בש"פ 581/03 רונן ג'דה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של זיוף, הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, והחזקת ציוד לזיוף כרטיסי חיוב. תמציתן של העובדות שיוחסו לעורר היא זו:

א.סמוך לחודש נובמבר 2002, מסר העורר לעובד תחנת דלק בירושלים (דיאא גולני), מכשיר המעתיק את המידע האצור בפס המגנטי של כרטיסי אשראי. העורר הציע לדיאא להעתיק באמצעות המכשיר את כרטיסי אשראי של לקוחות שיפקדו את התחנה, ובתמורה הבטיח לו סכום של 1,000 ₪ עבור כל 20 כרטיסים. דיאא נרתם למעשה הפלילי, ובהמשך הציע לעורר להעביר את מכשיר העתקה גם לקרוב משפחתו, עבדאללה מרוני, העובד בתחנה אחרת בבירה.

בשלב כלשהו נוצר קשר בין עבדאללה למשטרת ישראל, ומכאן ואילך פעל עבדאללה בשירות המשטרה כסוכן סמוי, במטרה לאסוף ראיות נגד העורר. עבדאללה הונחה לשתף פעולה עם העורר, ובעקבות כך העתיק לפחות 40 כרטיסי אשראי של לקוחות. את המידע שצבר מכשיר ההעתקה העביר העורר לכרטיסי אשראי שהיו מצויים בידו, והוא עשה זאת מתוך כוונה להונות בעלי עסקים על ידי שימוש בכרטיסים לצורך ביצוען של עסקאות שונות.

ב.במהלך חודש נובמבר 2002, ביצע העורר עסקאות בכרטיסי החיוב אותם העתיק, בסכום כולל של 4,100 ₪, ומטבע הדברים ביצע העורר את כל אלה ללא נטילת רשות וללא זכות שבדין.

ג.בכתב האישום נטען עוד, כי במהלך החודשים פברואר ומרץ 2002, ביצע העורר, ללא רשות, עסקאות בכרטיסי חיוב שהונפקו על שמם של אחרים, ובדרך זו זכה בסכום כולל של כ- 29,000 ₪.

ד.לבסוף נטען, כי בסמוך ליום 11.3.02 זייף העורר תעודת זהות הנושאת את תמונתו, ובה מופיעים פרטיו של אחר.

במסגרת החלטתו של בית משפט השלום בבקשת המעצר נקבע, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. השופט המלומד (כבוד השופט נ' סולברג) פרט בהרחבה את הראיות, ולאחר שעיינתי בהחלטתו, לא נותר לי אלא להצטרף לדעה כי המשיבה עמדה במבחנו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אך בכך לא די כדי לבסס החלטה למעצרו של נאשם, ועל המשיבה היה להוסיף ולהצביע על עילה שבדין לעשות זאת. בית משפט השלום מצא כי המשיבה הרימה גם נטל זה, ומעיניו לא נעלמה הלכתו של בית המשפט העליון בבש"פ 5571/98, 5431, רוסלאן פרנקל ואחר נגד מדינת ישראל (פד"י נב(4),268), לפיה עבירות רכוש אין בהן לכשעצמן חזקת מסוכנות, וממילא גם לא עילת מעצר. בית המשפט קבע, כי אותה הלכה התוותה את הכלל, אך גם קבעה לו חריג, לאמור, מקום שמתברר כי נאשם ביצע באופן שיטתי עבירות רכוש, בהיקף ניכר ובאמצעים מיוחדים ומתוחכמים, מתגבשת נגדו עילת מעצר. ובאשר לעורר שבפנינו, קבע בית משפט השלום, כי זה חטא לא בגניבה מזדמנת, והוא לא נכשל עקב חולשת-דעת רגעית, אלא חטא במה שהוגדר כ"מסכת נמשכת, מסועפת ומתוחכמת" של עבירות רכוש. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התרשם שהעורר הינו מי שההונאה בכרטיסי חיוב היתה לו לשיטה, ולנוכח נפיצותן של עבירות אלו, והצורך להגן על הציבור מפניהן, החליט בית המשפט כי הדרך למנוע את מסוכנות העורר היא על ידי החזקתו במעצר ממש.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש), אך הערר נדחה לאחר שהשופט שוכנע כי מדובר בנאשם בעל אופי חמקמק שאין לתת בו אמון.

בערר שבפני נקודת המוצא היא שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. על כן אתרכז גם אני בשאלה אם מסכת העבירות המיוחסת לעורר חוצה את אותו סף המתיר את מעצרם של נאשמים גם כשמדובר בעבירות רכוש. אקדים ואומר כי על פי השקפתי התשובה לשאלה זו היא חיובית, והסיבה לכך מצויה לא רק באותם עניינים שמנה בית משפט השלום (עבירות נמשכות, מתוחכמות וכו'). כאמור, לעורר יוחסו עבירות אשר חלקן בוצעו בחודשים פברואר ומרץ 2002, שבעקבותיהן הוא נחקר במשטרת ישראל, ובסופה של אותה חקירה הוא שוחרר. אך נראה שהעורר לא שינן את הלקח הנדרש, וחזר לחטוא בפלילים, ואין לך ראיה טובה יותר למסוכנותו הנמשכת מאשר העבירות שביצע בחודש נובמבר 2002.

העולה מהאמור הוא, שחרף הוראתה של ההלכה הפסוקה בתחום מעצרם של נאשמים בעבירות רכוש, מתקיימת בעניינו של העורר עילת מעצר. אולם זה אינו סוף הדרך לבירור עתירתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, הואיל והשימוש במעצר אמור להיות האמצעי האחרון בו ישתמש בית משפט כדי להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של נאשם. לכך כיוון המחוקק בסעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, בו נקבע כי בית המשפט לא ליתן צו מעצר, אלא אם נוכח כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. מעיון בהחלטתו של בית משפט השלום התרשמתי שהאפשרות לעשיית שימוש בחלופת מעצר, לא נבחנה כראוי, וגם בית המשפט המחוזי פטר עניין זה באומרו כי הוא מתקשה לתת אמון בעורר. אולם, להשקפתי, לא היה די בכך כדי למלא אחר מצוות המחוקק, הואיל וגם במקרה של נאשם מסוגו של העורר, נכון לבחון אם יש באחת החלופות שהוצעו על ידו כדי לייתר את המעצר מחד, ולאיין את מסוכנותו, מאידך. חלופה מסוג זה עשויה להיות בדרך של הגבלת תנועותיו של העורר על ידי החזקתו במעצר-בית, אשר ילווה בפיקוח מתמיד של אנשים מהם יתרשם בית המשפט ככאלה שעשויים לבצע את מלאכתם נאמנה. אימוץ חלופה זו עשוי להיות פתרון גם למצוקה אליה נקלעה אשת העורר, ואשר נתמכת בתיעוד רפואי, ולפיה היא נפגעה בידה, ועל כן תתקשה לטפל בילדיה בכוחות עצמה וללא סיוע של בעלה.

לנוכח האמור, ולאחר שהתרשמתי כי חרף חומרתם של המעשים אשר יוחסו לעורר, המעצר אינו תרופתו היחידה, אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על שחרורו. עד לסיום משפטו יהיה העורר נתון במעצר-בית בכל שעות היממה, ובית משפט השלום, אליו מוחזר הדיון, מתבקש לבחון את התאמתם של אנשים אותם יציע העורר כדי לפקח על קיום מעצר-הבית כהלכתו. בית המשפט מתבקש להוסיף ולקבוע את הערבויות הנוספות בהן יחויב העורר לצורך שחרורו ממעצר.