רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ. מוראד אבו-לבן

השופט א' א' לוי:

1.

בית-המשפט לתעבורה בירושלים הרשיע את המשיב, מוראד אבו-לבן, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בניגוד להודעת איסור שימוש, לפי סעיפים 67 ו-57א(ג) לפקודת התעבורה. לאור הרשעתו, נגזרו למשיב חמישה ימי מאסר, 21 ימי מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח, ורישיונו נפסל לחמישה חודשים. בית-המשפט לתעבורה עמד על כך שמדובר בשתי עבירות חמורות, שכל אחת מהן כשלעצמה עשויה להצדיק הטלתו של עונש משמעותי, מה גם שלחובת המשיב עמדו לא פחות מ-28 הרשעות, אותן הספיק לצבור בתקופה קצרה של שנה אחת.

2.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט

ע' חבש ) קיבל את ערעורו של המשיב, הורה על ביטולו של המאסר, ותחת זאת האריך את תקופת המאסר על תנאי אותה העמיד על 26 ימים. בית-המשפט הדגיש, כי כאשר מדובר במי שלא חווה טעמו של מאסר מהו, עלול עונש מסוג זה לפגוע בו פגיעה קשה ואף לחשוף אותו להשפעותיה השליליות של השהות בכלא, תוצאה שממנה תינזק החברה כולה. בהמשך נקבע כך:

"אין להעניש אלא אם מזהירים תחילה. ההיגיון מאחורי אמרה זו ברור. יתכן שהעבריין סבור, שמדובר בעבירה של מה בכך. האזהרה, בין היתר, על ידי הטלת מאסר על תנאי לכל תקופה שתיראה לבית המשפט – לפי חומרת נסיבות ביצוע העבירה, הנה כחרב על ראשו של העבריין – באם לא ילמד הלקח ויעבור העבירות בשנית, דינו חד הוא – עונש מאסר בפועל".

3.

החלטה זו באה על רקע שורה של פסקי-דין נוספים בהם ביטל בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט ע' חבש , עונשי מאסר שהוטלו על מי שהורשעו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה (ראו ע"פ 9954/05 (ירושלים)

קמנב נ' מדינת ישראל, מיום 22.2.06; ע"פ 9838/05 (ירושלים) עאטף נ' מדינת ישראל, מיום 1.1.06; ע"פ 9767/05 (ירושלים) שרקאווי נ' מדינת ישראל, מיום 26.12.05; ע"פ 9811/05 (ירושלים) באלי נ' מדינת ישראל, מיום 25.12.05). בכל אותן החלטות חזר בית-המשפט והביע את עמדתו העקרונית, כי לשם הטלתו של מאסר בגין עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, יש להקדים ולהזהיר את הנאשם על ידי גזירתו של מאסר על-תנאי במסגרת ההליך המקורי שבו נפסל רישיון הנהיגה שלו. ואם חרף אותה אזהרה שב ונתפס הנאשם נוהג ברכבו – רק אז ניתן יהיה להטיל עליו מאסר ממש.

4.

המבקשת, המתקשה להשלים עם פסיקה זו, הגישה את הבקשה הנוכחית למתן רשות לערער. להשקפתה, גישתו של בית-המשפט המחוזי מבטאת יחס פשרני וסלחני כלפי התופעה של נהיגה בזמן פסילה. המבקשת מדגישה כי מי שנוהג בתקופה שבה הוא פסול מלעשות כן, לא רק שמסכן במעשיו את הציבור, אלא גם מפגין זלזול בשלטון החוק. בנסיבות אלה – וגם בשל הקושי הרב הכרוך בפיקוח על מי שרישיונו נפסל, והרצון להתמודד עם הקטל בכבישים – נדרשת ענישה קפדנית ומרתיעה. באשר לחשש מפני תוצאותיה השליליות של שליחת נהגים למאסר, הודגש כי בכל המקרים

דובר בתקופות מאסר קצרות, של מספר ימים בדרך כלל. דווקא מאסר כזה, נטען, עשוי להיות יעיל להרתעתו של נאשם.

נוכח צביונה הכללי של סוגיה זו, החלטנו ליתן רשות לערער ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

5.

ערעור זה בדין יסודו.

נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור – נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב (רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 7.3.04; רע"פ 7019/04 אופיר נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 12.8.04; רע"פ 9399/04 קרקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 30.1.05; רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 26.5.05; רע"פ 7523/06 מואסי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, מיום 25.9.06). על כן נקבע בסעיף 67 לפקודת התעבורה, כי "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו ... דינו – מאסר שלוש שנים".

ברם, בית-משפט זה חזר והדגיש – ולא רק בעבירות מן הסוג בהן חטא המבקש – כי מלאכת הענישה הנה אינדיבידואלית. בבואה לגזור את הדין יש חשיבות רבה לכך שהערכאה הדיונית תפעיל את שיקול דעתה, ותתחשב, בין היתר,

בנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של העושה. "מדיניות ענישה כללית ועקרונית לעולם לא תוכל לבוא תחת שיקול דעתו של בית-המשפט בערכאת הדיון ובנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם המיוחד שהורשע בדינו" (רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, מיום 12.2.06).

חוששני שבהקשר זה נתפס השופט המלומד בבית-משפט קמא לטעות. העמדה העקרונית המשתקפת מפסק-דינו – הנזק שמאסר עלול להמיט על נאשם שהורשע בנהיגה בזמן פסילה, וברגיל מנהל אורח חיים נורמטיבי – הוא אמנם שיקול רלוונטי וחשוב לעניין העונש. אולם, זהו אינו השיקול המרכזי וודאי שאינו היחיד. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם הרצון להתמודד עם התופעה של נהיגה בזמן פסילה, שעל חומרתה הרבה כבר עמדתי, והצורך לשגר מסר ענשי חד וברור כדי להרתיע את ציבור הנהגים. נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי אף הן מהוות נתונים מן העניין. אין דינו של נאשם שלחובתו שורה ארוכה של עבירות תעבורה, ועבירות של נהיגה בזמן פסילה בפרט, כדין מי שנוהג לציית בדרך כלל להוראות החוק. כאן מתגלה פעם נוספת תפקידו החשוב של השופט בהפעלת שיקול הדעת המסור לו בבחירת רכיבי העונש ומידתו בכל מקרה המונח לפניו.

הנה כי כן, אין הערכאה הדיונית מחויבת אפוא להטיל מאסר על כל מי שהורשע בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חרף החומרה הרבה הנלווית למעשה זה. אולם, כלל דומה חל גם על המקרה ההפוך, היינו, אין לקבוע אפריורי כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה לעולם לא תוביל להשתת מאסר על הנהג. כל מקרה ונסיבותיו.

על רקע כל האמור, ונוכח ניסוחה של העבירה הקבועה בסעיף 67 לפקודת התעבורה – מתחוור כי האפשרות להטיל על נאשם מאסר אינה יכולה להיות מותנית בכך שהוטל עליו מאסר על תנאי במסגרת הליך קודם שבו הורשע. אדרבא, לכל עבירה קצב המחוקק עונש בצידה, וכך נעשה גם לגבי העבירה של נהיגה בזמן פסילה בגינה נקבע עונש מקסימאלי של שלוש שנות מאסר.

לאור הודעת המבקשת מיום ח' באייר התשס"ז (26.4.07), כי היא אינה עומדת עוד על כך שיושת על המשיב מאסר ממש, אנו מחליטים להותיר את העונש בפרשה זו על כנו.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ס'ובראן :

אני מסכים .

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.