רע"פ 5402/08 אבי סופיר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל אביב יפו (פל 977/06, אליו צורף לבקשת המבקש תיק פל 1032/04) בגין עבירות נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: פקודת התעבורה ), עבירות נהיגה ללא רישיון תקף, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה ועבירות שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש], התש"ל – 1970.

לפי הנטען בכתבי האישום, נתפס המבקש בשני מועדים נפרדים (25.5.2003 בשעה 17:15 לערך ו – 25.8.2005 סמוך לשעה 10:45) כשהוא נוהג בזמן פסילה, בהעדר רישיון בר תוקף (מחמת קיומה של פסילה ואף מחמת העובדה כי תוקף הרישיון פג זה מכבר) ובהעדר פוליסת ביטוח ברת תוקף.

אחר שהודה המבקש בעובדות כתב האישום, הרשיעו בית המשפט לתעבורה בתל-אביב–יפו (כבוד השופט י' ויטלסון ) בעבירות אשר יוחסו לו.

ביום 27.3.2008 גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש קנס בסך 1000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם ועונש מאסר בן 14 חודשים, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור עבירת נהיגה בזמן פסילה וזאת למשך 3 שנים. בקשת בא כוח המבקש לאפשר למבקש להיפגש עם הממונה על עבודות שירות לשם בחינת האפשרות לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות נדחתה, בנסיבות עניינו של המבקש ונוכח חומרת העבירות בהן הורשע.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו (ע"פ 70215/08). ערעור המבקש הופנה כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

ביום 12.6.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את הערעור. בית המשפט המחוזי בחן את כלל הנסיבות לקולא ולחומרה שהתקיימו בעניינו של המבקש והגיע לכלל מסקנה כי נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ועברו הפלילי והתעבורתי המכביד, ובהעדר נסיבות אישיות שיש בהן כדי להצדיק חריגה ממדיניות הענישה הראויה, הרי שעונש מאסר מאחורי סורג ובריח הוא העונש הראוי וההולם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מתבקש בית משפט זה להקל בעונשו של המבקש ולקבוע כי עונש המאסר שהושת עליו ירוצה בעבודות שירות. המבקש טוען כי עניינו מעלה שאלה משפטית, היא שאלת פרשנותה של תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, השכ"א – 1961 (אשר אמנם בוטלה ביום 9.1.2003, אך עמדה בתוקף במועד השתת עונש הפסילה על המבקש), בה קיימות הכרעות סותרות ולפיכך מצדיקה היא קיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי" לשם יצירת אחידות בהלכה. לגופו של עניין, שב המבקש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. לדידו של המבקש, אין העבירות בהן הודה משום "עבירות קלאסיות של נהיגה בזמן פסילה", אלא מ דובר

בעבירות נהיגה בזמן פסילה ב"דרגת הרשלנות הנמוכה ביותר". זאת מאחר ורישיונו של המבקש נפסל בשנת 2001 בהעדרו לתקופה בת 3 חודשים, ובמועד ביצוע העבירות היה המבקש סמוך ובטוח כי הפסילה תמה זה מכבר. לגישת המבקש, הרי שאין נהיגה בזמן פסילה מתוך מודעות לקיומה של הפסילה כנהיגה בזמן פסילה בתום לב ומתוך שגגה. בהקשר זה, טוען המבקש כי טעו הערכאות שקדמו לי משלא נתנו דעתן לעובדה כי בהעדר מודעותו לקיומה של הפסילה, לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירות שיוחסו לו. עוד טוען המבקש כי טעה בית המשפט לתעבורה משהורה על קיום הדיון בטיעונים לעונש בשני התיקים במשותף, דבר שהיה בו כדי ליצור רושם מוטעה לפיו המבקש הינו עבריין סדרתי לעניין עבירות נהיגה בזמן פסילה, בעוד שהעבירות בוצעו בהפרשים של מספר שנים, כאשר ההרשעה בשניהם מבוססת היא על עונש פסילה אחד, אותו עונש פסילה שהושת על המבקש בשנת 2001.

לבסוף טוען המבקש כי עניינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש ליתן רשות לערעור שלישי לעניין חומרת העונש ולהתערב בחומרת העונש שהושת עליו. זאת לאור נסיבותיו האישיות הקשות, בהן העובדה כי עבר גירושים קשים ביותר, העובדה כי הינו אב לשני ילדים, כי פרנסתו מנהיגה וכי העונש שהושת עליו יהא בו כדי לפגוע בפרנסתו וביכולתו לכלכל את משפחתו. בנסיבות אלו, סבור המבקש כי יש להעדיף בעניינו את שיקול השיקום.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בניגוד לטענות המבקש, הרי ששאלת פרשנותה הראויה של תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה נדונה והוכרעה על ידי בית משפט זה בעבר (ראו רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 481 (2000), רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.2005)) ואין עניינו של המבקש אלא בבחינת יישומה של הלכה זו בעניינו הפרטני. בנסיבות אלו, אין בקשת רשות הערעור מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אין בידי לקבל את טענת המבקש כי שגו הערכאות קמא בכך שלא נתנו דעתן להעדר קיומו של היסוד הנפשי בעניינו של המבקש. זאת באשר המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בהתבסס על הודאתו בעובדות כתבי האישום. יש אף טעם לפגם בטענתו זו ככל שהיא מתייחסת לנהיגתו בפסילה ביום ה – 25.8.2005, לאור העובדה כי ברי שהיה מודע לדבר הפסילה במועד זה (אחר שנתפס כשהוא נוהג בזמן פסילה ביום ה – 25.3.2003 ובמועד זה הודע לו עליה).

לא זאת, אף זאת, עניינו של המבקש נשקל על ידי הערכאות הקודמות, כאשר עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות מעלה כי לנגד עיניהן עמדו כלל השיקולים הרלוונטיים, לקולא ולחומרה. המ דובר

במבקש בעל עבר פלילי כבד בדמות עבירות רכוש (פריצה לרכב, פריצה לבניין, גניבה) ובעבירות אלימות (איומים והפרת הוראה חוקית) בגינן נשפט בעבר לשתי תקופות מאסר בדמות

5 חודשי מאסר לריצוי בעבירות שירות בשנת 1996 ו – 3 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בשנת 1999. אף על פי כן, לא היה בעונשים אלו כדי להרתיעו מביצוע העבירות נשוא בקשה זו. לחובת המבקש אף עבר תעבורתי מכביד בדמות 96 הרשעות בעבירות תעבורה (לרבות עונשי פסילה על תנאי) בשנים 1985, 1986, 1991, 1993,1992, 1996, 1997, 1998, 1999, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006 ו – 2007.

כבר נפסק בעבר בדבר חומרתה היתרה של עבירת הנהיגה בזמן פסילה והצורך בענישה מחמירה בגינה, לאור העובדה כי טמון בה סיכון בטיחותי לציבור הנהגים והולכי הרגל ואף משקפת היא יחס של ביזוי החוק וצווי בית המשפט (ראו רע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2005)).

בנסיבות עניינו של המבקש, כפי שפורטו לעיל, סבורני כי העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם וראוי המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים המתקיימים בעניינו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

על המבקש להתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו ביום 30.6.2008 לא יאוחר מן השעה 9:00, לשם תחילת ריצוי עונשו.