רע"פ 4689/07 רפאל בוקאי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש וכנגד שני נאשמים נוספים הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום (ת"פ 4969/03) המייחס להם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 4.11.2003, נהג אדיר סעדיה (להלן: המתלונן ) במשאיתו ברחוב ירושלים בבת-ים. במהלך נסיעתו התקרב המתלונן לרכבו של שלום תורג'מן (נאשם מספר 1 בכתב האישום, להלן: שלום ), ועצר בחריקת בלמים על מנת שלא לפגוע בו. המתלונן יצא ממכוניתו כדי לבדוק אם פגע ברכבו של שלום ובתגובה ירדו מרכבו של שלום שלושת הנאשמים והמבקש בניהם, כשהם מחזיקים באלות והחלו להכות במתלונן. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן פצע בראשו, המטומה בראשו, רגישות בעמוד השדרה, אי יציבות בעת הליכה והוא נזקק לטיפול רפואי לרבות אשפוז.

ביום 28.9.2005 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' בן שלמה ) את המבקש יחד עם הנאשמים האחרים, בהתבססו על עדויות המתלונן והנאשמים ועל עדותו של עד ראיה. ביום 8.1.2006 גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש ל-18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע; קנס בסך של 2,000 ש"ח או 60 ימי מאסר. כן חייב בית המשפט את המבקש בפיצוי המתלונן בסך של 5,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטות י' שיצר ו י' שבח ) דחה את הערעור בקובעו כי הגם שאכן היו פגמים במסדרי הזיהוי שנערכו בעניין המבקש, הרי שאין בכך כדי לפגוע בהרשעתו, לאור יתר הראיות כנגדו. בית המשפט המחוזי נמנע מלהתערב בעונש בציינו שהמלחמה בתופעת האלימות הפושה בחברה, חייבת לקבל ביטוי מוחשי ומשמעותי בענישה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה טוענים באי כוח המבקש כי שגגה נפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, משקבע כי הוכח שאכן המבקש היה מעורב באירוע. עוד מבקשים באי כוח המבקש לשקול את העונש שהוטל על המבקש, לאור מצבו הכלכלי הקשה וכן לאור השינוי לטובה שחל בו.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה כי דין הבקשה להידחות וכי בעניינו של המבקש לא מתעוררת כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית כנדרש בהלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה ). גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות, שכן ערכאת הערעור אינה נדרשת לממצאים עובדתיים ולקביעות מהימנות ובוודאי שאין בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ובאי כוח המבקש לא הצביעו על כל עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. נוכחותו הבלתי מוכחשת של המבקש במקום האירוע ועדותו של עד הראייה, יש בהם כדי לקשור את המבקש אל העבירה שבוצעה. סירובו של המבקש להעיד עד שלטענתו שהה עמו בעת האירוע אומרת דרשני, ותמוהה עוד יותר טענת באי כוחו של המבקש לפיה הבאתו של עד זה לבית המשפט לא הייתה מסייעת במאומה. הימנעותו של המבקש להעיד עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה את המבקש (ראו ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2), 85 ,עמ' 99-100 (1983)). להימנעות זו מצטרפות יתר העדויות עליהן ביסס בית משפט השלום את הקביעה העובדתית לפיה המבקש אכן היה מעורב באירוע, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו.

לא מצאתי מקום גם להעניק רשות ערעור בסוגיית העונש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם) (1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)(1997)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירה הקשה והחמורה אותה ביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.6.2007, בעניין עיכוב ביצוע העונש, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 7.10.2007 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.