בש"פ 2474/13דן כהן נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.3.2013 בתיק צ"א 32405-03-13 (כב' השופט ג' נויטל ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, ודחה את בקשתו לשחרור לחלופת מעצר.

כתב האישום

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המחזיק ארבעה אישומים. בתמצית ייאמר, כי כתב האישום מגולל שלוש פרשיות שבמסגרתן לקח העורר שוחד וקיבל דבר במרמה, תוך ניצול מעמדו כעובד ציבור. העורר, עורך-דין במקצועו, שאף כיהן לפני שנים רבות לתקופה קצרה כשופט (בין השנים 1981-1978), היה דירקטור בחברת החשמל בין השנים 2001-1991, והחל משנת 1993 כיהן גם כיו"ר ועדת הנכסים של דירקטוריון חברת החשמל וכחבר ועדת המכרזים העליונה. בין השנים 2004-1996 היה העורר בעליהן של שלוש חברות זרות – " Velsheda ", " Cusley " ו-" APK " – שלהן חשבונות בנק בחו"ל.

על פי המתואר באישום הראשון,

פעל העורר בין השנים 1996-1994, במסגרת תפקידו בחברת החשמל, ביד אחת עם איש העסקים עזרא הראל ז"ל, שהיה בשעתו בעל השליטה בחברת תעשיות רוגוזין בע"מ (להלן:

תעשיות רוגוזין ). השניים, כך על פי המתואר, פעלו על מנת להוציא לפועל עסקה לרכישת קרקע בשטח של 395 דונם, בין תעשיות רוגוזין (שהייתה בעלת הקרקע) לבין חברת החשמל, כך שחברת החשמל תשלם בעבורה מחיר גבוה במיוחד. בין השניים הוסכם, כי העורר יקבל תמורה בעבור פועלו בעניין. כך, במסגרת תפקידו בחברת החשמל, ניצל העורר את כוח השפעתו והפעיל לחץ על חברי הדירקטוריון על מנת שאלה יאשרו את העסקה עם תעשיות רוגוזין במחיר הגבוה שהוצע. ואכן, בחודש ספטמבר 1995 אישר דירקטוריון חברת החשמל את העסקה במחיר של 62.5 מיליון דולר. העסקה נחתמה בסוף חודש נובמבר 1995 ובחודש ינואר 1996 הושלמו כל פרטיה. בסמוך לכך, ביום 5.2.1996, הועברה לחברת " CN ", חברת נאמנות הרשומה כבעלים של חברת " Velsheda ", מניה אחת של חברת "קובלט" שהיתה בבעלותו ובשליטתו של עזרא הראל. ערכה של מניה זו עמד על כ- 2 מיליון דולר, והיא היוותה את התמורה בעבור פועלו של העורר לשכלולה של העסקה בין תעשיות רוגוזין לבין חברת החשמל. בשל מעשים אלה, הואשם העורר בעבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ושל מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

על פי המתואר באישום השני, ביום 6.12.1999 העביר עזרא הראל סכום של 800,000 דולר מחשבון של חברת "רוגוזין אינטרנשיונל", חברה "נכדה" של תעשיות רוגוזין, שבשליטתו של הראל, לחשבונה של חברת " Velsheda ". כנגד הסכום האמור (מתוכו העביר העורר 750,000 דולר לחשבונות על שם החברות " Cusley " ו-" APK "), הנפיק העורר ביום 7.1.2000 אישור כוזב בשם חברת " Velsheda ", לפיו הסכום שהועבר לחברה שולם על חשבון שירותי ייעוץ שניתנו לחברת "רוגוזין אינטרנשיונל" בנוגע לרכישת חברה "נכדה" אחרת של תעשיות רוגוזין וכן בנוגע להקמתו של מפעל למוצרי spunlace (בדים לא ארוגים) בארה"ב. כעבור מספר חודשים, על מנת להניח את דעתם של רואי החשבון של חברת "רוגוזין אינטרנשיונל" שביקשו לברר פרטים נוספים על העברת הכסף, נוסח על-ידי עזרא הראל והעורר הסכם כוזב, לפיו התחייבה לכאורה חברת "רוגוזין אינטרנשיונל" להעביר לחברת " Velsheda " סכום של 1.2 מיליון דולר, ומתוכו סכום של 800,000 דולר כמקדמה שאינה בת השבה, בתמורה לשירותי הייעוץ שכביכול יינתנו לה. כעבור כמעט שנה, בסוף חודש מרץ 2001, סיפק העורר דו"ח התקדמות כוזב מטעם חברת " Velsheda ", אשר שימש אף הוא להנחת דעתם של רואי החשבון של חברת "רוגוזין אינטרנשיונל". בשל מעשיו אלה, הואשם העורר בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 לחוק העונשין), סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד (סעיף 423 לחוק העונשין) וגרימה להכללת פרטים מטעים בדוחות כספיים (סעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968).

על פי המתואר באישום השלישי, למן חודש ינואר 2001 פעל העורר יחד עם אורן אהרונסון, מנהל חטיבת האנרגיה ושותף בחברת "סימנס" ישראל, לזכייתה של חברת "סימנס" במכרז שהוציאה חברת החשמל. על פי המתואר, בתמורה למאמציו של העורר בעניין זה, סוכם כי ישולם לו סכום בגובה שליש האחוז משווי העסקה (כמיליון אירו), שיועבר לחשבון זר שבשליטתו. כך, על פי סיכומם של השניים, פעל העורר לזכייתה של חברת "סימנס" במכרז, בין היתר באמצעות הפעלת לחץ בתוך חברת החשמל והדלפת מידע לעיתונות. ביום 23.5.2001 סיים העורר את כהונתו כדירקטור בחברת החשמל. כחודש לאחר מכן, החליטה ועדת המכרזים הבין-אגפית של ההנהלה בחברת החשמל להתקשר עם חברת "סימנס". ההחלטה אושרה על-ידי ועדת המכרזים העליונה של דירקטוריון חברת החשמל ובחודש נובמבר 2001 נחתמה העסקה. במהלך חודשים פברואר-מרץ 2002 העביר אהרונסון לחשבון על שם חברת " Velsheda ", על פי הוראות העורר, סכום של כמיליון אירו. בשל מעשים אלה, הואשם העורר בעבירות של לקיחת שוחד ושל מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור.

על פי המתואר באישום הרביעי, ביום 28.5.2003 נחקר העורר לגבי הפרשות המתוארות לעיל ומסר את גרסתו, לפיה, בעיקרו של דבר, לא היה לו יד בדבר הפרשות האמורות. העורר נחקר עוד פעמיים נוספות. ביום 22.8.2005, יצא העורר את הארץ ולא שב מרצונו להמשך חקירתו. בשל כך, הואשם העורר בעבירה של שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין).

בקשת המעצר והחלטת בית משפט קמא

3.

לאחר צאתו מהארץ, שהה העורר במדינת פרו, שאינה חתומה על אמנת הסגרה עם מדינת ישראל. המשיבה הגישה בקשה להסגרתו. בין לבין, ביום 7.1.2009 הוגש נגד העורר כתב אישום (ת"פ 4004/09). בפרו התנהלו הליכים משפטיים הקשורים בבקשת ההסגרה. העורר אף ניהל מגעים עם רשויות התביעה בישראל בניסיון להסדיר את שובו ארצה במסגרת הסדר מוסכם. בסופו של דבר, לאחרונה נעצר העורר בפרו, לצורך הסגרתו לישראל, והגיע ארצה ביום 17.3.2013. לאחר הסגרתו, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בפתח הדיון בבית משפט קמא, הודיע בא-כוח העורר כי הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. משכך, התמקד הדיון בבית משפט קמא בבחינת קיומן של עילת מעצר ושל חלופה למעצר. בא-כוח העורר אישר בדיון שהתקיים בפניי כי אין הוא מבקש שיקבע כי לא מתקיימת כלפי מרשו עילת מעצר. כיוון שכך, הערר שבפני מופנה אך נגד החלטת בית משפט קמא הנוגעת לשאלת חלופת המעצר, ולפיכך יתמקד תיאור ההחלטה, שיובא להלן, בעיקר בשאלה זו.

4.

בית משפט קמא קיבל את בקשת המדינה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי בעניינו של העורר קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מן הדין ולהשפעה על עדים, בהתאם לעילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) . בית המשפט תמך מסקנתו זו במספר נימוקים: חומרתן של העבירות שלכאורה ביצע העורר, לרבות התחכום והתעוזה שבביצוען; העובדה שהעורר סירב לחזור ארצה ממקום מושבו בפרו, מדינה שאין לישראל הסכם הסגרה עמה; הפרתה הלכאורית של התחייבות העורר כי לא ימסור מידע בנוגע לקיום החקירה ולתוכנה; אפשרות שהעורר יברח מן הארץ תוך שימוש בסכומי כסף שעומדים לרשותו מחוץ לישראל; חומרתו הצפויה של העונש שיושת על העורר, אם יורשע.

אשר לשאלת חלופת המעצר, קבע בית משפט קמא כי אין בנמצא חלופה אשר תוכל להשיג את מטרת המעצר. נקבע, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לעורר, ובעיקר התעוזה, התחכום והיעדר המורא הנשקפים מהנסיבות האמורות, שחרורו של העורר – בכל ערובה ובכל תנאי – עלול להוביל, ברמת סיכון גבוהה וממשית, לשיבוש הליכי המשפט ולהשפעה על עדים. עוד נקבע, כי היעדר חלופת המעצר בעניינו של העורר נגזר אף מתוכן האישומים המיוחסים לו, מקיומן של ראיות לכאורה ומעצמתה של עילת המעצר בעניינו. לבסוף, נקבע גם כי קיימת לכאורה אפשרות סבירה לפיה העורר מסתיר סכומי כסף נוספים, ולפיכך הפיקוח שיושם על העורר בחלופת המעצר לא יהיה אפקטיבי. נוסף על אלה, דחה בית המשפט את טענתו של העורר כי ניהול הגנתו מתוך בית הכלא יקשה עליו את הוכחת חפותו, ולפיכך מן ההכרח לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט קבע כי עובדה זו כשלעצמה – בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה – לא מהווה עילה לשחרור לחלופת מעצר, וכי מכל מקום, חזקה על רשויות השלטון כי הן תיתנה דעתן להסדרים שיאפשרו לעורר ללמוד את החומר לקראת משפטו.

מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

5.

לטענת העורר, שגה בית משפט קמא משקבע כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ראשית , נטען כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר, על פי פסיקתו של בית משפט זה, אינה מהווה כשלעצמה עילה למעצרו. בהקשר זה הוטעם, כי אמנם, ככלל, חומרת העבירות עשויה ללמד על המסוכנות הנשקפת מהנאשם, אלא שבענייננו אין זה המצב. כך הודגש, כי העבירות המיוחסות לעורר אינן דומות במהותן לעבירות החמורות המיוחדות שמנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים , ומכאן שהן אינן מלמדות על מסוכנות שנשקפת מן העורר, כפי שאף לא נטען על-ידי המשיבה.

שנית , נטען כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה קיים חשש ממשי שהעורר ינסה לשבש הליכי משפט אינה מבוססת. בהקשר זה נטען, כי שיחתו של העורר אודות החקירה עם חברו, מר ישראל פוגל, בניגוד להתחייבותו של העורר, עליה התבסס בית משפט קמא, אינה מספיקה על מנת להקים את החשש האמור. הודגש, כי העורר לא ביקש ממר פוגל להטות את עדותו, ומכל מקום כי אין די באירוע חד-פעמי זה כדי לבסס את הקביעה האמורה. עוד הודגש בעניין זה, כי המשיבה כלל לא הציגה ראיות שמלמדות כי העורר עלול לשבש את הליכי המשפט ומשכך לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להראות כי קיים יסוד סביר שהעורר אכן יעשה כך.

שלישית , נטען כי אף קביעתו של בית משפט קמא לעניין החשש מפני הימלטותו של העורר מן הדין, בטעות יסודה. ראשית לכל נטען, כי אין ללמוד מן העובדה שהעורר לא התייצב לחקירה בישראל, בטרם הושג הסדר כלשהו עם רשויות התביעה, על כוונתו להפר עתה את תנאי השחרור שייקבעו ולהימלט מן הארץ בדרך בלתי-חוקית. הודגש כי בצאתו מהארץ לא הפר העורר כל צו שיפוטי. בהקשר זה צוין, כי העורר קיים דיאלוג רציף עם רשויות אכיפת החוק בישראל במהלך שהותו בפרו, והוא עשה כן על מנת לחזור לארץ ולהתמודד עם האישומים נגדו. עוד צוין, כי העורר לא הפר את המגבלות החוקיות שהוטלו עליו בפרו עת נדון עניינו בבית המשפט שם, וכי הסיכוי להימלטותו בתנאים המוצעים – פיקוח על-ידי חברו הטוב, עורך-דין בכיר וידוע – בהיותו אדם מבוגר, כבן 71, הוא קלוש ביותר. בנוסף נטען, כי לא הוצגה בפני בית משפט קמא כל אינדיקציה לפיה העורר מתכוון לבצע פעולות עברייניות לצורך הימלטותו מהדין, או כי הוא מסוגל לבצען. בהקשר זה הוטעם, כי החשש שהועלה על-ידי המשיבה ואומץ על-ידי בית המשפט, ולפיו לעורר יש סכומי כסף רבים נוספים באמתחתו, הוא ערטילאי וסתמי, וודאי שאין הוא יכול לבסס תשתית למעצרו של העורר שלא בחלופת מעצר.

6.

בדיון הדגיש בא-כוחו של העורר, עו"ד איתן מעוז, כי השאלה העיקרית בה על בית המשפט להכריע היא, האם הימנעות העורר לשוב ארצה ללא הסדר עם הרשויות, מצביעה על כך שכיום קיים חשש שהעורר ינקוט בפעילות עבריינית לשם התחמקות ממשפטו או שיבוש ההליך; זאת בהתחשב בגילו של העורר, בכך שהאישומים מתייחסים למעשים שנעשו לפני שנים רבות ושאילו רצה העורר כבר היה באפשרותו לשבש את ההליך במהלך אותן השנים הלא מעטות ששהה מחוץ לישראל. עו"ד מעוז הטעים, כי אין ראיה שהעורר מסר לחברו פוגל פרטים על החקירה, במובחן מעל עצם קיומה. עוד נטען, כי יש משמעות לכך שהעורר יצא מישראל מבלי שיציאה זו היתה כרוכה בהפרת צו כלשהו, ואף לא היתה בידו הזמנה לחקירה נוספת. הוסף, כי העורר לא "נעלם", כפי שעושה מי שמבקש להימלט באופן שלא ניתן יהיה לאתרו, ומעשיו מוכיחים שבכוונתו היה לשוב ארצה, לכשיושג הסדר מתאים.

תשובת המשיבה

7.

המשיבה, מפי באת-כוחה עו"ד אורלי דורון, מבקשת כי הערר יידחה. נטען, כי בהתחשב בקיומה של עילת מעצר, שעניינה החשש מהימלטות ומשיבוש הליכים, באמצעים הכספיים העומדים לרשות העורר (כשהטענה היא שחלק מהמקורות הכספיים עדיין לא אותרו) ובסיכון שבפניו עומד העורר אם יורשע, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. המשיבה מדגישה את חוסר האפשרות ליתן אמון בעורר נוכח הילוכו הן בפרשות הנזכרות בכתב האישום, הן בהימלטות לפרו, כשהעורר עדיין טוען שלגיטימי היה שלא לשוב לארץ, על אף החקירה וכתב האישום, אלא רק לאחר שהשיבה תיעשה בגדר הסדר שיהיה מקובל עליו ותוך הצבת תנאים בעניין זה. עוד נטען, כי מדובר בעורר מתוחכם, כפי שעולה מעובדות האישומים, שמעשיו נפרשו על פני ארצות רבות. בהקשר זה הוסף כי קיימת אפשרות סבירה שהעורר מעלים כספים, מעבר לאלו שהתגלו והוקפאו.

עו"ד דורון אף הציגה נתונים מהם ביקשה להסיק כי המפקח המוצע, עו"ד שפיגלמן, אינו יכול להתאים, כיוון שהתבטא בעבר כי הוא נותן בעורר אמון עיוור.

דיון והכרעה

8.

בהינתן ההסכמה על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר בשל חשש ההימלטות והשיבוש, נותרה סוגיית חלופת המעצר. אכן, בכל מקרה ומקרה מחויב בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בנאשם פחותה. בחינה זו נעשית, בהכרח, על יסוד הערכות מושכלות של הסיכונים, הערכות המבוססות על הנתונים הקיימים. בגדר כך יש משקל, בין היתר, לאופי המעשים המיוחסים לנאשם ולמכלול הנסיבות האופפות את ביצועם, כמו גם להתנהלותו בעבר. ועוד – תנאי יסודי לקיומה של חלופת מעצר הוא האפשרות לרחוש אמון, ולו ברמה בסיסית, לנאשם: " ... היסוד המרכזי שנבחן לעניין שחרור לחלופת מעצר הינו מידת האמון שאפשר לתת בנאשם, כי אכן ימלא את התנאים שהוטלו עליו" (בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד (2.5.2010), ההדגשה הוספה). לעניין זה אף נפסק, כי האמון בנאשם המשוחרר בתנאים הוא "נשמת אפה של חלופת מעצר" (בש"פ 1489/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (24.3.1999)).

בהקשר זה, של בחינת האפשרות לרחוש אמון לעורר, אין מנוס מלהביא במניין השיקולים את נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו, כמו גם את דרך הפעולה אותה אימץ כשנודע לו שהוא נחקר כחשוד. בנוסף, יש חשיבות רבה לכך שמדובר במי שבעבר ניתן בו אמון עד כדי מינויו ובחירתו לשאת בתפקידים ציבוריים המקנים לממלאם עוצמה רבה ויכולת השפעה. העורר כיהן כדירקטור בחברת החשמל, כיו"ר ועדת הנכסים של הדירקטוריון וכחבר ועדת המכרזים העליונה. יש בכך ביטוי מובהק לאמון הרב שניתן בו ושמכוחו הופקד על רכושם של אחרים ועל מהלכים בעלי משמעות במשק הישראלי. כגודל האמון שרחשו לעורר בעבר - כך גודל השבר שנגרם כתוצאה מהפרתו הבוטה על-ידו. העורר מעל באמון שניתן בו. העובדה שהעבירות המיוחסות לעורר נעשו, לכאורה, על ידי מי שהרקע האישי והמקצועי שלו איפשר ליתן בו אמון ולהפקיד בידיו סמכויות וכוחות, מבליטה את חומרת המעידה ושוללת במידה רבה את האפשרות לשוב וליתן בעורר אמון. הוסף לכך את התעוזה המופלגת שגילה העורר, מבחינת ההיקף הכספי של העבירות, מבחינת התחכום שבמעשים ומבחינת הבוטות והיעדר המורא שבהפרת החוק מצד מי שניתן היה להניח לגביו כי לא יהין לעשות כן. לכל זאת מתווספת העובדה שהעורר הראה שביכולתו (הן מבחינה כלכלית, הן מבחינת ההיערכות והנכונות האישית הכרוכות בכך) לצאת את הארץ ולשהות במדינה רחוקה פרק זמן ממושך ביותר ובדרך זו לסכל את האפשרות לקיים את משפטו (השוו: בש"פ 5289/07 וייסמן נ' מדינת ישראל (16.7.2007). הנה כי כן, העורר הוכיח במעשיו שאין הוא ראוי, לפחות לעת הזו, לאמון. לא בשל עצם יכולתו הכלכלית לא נמצא מקום לשחרר את העורר (כפי שטען הסנגור, וחזר וטען אף בהודעה שהוגשה ביום 12.4.2013), אלא בשל נכונותו (המוכחת) לנצל יכולת זו לשם הימלטות מהליכי חקירה ומשפט, ולעניין זה אין משמעות רבה לשאלה האם עצם היציאה מהארץ מהווה עבירה אם לאו. המערער כבר הוכיח בפועל שהוא נכון לשלם מחיר אישי וכלכלי כבד כדי להתחמק ממשפט.

9.

המשקל המצטבר של הנתונים והשיקולים שפורטו לעיל מביאני למסקנה כי דין הערר להידחות, שכן לפחות לעת הזו נקודת האיזון הראויה בין השיקולים השונים אינה נוטה לעבר שחרור העורר לחלופת מעצר.