רע"פ 2443/11 באסם מחארב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 5197-11-10, כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 6.3.2011 במסגרתו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה במחוז המרכז (פ"ל 449-05-10, כבוד השופטת ל' שלזינגר שמאי ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום שייחס לו, בשני אישומים שונים, שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה, שתי עבירות של נהיגה ללא ביטוח תקף, שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל 12 חודשים ועבירה של אי ציות להוראת שוטר. מכתב האישום עולה, כי בשני אירועים שונים, הסמוכים בזמן זה לזה, נהג המבקש ביודעו כי הוא פסול לנהיגה וללא רישיון נהיגה וביטוח תקפים. במסגרת האירוע השני בזמן, אף לא ציית לשוטר אשר הורה לו לעצור, ונמלט מהמקום בנסיעה מהירה.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו, ביום 18.10.2010, את העונשים הבאים: תשעה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, 12 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה (במצטבר לכל פסילה אחרת), ושמונה חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה.

המבקש ערער על חומרת עונשו לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט דחה את טענתו כי המשיבה לא ביקשה בצורה נחרצת להטיל עליו עונש מאסר בפועל, ונפנה לבחינת השיקולים הצריכים לעניין העונש שהוטל עליו. נקבע, כי המבקש הוא עבריין רצידיביסט אשר עברו הפלילי והעבירות בהן הורשע מלמדים על זלזול מתמשך בחוק. עוד נקבע כי עבירות הנהיגה בפסילה, בהן הורשע, מצדיקות הטלתו של עונש מאסר בפועל וכי נסיבותיו האישיות של המבקש במקרה זה (קרי, הפגיעה הצפויה בפרנסתו ובמשפחתו נוכח המאסר בפועל שהוטל עליו) אינן בעלות משקל רב לעניין העונש הראוי. משכך, בית המשפט המחוזי קבע כי העונש שהטיל עליו בית משפט השלום הינו עונש הולם וכי לא נפלה כל טעות בגזר דינו. עם זאת, לפנים משורת הדין ונוכח העובדה שאשתו מצויה בחודש השביעי להריונה, הפחית את תקופת המאסר והעמידה על שבעה חודשי מאסר בפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי במסגרתה מלין המבקש על חומרת עונשו. כאמור, בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו, אותו הוא אמור להתחיל לרצות ביום 3.4.2011. במסגרת בקשת רשות הערעור מפנה המבקש לטעויות עובדתיות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהינן מהותיות לטענתו: בית המשפט המחוזי ציין כי הוא נהג חמש שנים לאחר שרישיונו פקע (כשבפועל היה מדובר בשנה וחצי בלבד) וכי הוטלו עליו 12 חודשי מאסר (בעוד שבפועל הוטלו עליו תשעה חודשי מאסר). יוצא אם כן, לטענתו, כי בית המשפט המחוזי סבר שהוא מפחית חמישה חודשי מאסר מעונשו בעוד שהמבקש עתר בערעורו להפחתה פחותה מזו ובלבד שיוכל לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שירות. עוד הוא טוען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהציפייה שנוצרה אצלו עת הופנה על ידי בית המשפט לתעבורה לבדיקת התאמה אצל הממונה על עבודות השירות, שגה בהגדרתו כעבריין רצידיביסט (שכן עברו הפלילי איננו מכביד לטענתו), ובקביעתו שהמשיבה עמדה על כך שיוטל עליו עונש מאסר בפועל. משכך, ונוכח הודאתו ויתר נסיבותיו האישיות (בהן עינוי דין שהוא טוען שנגרם לו), טוען המבקש כי יש להפחית את עונשו לשישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות (להן נמצא מתאים על ידי הממונה).

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין בקשת רשות הערעור להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות.

מעל לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלו אומנם שתי שגיאות עובדתיות, אך העונש שהוטל על המבקש ראוי ולא קמה כל עילה להתערבות בו. העבירות בהן הוא הורשע משקפות זלזול בחוק ובגורמי אכיפתו, וטומנות בחובן סכנה רבה למשתמשי הדרך (ראו למשל: רע"פ 3878/05 בנגוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2005); רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2011)). עיון בגיליון ההרשעות שלו מעלה, בניגוד לטענת בא כוחו, כי הוא צבר לחובתו הרשעות מתחום התעבורה גם בתקופה שלאחר שנת 2004 (ולמעשה בכל שנה בתקופה שבין שנת 2006 עד לשנת 2010 בה ביצע את העבירות בגינן הורשע בתיק זה), ובאופן כללי ניתן ללמוד ממנו על עבר תעבורתי-פלילי לא מבוטל, כמו גם על אדישות עד זלזול בחוקי התעבורה, בחזרתו שוב ושוב על עבירות בהן הורשע. המבקש הודה אמנם בעבירות ולו משפחה התלויה בו לפרנסתה. עם זאת, שיקולים אלו (שאינם בעלי משקל רב במקרה זה, יש לציין) באו לידי ביטוי בעונש שהוטל עליו, ואין בהם כדי להביא להקלה בעונשו עד כדי המרתו בעבודות שירות.

עוד יצוין, כי לא מצאתי כל ממש בטענת המבקש לציפייה והסתמכות שנוצרו אצלו – שלא יוטל עליו עונש מאסר בפועל – עת נשלח על ידי בית המשפט לתעבורה לממונה על עבודות השירות. הכלל הוא, כי בית המשפט רשאי לשלוח את הנאשם לממונה על עבודות השירות עוד בטרם גובשה דעתו הסופית באשר לגזר הדין הראוי בעניינו, על מנת שיעמדו בפניו כלל אפשרויות הענישה. נפסק, כי על דרך הכלל לא יישמע נאשם בטענה להסתמכות וציפייה סבירה באשר למשכו או טיבו של העונש שיוטל עליו, אך משום שנתבקשה חוות דעתו של הממונה (ראו ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.4.2009) והאסמכתאות המובאות שם). גם במקרה זה אין לומר כי התגבשה אצל המבקש ציפייה או הסתמכות באשר לטיבו של העונש שיוטל עליו. החלטת בית המשפט לתעבורה לקבל חוות דעת מאת הממונה נתקבלה מיד עם הרשעתו של המבקש, לפי בקשת בא כוחו, ובטרם נשמעו הטיעונים לעונש. יתרה מכך, באותו מעמד ציינה המשיבה כי היא "מבקשת להבהיר שאין התחייבות מצד התביעה לגבי העונש." אשר על כן, גם דינה של טענה זו להידחות. למען הסר ספק, יצוין כי לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיו של המבקש.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.