80% מהסכום שייאלצו לשלם מכוח ערבותם לחובות החברה, אם זו תמומש; וכן חמש-עשרה דירות בפרוייקט בזל, מהן אחת-עשרה דירות בנות ארבעה חדרים וארבע דירות-גג. בנספח לחוזה הראשון, שנתכנה "פרטיכל", נקבע, כי מחירן הראוי של חמש-עשרה הדירות, שהובטחו בחוזה ליזמים, מסתכם בסך כולל של 1,600,000 דולר. כעבור זמן חתמו הצדדים על חוזה אחר (להלן: החוזה השני ), בו נאמר, כי היזמים יעבירו לרוכשים את המניות תמורת סך 172,500 ש"ח (שווה-ערך ל115,000- דולר). דבר זכאותם של היזמים לקבלת הדירות, עליה הוסכם בחוזה הראשון, הושמט מן החוזה השני. אולם במקביל חתמה אינטרנשיונל על חוזי מכר נפרדים עם כל אחד מהיזמים, שלפיהם מכרה להם את חמש-עשרה הדירות, שעל זכותם לקבלן הותנה בחוזה הראשון, כשצירוף מחירי כל הדירות שווה לשוויין הכולל המוסכם עליו הוצהר בחוזה הראשון.

3.על רקע העובדות המתוארות הוגש כתב-אישום כנגד היזמים והרוכשים. באישום המרכזי - שרק אליו מוצא אני טעם להתייחס - יוחסו להם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נוספות שלפי הנטען בוצעו במהלך מימושו של הקשר. ביסוד אישום זה ניצבה הטענה, כי היזמים והרוכשים קשרו ביניהם להעלים מרשויות המס את הרווח האמיתי אשר צמח ליזמים מעיסקת המכירה. המאשימה טענה, כי החוזה הראשון שיקף את עיסקתם האמיתית של הצדדים, שלפיה נמכרה אינטרנשיונל לרוכשים תמורת חמש-עשרה דירות בפרוייקט העתיד לקום. אלא ששוויין הריאלי הכולל של הדירות המובטחות הסתכם בכ4.4- מיליון דולר, בעוד שסכום השווי עליו הצהירו הצדדים (1.6 מיליון דולר) שיקף רק את גובה השקעתם של היזמים באינטרנשיונל. קבלת הדירות תמורת מניותיהם הניבה להם, אפוא, רווח של כ2.8- מיליון דולר; ועל רווח זה היה על היזמים להצהיר ולשלם מס. החוזה השני, שכביכול נועד להחליף את החוזה הראשון, לא היה - לטענת התביעה - אלא חוזה למראית-עין, אשר נכרת על-ידי הצדדים בכוונה להונות את רשויות המס ולהעלים מהן את דבר ההכנסה שצמחה ליזמים ממכירת הפרוייקט.

4.היזמים והרוכשים טענו להגנתם, כי החוזה השני החליף את החוזה הראשון. החלטתם לעצב את עיסקתם מחדש, על-פי מתכונתו של החוזה השני, התבססה על שיקולים ענייניים - בכללם העובדה שמבחינת דיני החברות לקה החוזה הראשון באי-חוקיות - ולא נילוותה לה כל כוונה להעלמת רווחים לשם התחמקות ממס. העיסקה בין הצדדים היתה, שהיזמים יעבירו לרוכשים את השליטה באינטרנשיונל תמורת תשלום חובותיה של אינטרנשיונל ליזמים בסך כולל של 1.6 מיליון דולר. החוזה השני לא שינה את מהות העיסקה; שכן בין תנאי החוזה הראשון בצירוף הפרטיכל לבין תנאי החוזה השני בצירוף חוזי המכר הפרטניים, אין, למעשה, כל הבדל. עוד טענו, כי בשים לב לתנאיה המיוחדים של העיסקה, הסכום שצוין בחוזה הראשון כמחיר כולל מוסכם של הדירות, שיקף נכונה את שוויין של הדירות.

5.בית-משפט השלום קיבל את גירסת התביעה והרשיע את היזמים והרוכשים בכל העבירות העיקריות בהן הואשמו. בפסק-דינו נקבע, כי החוזה הראשון הוא אשר שיקף את עיסקתם של הצדדים, וכי מטרת עריכתו של החוזה השני היתה להונות את רשויות המס. ביחס לשווי הדירות קבע בית המשפט, כי הסכום עליו הסכימו הצדדים בפרטיכל הנספח לחוזה הראשון היה כוזב, וכי שווי הדירות למעשה, בזמן הרלוונטי, היה גבוה בהרבה מן הסכום המוסכם.

בית המשפט המחוזי, שלפניו ערערו היזמים והרוכשים, קיבל, בעיקרו, את ערעורם. בית המשפט קיבל את טענתם, כי החוזה השני איננו חוזה למראית עין, שניתווסף לחוזה הראשון, אלא חוזה שהחליף את החוזה הראשון, אשר נערך ממניעים לגיטימיים ושיקף לאשורה את עיסקתם של הצדדים. כן קבע בית המשפט, כי התביעה לא הצליחה להוכיח שמחירן הכולל של הדירות, עליו הצהירו הצדדים, היה נמוך במידה משמעותית משוויין הריאלי של הדירות, כשהוא מוערך תוך התחשבות בתנאיה המיוחדים של העיסקה. על יסוד קביעות עיקריות אלו פסק בית המשפט לזכות את היזמים והרוכשים מעבירת הקשר ומן העבירות האחרות, שלפי הנטען נגדם בוצעו על-ידם לשם מימושו של הקשר. ברם, ביחס לשש סוגיות נוספות, שהועלו בכתב האישום, התקשה בית המשפט להגיע לכלל הכרעה, אם מפני שבהכרעת-דינו של בית-משפט השלום לא נקבעו לגביהן מימצאים ואם מפני שהמימצאים שנקבעו לגביהן לא היו ברורים די הצורך. ביחס לשש סוגיות אלו החליט בית המשפט להחזיר את הדיון אל בית-משפט השלום, על מנת שיחזור ויחליט בהן.

בקשות רשות הערעור

6.המדינה מבקשת רשות-ערעור לבית-משפט זה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה, שאף היא התמקדה באישום המרכזי בלבד, טענה המדינה, כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח הראיות, בהתערבותו בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום ובהסקת המסקנות המשפטיות. לכלל הטעויות בהן לוקה פסק הדין יש, לטענת המדינה, מכנה משותף, המתבטא בהתייחסות קונספטואלית מוטעית לתחום עבירות המס. בנסיבות אלו, טוענת המדינה, מתעורר צורך בהנחיה נורמטיווית של בית המשפט העליון, כי אנשי עסקים המבצעים מעשי מירמה כלפי שלטונות המס הם עבריינים, וכי בטענה כי עשו מעשים המקובלים בחיי המסחר אין משום הגנה. בבקשה אמנם נטען, כי הצידוק למתן רשות-ערעור נובע גם מן הצורך לשוב ולבחון מחדש את הסוגיות העובדתיות והמשפטיות הקונקרטיות שנדונו בפסקי הדין של שתי הערכאות הקודמות. ברם, עיקרו של הצידוק בהתרת ערעור נוסף נעוץ, לטענת המדינה, בצורך בפרסום הנחיה הלכתית חדשה מטעם בית המשפט העליון בדבר אופיים הפלילי של מעשים המכוונים להונות את רשויות המס, גם כשהמדובר במעשים שנטען לגביהם, או הנראים על פניהם, כמהלכים מקובלים המבוססים על מנהגים ושיקולים מסחריים גרידא.

7.חמש הבקשות למתן רשות-ערעור, שהוגשו מטעם רוב היזמים והרוכשים, מתמקדות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להחזיר לבית-משפט השלום את ההכרעה בשש הסוגיות שבית המשפט המחוזי נמנע מלהכריע בהן. החלטה זו התבססה על הוראת סעיף 213(1), סיפה, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, שלפיה רשאי בית המשפט שלערעור "להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת". בבקשותיהם לרשות-ערעור טוענים המבקשים, כי השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בסמכותו האמורה במקרה הנדון היה מוטעה. משנוכח בית המשפט, כי בהכרעת-דינו של בית-משפט השלום לא נקבעו, לגבי אותן סוגיות, מימצאים המספיקים לביסוס אשמתם בעבירות שיוחסו להם, היה עליו לזכותם גם מן העבירות הנוספות; ואילו בהחלטתו, להחזיר סוגיות אלו להחלטת בית-משפט השלום, העניק בית המשפט לתביעה הזדמנות נוספת להביא להרשעתם. לא לכך נועדה הסמכות הנתונה לו להחזיר הליך לערכאה הדיונית, והחלטת בית המשפט המחוזי מעוררת את הצורך בפסיקת הלכה ביחס לנסיבות ולתנאים בהם רשאית ערכאת הערעור להחזיר משפט לערכאה הדיונית. המבקשים טוענים, כי גם מטעמים הכרוכים בנסיבותיה המיוחדות של פרשתם, יהיה זה מוצדק להתערב בהחלטה להחזיר את משפטם לבית-משפט השלום. ראשית, מאחר שאף לשיטת בית המשפט המחוזי, הצורך בהחזרת הדיון לבית-משפט השלום נובע ממחדלי המאשימה בניסוח כתב האישום ומהימנעותו של בית-משפט השלום מלקבוע, בהכרעת-דינו, את המימצאים הנדרשים; ובנסיבות אלו יש בהחזרת הדיון אף משום העמדתם בפני "סיכון כפול". ושנית, כי לנוכח התארכותם הניכרת של ההליכים עד כה, שוב אין זה צודק לטלטלם לדיון מחודש לפני בית-משפט השלום.

דיון

8.העיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובטענות הצדדים הביאני לכלל מסקנה, כי בקשת המדינה אינה מעמידה עילה ראויה למתן רשות-ערעור. בטענתה העיקרית של המדינה, כאילו נדרשת הנחיה נורמטיווית מטעם בית-משפט זה בדבר מהות האיסור החל על אנשי עסקים לבצע מעשי מירמה כלפי שלטונות המס, אין כל ממש. מהכרעתו של בית המשפט המחוזי לא נובע, כלל ועיקר, כי אנשי עסקים המבצעים מעשי מירמה כלפי רשויות המס עשויים להתגונן בטענה כי פעלו בדרך שהיא מקובלת בחיי המסחר. כל שעשה בית המשפט המחוזי הוא קיום ביקורת ערעורית רגילה על הכרעתו של בית-משפט השלום. מסקנתו, כי יש להתערב בקביעת בית-משפט השלום ביחס למניעי כריתתו של החוזה השני, לא התבססה על ראייה שונה של גדר החובות שהוטלו על היזמים והרוכשים לפי הדין, אלא על ניתוח הראיות שהובאו במשפט. אף בטענות שהעלתה המדינה בבקשתה אין כדי להאיר את ההכרעה באור שונה. בעיקרן כוונו טענות המדינה להראות, כי בחינה מחודשת של ראיות שונות, ועיון נוסף בפרשנות החוזים שנכרתו בין היזמים לבין הרוכשים, עשויים להביא לכלל מסקנה כי בית-משפט השלום צדק בהכרעתו. לאמיתו של דבר, לא העלתה המדינה בבקשתה כל השגה ממשית על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי במישור הנורמטיווי. ואין צריך לומר, כי על-פי אמות המידה שנקבעו בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, הטענה כי בנסיבותיה העובדתיות המוכחות של הפרשה, לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במימצאי ובמסקנות הכרעת-דינו של בית-משפט השלום, אין בה כדי להקים עילה מוצדקת למתן רשות להגשת ערעור לבית-משפט זה, בעניין שכבר נדון לפני שתי ערכאות.

9.בתשובתה לבקשות רשות הערעור של היזמים והרוכשים טענה המדינה, כי החלטת בית המשפט המחוזי, להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לשם מתן החלטה בשש סוגיות שלגביהן לא נקבעו מימצאים מספיקים, אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות-ערעור. עם זאת הסכימה המדינה, כי על רקע התערבותו של בית המשפט המחוזי בעיקרי הכרעתו של בית-משפט השלום, החלטתו להחזיר לבית-משפט השלום את הדיון בשש סוגיות, שההכרעה בהן קשורה להכרעה בעיקרי האישום, עלולה להעמיד את בית-משפט השלום במצב "בלתי-אפשרי", בו ייאלץ להתאים את החלטתו ביחס לשש הסוגיות להכרעת בית המשפט המחוזי בעיקרי האישום, שהפכה את הכרעתו שלו. על יסוד זה הציעה המדינה, שתינתנה רשויות-ערעור הן בבקשתה והן בבקשות היזמים והרוכשים.

משהגעתי למסקנה, כי דין בקשתה של המדינה להידחות, גמרתי בדעתי כי איטיב לעשות אם את הבקשות לרשות-ערעור של היזמים והרוכשים אעביר להחלטת הרכב. ככלל, כידוע, אין בית-משפט זה נוטה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בשבתו לערעור להחזיר דיון, בעניין כזה או אחר, לבית-משפט השלום (ראו רע"פ 53/88 תור נ' מדינת ישראל,

דינים-עליון ז 707; ע"פ 752/91 הלר נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון

91(3) 2245;

ורע"פ 1701/98 חקלאי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 98(2) 230). עם זאת, לנוכח נסיבותיה המיוחדות של הפרשה - ואף לנוכח הסכמת המדינה כי החלטת בית המשפט המחוזי עלולה להכביד על בית-משפט השלום - נראה לי כי יש לאפשר ליזמים והרוכשים להציג את עמדתם לפני הרכב.

10.בקשת המדינה ברע"פ 2684/00 נדחית. חמש הבקשות האחרות (רע"פ 2549/00, רע"פ 2598/00, רע"פ 2604/00, רע"פ 2664/00 ורע"פ 2715/00) תיקבענה לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים. בהתחשב במהות העניין מתבקשת המזכירות להועיד את הדיון בבקשות לפני הרכב במועד קרוב, וככל האפשר במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2000.

לנוכח האפשרות שהחלטת ההרכב עשויה להכריע בדבר סיומו (או המשכו) של ההליך, תזמין המזכירות לדיון לפני ההרכב גם את המשיבים לבקשתה הדחויה של המדינה (זאב סוקולובסקי, טטיש פיננסינג אינק. וד.י.א.ן בע"מ), שלא הגישו בקשות רשות-ערעור אלא הסתפקו במסירת הודעות על עמדתם, וכן את המשיב לבקשת המדינה, חיים שטריקס, שלא הגיש בקשה לרשות-ערעור ואף לא מסר כל הודעה בדבר עמדתו.