רע"פ 1392/09 נתן אבנילוב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין ב בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (תד 1460/06), בגין עבירה של גרימת תאונת דרכים, נזק וחבלה, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3)+39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), בצירוף סעיף 26(2) לתקנות התעבורה; עבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות, לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 28.4.2006 נהג המבקש רכב פרטי ברחוב השלום בבאר שבע, בזמן פסילת רישיון ובהיותו מודע לפסילה, ללא רישיון נהיגה תקף, ללא רישיון רכב תקף וללא פוליסת ביטוח תקפה (זאת, לאחר שביום 30.11.2005 לא התייצב המבקש לבדיקות במכון הרפואי של משרד הרישוי, ובעקבות כך רישיונו נשלל. כמו כן, ביום 27.2.2000 נדון המבקש ל-6 חודשי פסילת רישיון, במסגרת תיק 36/00 בבית הדין הצבאי המחוזי. רישיונו של המבקש לא הופקד, ומשכך נהג הוא בזמן פסילה, בהיותו מודע לפסילה). במעמד נהיגתו ביום 28.4.2006, נהג המבקש בשכרות, כאשר בדיקת נשיפה שנערכה לו העלתה כי ריכוז האלכוהול בליטר אויר נשוף שלו עמד על 330 מיקרוגרם. המבקש לא הבחין בהולך רגל שחצה אותה עת את הכביש, ופגע בו עם חזית רכבו. כתוצאה מהתאונה, נחבל הולך הרגל חבלות של ממש, הכוללות שברים בשוק ובירך, וכן פגיעת ראש עם חשש לקונוטוזיה דימומית במוח. הולך הרגל נותח, ונכון ליום הגשת כתב האישום היה עדיין מאושפז.

ביום 28.12.2006 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ד' לנדסמן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו, על פי הודאתו. על פי הסכמת הצדדים, עובר למתן גזר הדין הוגשו לבית המשפט שלושה תסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש. על פי התסקירים, חלק מהבדיקות לגילוי סמים שנערכו למבקש בתקופת ההמתנה לגזר הדין, העידו על שימוש בסמים. שיתוף הפעולה עם שירות המבחן היה חלקי בלבד, והמבקש התקשה לשתף פעולה באופן מלא עם יתר הגורמים הקשורים בטיפול הגמילתי. יחד עם זאת, שירות המבחן תיאר בתסקיריו את נסיבותיו האישיות של המבקש, אשר עלה ארצה עם אימו, בעוד אביו נשאר בחו"ל, כאשר המצב הכלכלי של משפחתו קשה ביותר, והמבקש צריך היה לאזן בין שמירת מקום עבודתו לבין שיתוף פעולה ומציאת זמן להיות מטופל על ידי גורמי השיקום והגמילה. שירות המבחן חיווה דעתו, ששליחת המבקש אל מאחורי סורג ובריח יכולה להביא לתוצאות קשות מאוד, ולכן המליץ, כי אם יוטל על המבקש עונש מוחשי, יהיה זה בדרך של מאסר קצר שיומר במידת האפשר לעבודות שירות. ביום 28.2.2008 גזר בית המשפט את דינו של המבקש כדלקמן: 6 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים; ופסילת המבקש מלקבל או מלהוציא רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים בפועל.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערערה המשיבה ל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 5191/08). ערעורה הופנה כנגד קולת העונש. ביום 15.1.2009 קיבל בית המשפט את הערעור, בקבעו כי עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש ירוצה שלא בעבודות שירות. בית המשפט ציין, כי רק השמתו של המבקש מאחורי סורג ובריח, יכול ותביא להרתעתו בעתיד. יחד עם זאת, לנוכח תקופת הפסילה שהושתה על המבקש, לא התערב בית המשפט באורכו של המאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש רק כנגד אורכה של תקופת פסילת הרישיון. לטענת המבקש, פסילה למשך תקופה כה ארוכה הולמת מקרים בהם התוצאה קשה יותר מאשר במקרה דנן, בו הולך הרגל שנפגע בתאונה שב לאיתנו. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי מיצה עם המבקש את הדין, על אף שישב בתיק כערכאת ערעור. נטען, כי הותרת תקופת הפסילה על כנה ובד בבד החמרת עונשו של המבקש ושליחתו אל מאחורי סורג ובריח משמעה החמרה כפולה בעונשו. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהפסיקה הרבה שהגיש המבקש, וביכר גישה עונשית מחמירה. עוד טוען המבקש, כי פסילתו מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 שנים חוסמת את אפשרויות התעסוקה שלו. המבקש מציין עוד כשיקולים לקולת עונשו את נסיבותיו האישיות, ביניהן היותו המפרנס העיקרי בביתו והיותו אדם צעיר אשר זהו לו מאסרו הראשון, כמו גם את חרטתו הכנה על מעשיו. לבסוף מבוקש להקל בעונשו של המבקש על דרך צמצום תקופת פסילת הרישיון.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

עוד יצוין, כי המבקש לא ערער על העונש שהושת עליו בפני בית המשפט המחוזי, ואין הוא יכול לעשות זאת כיום בפני בית משפט זה.

מטעמים אלו דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך יוער, כי גם לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש, אשר נהג בהיותו שרוי בגילופין, בזמן שרישיונו היה פסול, פגע בהולך רגל וגרם לו חבלות של ממש. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים, אשר מסכנים לא רק את עצמם, אלא אף את הנוסעים עימם ואת כלי הרכב בקרבתם הם נוסעים (ראו למשל רע"פ 2073/08 חיים ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2008)). כן עמד בית משפט זה על חומרתה היתרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט (ראה רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.5.2005)).

באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש יצוין, כי אין בהן כדי להביא להקלה נוספת בעונשו, ובמישור זה אין לו אלא להלין על עצמו. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.