רע"פ 9399/04 יחיא קרקי נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א. אפעל-גבאי) בו נדחה ערעורו של המבקש כנגד גזר הדין שניתן נגדו בבית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א.חן).

2.המבקש הורשע בנהיגת רכב בזמן פסילה בכך שביום 4.9.03 נדון בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים לפסילה של 30 ימים מלהחזיק רשיון נהיגה, ונמצא בתאריך 20.10.03 נוהג ברכב בתקופת הפסילה, בלא שהפקיד את רשיון הנהיגה.

בית המשפט לתעבורה גזר את דינו של המבקש ל-5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, ופסילת רשיון נהיגה ל-30 חודשים. בגוזרו את העונש, ציין בית המשפט כי עומדות לחובת המבקש שורה ארוכה של הרשעות קודמות בתחום התעבורה, ובכללן גם עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ונהיגה בלא רשיון רכב בר-תוקף. בית המשפט מצא כי התנהגות המבקש מעידה על זלזול שיטתי בחוק וציין כי נגד המבקש הוצאו בעבר שש החלטות פסילה מהחזקת רשיון ולכן ידע על קיומה של חובת הפקדת הרשיון, דבר שלא עשה. לאור חומרת העבירות, גזר בית המשפט על המבקש את העונשים שפורטו לעיל.

4.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על העונש וטען גם כנגד ההרשעה. לענין ההרשעה טען כי לא ידע שעליו להפקיד את רשיונו, וסבר כי עונש הפסילה למשך 30 ימים שהוטל עליו חלף עבר במועד שבו נמצא נוהג ברכב על פי כתב האישום. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע כי המבקש נהג בעת פסילה על אף שידע אל נכון כי הוא פסול מנהיגה. אשר לעונש, טען המבקש כי הוא חמור יתר על המידה. בית המשפט המחוזי דחה גם טענה זו בקובעו כי לאור ריבוי הרשעותיו הקודמות, בין היתר בעבירות דומות לעבירות נשוא הליך זה, העונש שנגזר הינו ראוי וסביר. הוא הוסיף וציין כי המבקש לא למד לקח מפסילות קודמות שהוטלו עליו, ומעונשים אחרים שנגזרו עליו, ולפיכך קו החומרה הננקט כלפיו צודק וראוי.

5.בבקשת רשות הערעור שבפנינו טוען המבקש הן להרשעה והן לעונש. אשר להרשעה, הוא טוען כי העבירה בה הוא מואשם הינה עבירת "אחריות קפידה". על פי סעיף 22(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לא יידון אדם למאסר בעבירה של "אחריות קפידה", אלא אם כן הוכחה לגביו מחשבה פלילית או רשלנות. לטענתו, מאחר שלא ידע בעת הנהיגה כי הוא עדיין פסול מהחזיק רשיון, לא הוכח לגביו היסוד הנפשי הנדרש, ולכן שגה בית המשפט בהטילו עליו עונש מאסר, הן בפועל והן על תנאי.

אשר לעונש, טוען המבקש כי הוא מופלג בחומרתו. לדבריו, גזר הדין חורג באורח ניכר מרמת הענישה המקובלת בעבירות מן הסוג בהן הורשע. אשר לנסיבותיו האישיות, מציין המבקש כי הוא מפרנס יחיד של משפחתו ומשפחת הוריו, ושליחתו אל מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת עלולה לפגוע קשות במשפחתו.

6.דין הבקשה להידחות. המבקש הורשע בעבירת נהיגה במצב בו היה פסול מלנהוג. שתי הערכאות הקודמות השתכנעו כי הוא נהג ברכב בידיעה כי רשיונו נפסל ואינו בר תוקף, וכי הנהיגה אסורה עליו. מסקנה זו נסמכת על קביעות עובדתיות שאין נוהגים להתערב בהן בערכאת ערעור. מקל וחומר כך הוא בערעור בגלגול שלישי. משכך, טענת המבקש לענין גזירת מאסר בעבירת אחריות קפידה אינה רלבנטית לענין.

אשר לטענה בדבר חומרת העונש – כלל הוא מלפנינו כי לא תינתן רשות ערעור בעניינים של חומרת עונש אלא במקרים חריגים ומיוחדים (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל) , וענייננו אינו נכלל בגדר מקרים אלה. העבירה בה הורשע המבקש היא חמורה כשלעצמה, בין היתר מאחר שהיא משקפת התנהגות שיסודה באי ציות לחוק ולהחלטות בית המשפט. חומרה יתירה נילווית למעשיו של המבקש נוכח הפסילות הקודמות מנהיגה שהוטלו עליו בעבר, אשר לא הרתיעו אותו מלחזור לסורו. בנסיבות אלה, ענישה מחמירה ומרתיעה מתחייבת ממין הענין, ואין מקום להתערב בה בערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.

צו עיכוב ביצוע המאסר שניתן בהליך זה יפקע ביום 6.2.05, ובמועד זה על המבקש להתייצב עד השעה 11:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים לריצוי מאסרו.