פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
4725/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דניס דשבסקי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.6.10 בעפ"ת 26488-04-10 שניתן על ידי
כבוד השופטת תחיה שפירא
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 26488-04-10, כבוד השופטת ת' שפירא ) מיום 13.6.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב -יפו (פ"ל 1141/10, כבוד השופטת נ' פראג לבוא ).
המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה על בסיס הודאתו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף; נהיגה ללא ביטוח; נהיגה בשכרות; סירוב להיבדק בבדיקת דם ונהיגה בקלות ראש. נטען כי ביום 2.3.2010 הוא רכב על אופנוע בניגוד לתמרור המוצב בכביש, וכאשר נדרש על ידי המשטרה לעצור הוא סירב לציית להוראות השוטרים המשיך בנסיעה והסגיר עצמו מאוחר יותר. בנוסף לכך הוא נהג שהוא שיכור וסירב למסור בדיקת דם לצורך בדיקת שכרות. ביום 13.4.2010 נגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, פסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך שלוש שנים, וכן הופעלו פסילות מותנות מתיקים קודמים בחופף לעונש הפסילה בתיק דנן. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בטענה כי בית המשפט לתעבורה החמיר עימו יתר על המידה ולא נתן משקל ראוי לשיקולים לקולה. ביום 13.6.2010 נדחה ערעורו ונקבע כי מדובר בעבריין תנועה, אשר מעולם לא קיבל רישיון נהיגה, ובכל זאת הרשה לעצמו לנהוג ברכב במשך תקופה ממושכת ואף לבצע עבירות תנועה חוזרות ונשנות. נקבע כי במקרה דנן הגדיל המבקש ואף נהג בהיותו שיכור, לא ציית להוראות שוטרים ועזב את המקום, ורק בהמשך הסגיר עצמו למשטרה. על כן נקבע כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש שגו הערכאות
הקודמות עת החמירו בעונשו יתר על המידה, ולא הביא בכלל חשבון שיקולים לקולה ואת נסיבותיו האישיות, ונראה כי גזר הדין נתן משקל בלעדי לשיקולי הרתעה וגמול. כמו כן, לטענתו אין זה ראוי לשולחו למאסר בפועל, מבלי שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל ראוי להודאתו בכתב האישום, לחסכון בזמן השיפוטי היקר ולעקרון אחידות הענישה. על כן, לטעמו יש ליתן לו רשות ערעור ולהפחית בעונשו באופן משמעותי.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. הוא ביצע עבירות חמורות ביותר המעידות על זלזול בשלטון החוק ובצווים של רשויות שיפוטיות. על אף עונש הפסילה שהוטל עליו ועל אף עונשים מותנים שרבצו לפתחו נהג המבקש ברכב, כאשר הוא שיכור, תוך שהוא לא מציית לנציגי החוק. המבקש עשה דין לעצמו וכעת יש למצות עימו את הדין. התנהגות שכזו דורשת ענישה משמעותית ומרתיעה שהרי "בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" (רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן (טרם פורסם, 8.5.2007); רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2004); רע"פ 7019/04 אופיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 12.8.2004)). על כן, כאמור, העונש שהוטל עליו הינו ראוי בנסיבות העניין, ומכל מקום אין הוא מצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"א באב התש"ע (22.7.2010).
ש ו פ ט