רע"פ 3204/09 יאסין זוביידאת נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' ברלינר, י' גריל ו- ב' בר זיו) בו נדחה ערעור המבקש על גזר הדין שניתן בעניינו על ידי בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מ' ארגמן).

2.

כתב האישום המגולל את הפרשה מתאר כיצד בראשית שנת 2004 הגיע המבקש לביתו של המתלונן יחד עם שניים נוספים שהואשמו אף הם במסגרת אותו כתב אישום. המבקש היה מצוייד באקדח ובעוד המתלונן ישן החלו השלושה להכות אותו בכל חלקי גופו כאשר המבקש אף דרך את האקדח שהביא עמו, כיוון אותו לפניו של המתלונן ואיים עליו שיהרוג אותו במידה ויזוז. בגין מעשים אלה יוחסו למבקש ולאחרים עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380, 382 ו- 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ולמבקש גם יוחסה עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק.

3.

בפני בית משפט השלום הושג לבסוף הסדר טיעון לפיו הודו הנאשמים בכתב האישום שתוקן קלות והם הורשעו בעבירות שיוחסו להם. לעניין העונש התייחס ההסדר רק לשני הנאשמים האחרים ואילו לגבי המבקש הוסכם כי "כל צד יטען באופן חופשי לעונש". לאחר שמיעת הטיעונים לעונש החליט בית משפט השלום כי הוא דוחה את הסדר הטיעון שנעשה בין הצדדים ועל הנאשמים האחרים הוטלו עונשים שונים מאלה עליהם הוסכם. בין היתר הוטלו עליהם 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, קנס בסך 2000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 3000 ש"ח. על המבקש, לגביו לא נעשה כאמור הסדר לעניין העונש, הוטלו, בין היתר, 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל קנס בסך 2000 ש"ח ותשלום פיצוי למתלונן בסך 3000 ש"ח.

4.

המבקש ושני הנאשמים האחרים הגישו ערעורים על גזר הדין. הערעורים נשמעו יחד בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה הן את ערעור המבקש והן את ערעורם של הנאשמים האחרים. בית המשפט קבע לגבי הנאשמים האחרים כי העבירות בהן הם הורשעו הן "חמורות ביותר והעונש שהושת עליהם – 10 חודשי מאסר – הינו ברף הנמוך של הענישה, כאשר בית המשפט העליון מדגיש וחוזר ומדגיש חדשות לבקרים את הצורך בענישה מחמירה למיגור תופעת האלימות". באשר למבקש לגביו כאמור לא נערך הסדר טיעון קבע בית המשפט כי "משדחינו את הערעור [של הנאשמים האחרים] – ממילא גם דין ערעורו של [המבקש] להדחות. בנוסף לעבירות בהן הורשעו [הנאשמים האחרים], הורשע [המבקש] גם בעבירה חמורה ביותר נוספת – עבירת האיומים, כאשר [המבקש] איים על המתלונן בנשק דרוך המכוון לפניו. העונש שהושת על [המבקש], בשים לב לעבירת איומים זו בלבד – הינו ברף הנמוך ביותר של הענישה ואין כל מקום להתערב בו".

5.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי בה טען המבקש נגד העונש שנגזר עליו. בתחילה סברתי בטעות כי מדובר בבקשת רשות ערעור שעניינה סטייה מהסדר טיעון ולכן החלטתי בלי לקבל את תגובת המשיבה כי הבקשה תידון בפני הרכב. ואולם, בתגובה ראשונית שהגישה המשיבה הובהר, כפי שפורט גם לעיל, כי לגבי המבקש לא היה כל הסדר והצדדים הסכימו לטיעון חופשי בעניין העונש. בשלב זה הסתבר גם כי הנאשמים האחרים בפרשה, לגביהם אכן סטה בית המשפט מהסדר הטיעון, הגישו גם הם בקשת רשות ערעור (רע"פ 3118/09). על כן, החלטתי ביום 26.5.2009 כי בשלב זה לא תיקבע הבקשה שלפני לדיון בפני הרכב ונתבקשה תגובת המשיבה. אפשרתי למבקש להגיש תשובה לתגובה. קבעתי כי לאחר קבלת כתבי בית הדין אחליט בדבר אופן המשך הטיפול בבקשת רשות הערעור.

6.

בין לבין, ביום 22.6.2009 דחה השופט רובינשטיין את בקשת רשות הערעור שהגישו הנאשמים האחרים. השופט רובינשטיין קבע כי אין מקום להתערב בסטיה מהסדר הטיעון. השופט רובינשטיין הוסיף כי "הכרעותיהם של שני בתי המשפט משקפות את עקרון ההלימה בין העובדות וסעיפי האישום בהם מודה הנאשם - לבין חומרת העונש". הנאשמים האחרים טענו כי היה למצער מקום להורות על תסקיר מבחן אך גם טענה זו נדחתה על ידי השופט רובינשטיין (פסקה י).

7.

בבקשה שלפניי טוען המבקש כי העונש שנגזר עליו מתעלם מנסיבותיו האישיות וכי מוצדק ליתן רשות ערעור מאחר שהעונש שנגזר עליו סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה. המבקש הדגיש כי הוא נעדר עבר פלילי וכן את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע המעשים. לטענת המבקש לא היה מקום לסטות מהסדר הטיעון בעניינם של הנאשמים האחרים מה שהיה משפיע על עונשו שלו, מאחר שחלקו לא היה שונה מחלקם באופן מהותי. המבקש הוסיף וטען כי גזר הדין שהוטל עליו מתעלם "מכלל הענישה האינדיבידואלית" וגם מטעם זה מוצדק ליתן רשות ערעור "על מנת להטמיע ולשרש את ההלכות של גזירת העונש בכל הערכאות". למצער טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור מן הטעם שלא התקבל בעניינו תסקיר מבחן בטרם נגזר דינו.

הכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובכל כתבי בית הדין שהוגשו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות ואין מקום ליתן רשות ערעור. אכן, למרות האופן בו מוצגים הדברים, הבקשה אינה מעלה כל שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית החורגת מנסיבות המקרה הבודד והמצדיקה מתן רשות ערעור. המבקש טוען כי יש "להטמיע" בערכאות הדיוניות את אופן גזירת העונש ואולם ההלכה בעניין והצורך לשקול שיקולים משיקולים שונים ידועים הם וכפי שציין השופט מ' חשין "בבואו לגזור את עונשו [של נאשם], שומה על בית המשפט להביא במניין שיקולים משיקולים שונים העשויים להכריע בדעתו, מהם שיקולים לקולה מהם שיקולים לחומרה. שיקולים אלה עניינם בעבירה גופה, בנאשם ובקורבן" (ע"פ 1289/93 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 158, 173 (1994)). על כן, בעניינו של המבקש עסקינן לכל היותר ביישום הלכה קיימת ואין מקום ליתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 5142/08 ברונשטיין נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (טרם פורסם, 16.6.2008); רע"פ 9761/04 וובר נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (טרם פורסם, 28.12.2004); רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 20.11.2005)). יפים בהקשר זה גם דברי המשנה לנשיא לוין בפרשה אחרת אשר קבע כי "אין המקרה חורג מכל מקרה שבו נדרש בית המשפט העוסק בגזירת העונש לעסוק במלאכת האיזון בין אינטרס הציבור ונסיבותיו האישיות של נאשם" (רע"פ 5147/02 טננבאום נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 17.6.2002)).

9.

אכן, בסופו של יום עניינה של הבקשה הוא בחומרת העונש שנגזר על המבקש ובכגון דא נקבע כי "הלכה היא, מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בענין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'...רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים" (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, 13.8.1991); וליישום הלכה זו ראו, מבין רבים: רע"פ 11946/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (טרם פורסם, 1.1.2006); רע"פ 6434/05 אמרזיאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.7.2005); רע"פ 4108/05 שניידרמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.2005); רע"פ 10057/03 בורגרקר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 16.11.2003)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם חריגים ואין לקבל גם את טענת המבקש כי גזר הדין בעניינו סוטה ממדיניות הענישה (ראו והשוו: רע"פ 4689/07 בוקאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.2007); רע"פ 6256/04 קמינסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.7.2004); רע"פ 8050/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2000); וכן: ע"פ 6274/05 עבד אלראזק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.9.2005); ע"פ 10712/04 ביררוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.7.2005)). כפי שציין השופט רובינשטיין בעניינם של הנאשמים האחרים "כניסה לביתו של הזולת בחבורה חמושה והכאתו מכות קשות עד אבדן הכרה ראויה למאסר מאחורי סורג ובריח, ואף לתקופות ממושכות משנגזרו". בנוסף יש לזכור כי בצד העבירות בהן הורשעו הנאשמים האחרים הורשע המבקש גם באיומים. היה זה המבקש שאחז בנשק ולאחר שדרך אותו כיוון אותו לפניו של המתלונן ואיים עליו שיהרוג אותו.

10.

באשר לסטייה מהסדר הטיעון לגבי הנאשמים האחרים וההשפעה לגבי המבקש: עניין הנאשמים האחרים נדון והוכרע בהחלטת השופט רובינשטיין. לגבי המבקש אין מדובר בסטייה מהסדר טיעון כך שלבית המשפט שגזר את הדין נותר בעניין העונש "שיקול דעת רחב-מכל רחב" (עניין לוי , בעמ' 173) וכאמור בית המשפט לא סטה בענייננו ממדיניות הענישה.

11.

לבסוף באשר לתסקיר שירות המבחן ברי כי מאחר שכל הטיעונים והנסיבות האישיות אודות המבקש נטענו בערכאות הקודמות אין עניין זה מצדיק "גלגול שלישי" של ההליך.

12.

אשר על כן הבקשה לרשות ערעור נדחית וצו עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל מבוטל. המבקש יתייצב לריצוי עונשו

במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 1.9.2009 עד השעה 10:00.