בש"פ 639/11 אולג מורזליוק נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת מ' ברנט ) מיום 26.12.2010 בעמ"ת 27237-12-10, במסגרתה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (מ"ת 12154-12-10, כבוד השופט ד' גדול ) מיום 16.12.2010, במסגרתה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו והוחלט להאריך את מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת ולהורות לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו. לחלופין, הודעת הערר מופנית כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 14.1.2011 בעמ"ת 25657-01-11 במסגרתה התקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בכפר סבא מיום 12.1.2011 לפיה שוחרר העורר לחלופת מעצר.

כנגד העורר הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה של היזק בזדון, עבירה של איומים ועבירה של גניבה. לפי המתואר בכתב האישום, העורר היה מועסק בעבודת בנייה באתר בנייה, על ידי מר יוסף ביתן (להלן: ביתן ), אשר אפשר לו להישאר באתר גם לאחר שעות העבודה. ביום 2.12.2010 הגיע ביתן לאתר יחד עם המתלונן ואדם נוסף על מנת לבדוק חשד לפיו העורר מחזיק כלי עבודה גנובים מאתרי בנייה שונים, אשר ביניהם פטיש 10 ק"ג . לאחר שהמתלונן ובירן הבחינו בפטיש הגנוב בחדר, הרים העורר את הפטיש, הטיח אותו ברצפה מספר פעמים ולאחר מכן איים על בירן והמתלונן בכך שהניף את הפטיש לעברם תוך שהוא אוחז בו לכיוונם ואומר "תצאו מכאן".

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 15.12.2010 הורה בית משפט השלום לשירות המבחן להכין תסקיר בעניינו של העורר והורה על מעצרו עד להחלטה אחרת. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי טענתו להגנה עצמית תתברר במהלך שמיעת התיק העיקרי. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי שירות המבחן יבחן את עניינו של העורר ואת חלופת המעצר שתוצע על ידו.

כנגד החלטה זו, ככל שהיא נוגעת לקיומן של ראיות לכאורה, הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 26.12.2010 דחה בית המשפט את הערר וקבע כי טענתו של העורר להגנה עצמית תתברר במהלך הדיון בהליך העיקרי וכי לא מצא מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום לפיה קיימות במקרה זה ראיות לכאורה.

ביום 12.1.2011 הורה בית משפט השלום לשחרר את העורר למעצר בית מלא באתר הבנייה בו הוא עובד, בפיקוח חלקי של דוד שריאל. מר שריאל יפקח על העורר בין השעות 7:00-22:00 כאשר לאחר מכן ישהה העורר לבדו במתחם נעול. בסופי השבוע ישהה העורר לבדו ומר שריאל יגיע לביקורת פתע, שלוש פעמים במהלך כל סוף שבוע. עוד התחייב מר שריאל כי אם יראה התדרדרות רפואית אצל העורר הוא יצור קשר עם הגורמים המטפלים. השחרור הותנה בהתחייבות עצמית של העורר בסך של 7,500 ש"ח וכן ערבות צד ג' של מר שריאל בסך של 5,000 ש"ח. עוד יצוין כי החלטתו של בית המשפט הייתה בניגוד להמלצתו של שירות המבחן אשר המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה המוצעת, וזאת בין היתר, כיוון שמר שריאל לא יוכל לפקח עליו באופן מלא ולהתמודד עם נסיגה במצבו הנפשי.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז. ביום 14.1.2011 קיבל בית המשפט את הערר וקבע כי החלופה שנקבעה על ידי בית משפט השלום אינה הולמת את נסיבות המקרה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי נסיבות המקרה, ונסיבותיו האישיות של העורר יכולות לאפשר שחרור לחלופת מעצר, אך החלופה שהוצעה אינה מתאימה, וזאת בין היתר, על סמך המלצתו של שירות המבחן.

כאמור, הערר שבפניי מופנה הן כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי והן כנגד החלטתו מיום 26.12.2010 לפיה קיימות במקרה זה ראיות לכאורה. לעניין היעדר ראיות לכאורה במקרה זה טוען העורר, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי עניינה של טענת ההגנה על בית מגורים להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליך המעצר וכי במקרה זה הראיות מבציעות באופן חד משמעי על כך שהוא פעל מתוך הגנה על רכושו, המצוי במקום מגוריו. עוד טוען העורר כי חומר הראיות אינו כולל כל ראיה המקימה תשתית לכאורית להרשעתו בעבירה של גניבת הפטיש.

לעניין החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר, טוען העורר כי קיימים בעניינו שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן. כך, לטענתו, המסוכנות הנטענת בעניינו הינה מסוכנות ברמה נמוכה ולכן החלופה אשר אושרה על ידי בית משפט השלום הינה חלופה סבירה ומידתית. עוד טוען העורר, בין היתר, כי אין להסתמך על המלצת שירות המבחן כיוון שהיא מסתמכת על רמת פיקוח שהומלצה באבחון שנערך לו בשנת 2008 ואשר העלה ממצאים אשר אינם רלבנטיים להיום.

מנגד, סומכת המשיבה את ידה על שתי ההחלטות של בית המשפט המחוזי. לעניין קיומן של ראיות לכאורה, טוענת המשיבה כי ישנה במקרה זה תשתית ראייתית לכאורית מספקת וכי צדק בית המשפט המחוזי בכך שדחה את טענתו של העורר להגנה עצמית. לעניין שחרור העורר לחלופת מעצר, טוענת המשיבה כי ניתן לשחררו לחלופה, אך החלופה שהוצעה אינה מתאימה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בענייננו, לאחר שבחנתי בעיון את חומר הראיות הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, וזאת אף בהתחשב בטענתו של העורר להגנה עצמית, אשר תתברר במלואה במהלך הדיונים בהליך העיקרי. בעניין זה די אם נציין כי הודעותיהם של יונה זאבי ושי יפרח מהוות ראיה לכאורה לעבירת הגניבה.

אף את טענותיו של העורר בעניין האפשרות לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה, אין בידי לקבל. אמנם, בית המשפט אינו מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן, אך על מנת לסטות מהמלצה חד משמעית של השירות, שניתנה לאחר שנפגש עם העורר ועם המפקח המוצע, יש צורך להצביע על טעמים כבדי משקל (ראו למשל: בש"פ 3161/10

מדינת ישראל נ' מהרבנד (טרם פורסם, 2.5.2010). בענייננו, לא מצאתי כי קיימים טעמים משמעותיים אשר מצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן. ומעבר לכך, החלופה שהוצעה אינה מתאימה כיוון שהיא משאירה את העורר במעצר בית ללא פיקוח כלל, הן בשעות הלילה והן במהלך סופי השבוע. העובדה כי המפקח התחייב לבוא לבדיקות פתע שלוש פעמים במהלך סוף השבוע אין בה בכדי להפיג את החשש כי העורר יפר את תנאי שחרורו בלא פיקוח, זאת אף בשים לב למצבו הנפשי ולעברו הפלילי. כמובן, כי פתוחה בפני העורר הדרך להציע חלופה הולמת במסגרת בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום אשר יבחן האם יש בה בכדי לאיין את מסוכנותו.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי והערר נדחה.