רע"פ 1287/11 רביע תרקמאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 5227-12-10, כבוד השופט ד"ר

א' סטולר ) מיום 2.1.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז (ת"ד 2640-06-09, כבוד סגנית הנשיאה

א' וישקין ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, אי ציות לשוטרים, נהיגה בקלות ראש, גרימת תאונה ונהיגה ללא רישיון נהיגה. על פי הנטען בכתב האישום המבקש נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלוש שנים, על אף זאת הוא נהג בכביש לכיוון ג'לג'וליה, ובהגיעו לקטע כביש בו מוצב מחסום משטרתי, הוא לא ציית להוראות השוטרים במחסום, ותוך נהיגה הפרועה ומסכנת חיים הוא ניסה להימלט מהם. המשטרה ניהלה אחריו מרדף, תוך שהוא נוהג בצורה פרועה ומסוכנת, עד שלבסוף נעצר כאשר התנגש בתלולית עפר. הוא הודה במיוחס לו, וביום 2.12.2010 גזר עליו בית המשפט לתעבורה הפעלת עונש מאסר מותנה של שנה, וכן 24 חודשי מאסר מתוכם 12 בפועל ובמצטבר לעונש המאסר שהופעל, והיתרה על תנאי. בנוסף נפסל המבקש מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 שנים. בית המשפט לתעבורה קבע כי בעונש המאסר המותנה אשר הוטל על המבקש, לא היה כדי להרתיעו מלשוב ולבצע עבירה זהה. במעשיו, הוא גילה כי גם בעובדה שכבר ריצה תקופת מאסר משמעותית, אין כדי למנוע ממנו לשוב ולנהוג בפסילה. מכאן ואילך, נקבע כי אין תקנה למבקש אלא בעונש מאסר לתקופה ארוכה יותר. בכל הקשור לטענות בדבר תהליך השיקום המוצלח שעבר המבקש נקבע כי אין לקבל את הטיעון כי הטלת מאסר בפועל מהווה בהכרח גדיעת ההליך השיקומי. צוין כי אם הוא באמת ובתמים מבקש לשמור על ניקיונו מסם או מאלכוהול, הוא יוכל לבקש שילובו באגף המתאים בין כותלי בית הסוהר. עוד נקבע כי עונש סלחני אשר ייתן דגש על ניסיון נוסף לשיקום המבקש, עלול להוות מסר מוטעה לפיו בית המשפט מוכן לסכן חייהם של עוברי הדרך אשר רק בנס לא נפגעו בגופם כתוצאה מנהיגתו הפראית של המבקש. אשר על כן, הוטלו על המבקש העונשים שתוארו לעיל.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז. ביום 2.1.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מבוסס ומנומק, קבע כי בהתאם להלכות הפסוקות של בית משפט זה אין מקום להקל בעונשו של המבקש, ונראה כי גזר דינו של בית המשפט לתעבורה נכון ומידתי בנסיבות העניין, ואין כל מקום להתערב בו. עוד נקבע כי ניסיות גמילה ושיקום אינם חזות הכל, אומנם אין להקל ראש במאמציו של המבקש, אך לאור חומרת המעשים יש ליתן, במקרה זה, בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקול פרטני של המבקש, אשר יכול להמשיך, כלל שירצה בכך, בהליך השיקום בין כותלי בית הסוהר. אשר על כן נקבע כי בית המשפט לתעבורה לא טעה בגזר דינו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את ערעורו. לטענתו עונש המאסר אשר נגזר עליו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן לאור נסיבותיו האישיות הקשות והליך הגמילה המוצלח שהוא עובר יש מקום לבכר את האינטרס הפרטני במקרה זה ולהפחית בעונשו באופן משמעותי. עוד הוא טוען כי לא ניתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן, לרמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשע ולאינטרס ההסתמכות שלו. אשר על כן, לטענתו נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה מחייבות שינוי בנקודות האיזון והפחתה משמעותית בעונשו.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסק הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר המעידות על זלזול בשלטון החוק ובצווים של רשויות שיפוטיות. על אף עונש הפסילה שהוטל עליו ועל אף עונש מאסר על תנאי שרבץ לפתחו נהג המבקש ברכב ועשה דין לעצמו. התנהגות שכזו דורשת ענישה משמעותית ומרתיעה שהרי "בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" (רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן (טרם פורסם, 8.5.2007); רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2004); רע"פ 7019/04 אופיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.2004); רע"פ 3425/10 אבדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.5.2010)). במקרה הנדון נראה כי העונש אשר הוטל על המבקש מאזן כראוי בן השיקולים השונים ואין כל מקום להתחשבות נוספת במבקש . יפים לעניינו דברים שכתבתי ברע"פ 11031/08 חסן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.2009):

"נסיבותיו האישיות של המבקש באו לפני הערכאות שקדמו לי ואף על פי כן אלו בחרו לבכר שיקולים אחרים לחומרא בעת גזירת דינו. ולא בכדי, שהרי לא מדובר במעידה חד פעמית של המבקש אלא בדפוס חוזר של נהיגה שלא כחוק. במקרה שלפניי, כאשר בחר המבקש לנהוג ברכבו, הפגין במעשה זה זלזול בוטה בבית המשפט אשר אסר עליו לנהוג ואף גזר עליו מאסר על תנאי. אך חמור מזאת, במעשהו הראה המבקש כי לא ניתן למצות איתו את הדין בעצם פסילת רישיונו או בהטלת מאסר על תנאי עליו, אלא שהדרך היחידה שנותרה לצורך הרחקתו ממושב הנהג והגנה על שלום הציבור היא על ידי השמתו מאחורי סורג ובריח"

מכל הטעמים שפורטו הבקשה נדחית.