רע"פ 10066/09 סלאח בשיר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4873/09, כבוד השופטת ח' בן עמי ) מיום 8.12.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (ת"פ 343/08, כבוד השופט מ' כדורי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בירושלים המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא ביטוח ונהיגה ללא רישיון נהיגה. על פי הנטען בכתב האישום ביום 27.4.2008 נהג המבקש ברכב, למרות היותו בפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה, וכן נהג ללא פוליסת ביטוח וללא רישיון תקף. רישיון הנהיגה

של המבקש נפסל לתקופה של שנה בתיק ת' 3964/07 ביום 27.6.2007, בבית המשפט לתעבורה ברמלה, וזאת בגין הרשעתו בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף. תוקף רישיונו של המבקש פג עוד ביום 15.5.2001.

ביום 5.10.2008 הורשע המבקש במיוחס לו, שלא בפניו עקב אי התייצבותו לדיון, ונגזרו עליו העונשים הבאים: קנס בסך 5,000 ש"ח, פסילת רישיון לתקופה של 4 שנים, ופסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים. המבקש הגיש בקשה לביטול גזר הדין, בנמקו את היעדרותו מהדיון בטעות טכנית. הבקשה התקבלה, וביום 4.12.2008 הודה המבקש בעובדות כתב האישום, וביקש לדחות את מועד מתן גזר הדין בשלושה חודשים, לשם חידוש רישיונו. ביום 11.10.2009 גזר בית משפט לתעבורה על המבקש קנס בסך 1,500 ש"ח, פסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים, ומאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים. כמו כן הופעל עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים שהוטל עליו בתיק קודם. בית המשפט לתעבורה ציין כי אינו מטיל פסילת רישיון נהיגה בפועל לנוכח המאמץ שעשה הנאשם על מנת לשקם את עצמו ולחדש את רישיון הנהיגה שלו.

המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4873/09, כבוד השופטת ח' בן עמי ). ביום 8.12.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי עבירה של נהיגה בזמן פסילה הינה עבירה חמורה, וככלל, המדיניות בפסיקה מעודדת הטלת עונש מאסר בפועל בגין עבירה זו, קל וחומר כאשר הוטל על העבריין עונש של מאסר על תנאי בגין עבירה דומה. במקרה הנדון, עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש בתיק הקודם אמנם הוטל בשל עבירה של נהיגה ללא רישיון תקף, שהינה עבירה חמורה פחות, אולם הוא כלל תנאי נוסף לפיו לא יעבור המבקש עבירה של נהיגה בזמן פסילה. בנוסף נקבע כי בית המשפט לתעבורה התחשב בהליך שיקומו של המבקש ובכך שחידש בינתיים את רישיונו, כאשר החליט שלא לגזור על המבקש עונש פסילה בפועל, ולא הטיל עליו עונש מאסר בפועל, והסתפק בהטלתו של עונש המאסר על תנאי – מה שגרר בהכרח את הפעלתו של התנאי הקודם בהתאם להוראות סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. אשר על כן קבע בית המשפט המחוזי כי אין יסוד לטענה כי בית משפט המשפט לתעבורה החמיר בעונשו, וזאת גם לנוכח עברו הפלילי של המבקש הכולל הרשעה בעבירה של סיוע לאחר במעשה פשע, בגינה הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים. כמו כן, לחובתו 9 הרשעות תעבורה קודמות, ביניהן, כאמור, הרשעה בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף בגינה הוטל עליו עונש הפסילה למשך שנה, וכן עונש המאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך שנתיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הפעיל את עונש המאסר המותנה, למרות הליך השיקום המוצלח שהוא מצוי בו. בנוסף, הוא טוען כי נקלע למצב אבסורדי בו הוא ביקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו, ולאחר שבקשתו התקבלה הוא מוצא את עצמו מקבל עונש חמור יותר, למרות שניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו בפני בית המשפט, ולמרות שהציג הוכחות לכך שהוא משקם את חייו. בנוסף הוא טוען שלא היה מקום להפעלת עונש המאסר על תנאי, לאור גישתו של בית המשפט לתעבורה אשר העדיף את השיקול השיקומי, ולכן שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שלא ניתן להאריך את התנאי במקרה הנדון. בסיכומו של דבר טוען המבקש כי יש ליתן רשות ערעור ולבטל את הפעלת עונש המאסר על תנאי.

לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר המעידות על זלזול בשלטון החוק ובצווים של רשויות שיפוטיות. על אף עונש הפסילה שהוטל עליו ועל אף עונש מאסר על תנאי שרבץ לפתחו נהג המבקש ברכב ועשה דין לעצמו. התנהגות שכזו דורשת ענישה משמעותית ומרתיעה שהרי "בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" (רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן (טרם פורסם, 8.5.2007); רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2004); רע"פ 7019/04 אופיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 12.8.2004)). במקרה הנדון נראה כי העונש אשר הוטל על המבקש נוטה לקולה לאור חומרת העבירות ועברו הפלילי המכביד, ובכל אופן לא ראוי להימנע מהטלת עונש המאסר על תנאי במקרה הנדון, ולאור זאת לא ניתן להימנע מהפעלת עונש המאסר על תנאי הרובץ לפתחו של המבקש מהתיק הקודם (ראו סעיף 56 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני ב 1699 (2009)).

כמו כן, מובן כי יש לברך על כך שהמבקש פועל על מנת לשקם עצמו ובמיוחד כשנראה כי הדבר מעלה תוצאות חיוביות, ואולם, אין בכך כדי לאיין את חומרת מעשיו ואת הצורך להענישו באופן המשקף נכונה את סלידתה של החברה ממעשים אלו. יש לקוות כי המבקש ימשיך במאמצים לשיקומו אף במסגרת המאסר (ראו רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.8.2009)).

מכל הטעמים שפורטו הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה. ו