בש"פ 10610/08 אייל אמסילי נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא פלפל) מיום 9.12.08 בתיק ב"ש 22302/08, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

ב.

כתב האישום מיום 21.11.08 מייחס לעורר עבירות של החזקת נשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בפשע. לפי הנטען, ביום 12.11.08 החזיק העורר ברשותו אקדח גנוב, ובבוא השוטרים החביא אותו.

ג.

עם הגשת כתב האישום התבקשה הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בין היתר על יסוד עברו בעבירות רכוש, ותואר כי העורר מצוי היה בעת מעצרו בבית מוקף חומה ומוגן שומר. ביום 4.12.08 הורה בית משפט השלום (סגן הנשיא חדש) על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית הוריו באמצעות איזוק אלקטרוני, בהתאם להמלצת שירות המבחן. יצוין כי בתסקיר תואר שהעורר סיים לימודיו אחר 10 שנים, שירת חלקית בצה"ל וריצה מאסר בשל עריקות - ומנגד עבד לאחר מכן בחברות תקשורת באופן משביע רצון. נטען כי הוא ירא מאיום גורמים עברייניים. הומלצה חלופה בדירת ההורים ובהשגחת האם והאחות. על כך הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. הערר נתקבל, ונקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין כי לעורר עבר בעבירות גניבת רכב והחזקת מכשירי פריצה ועוד, בנוסף להיעדר מן השירות בצה"ל. עלי להעיר כאן, כי בית המשפט המחוזי נדרש גם למב"דים התלויים ועומדים כנגד העורר, אך לפי הדין אין מקום כי בית המשפט יעיין במב"דים, מה שאין כן לגבי כתבי אישום, שהגישה לגביהם גמישה יותר (בש"פ 6718/06 פלוני ופלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). בית המשפט קיבל את הרושם כי העורר התנדב לפעולות בלתי חוקיות למען אחרים, ובכך – כשהמדובר בנשק – סיכון העלול להתגלגל לפגיעה ואף לאבדן חיי אדם חלילה.

ד.

בערר נטען, כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום, וכי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו של העורר. נטען, כי חומר הראיות מעיד על כך שהנשק הוחזק לצרכי הגנה עצמית, וכי על פי הפסיקה מדרג המסוכנות במקרה כזה הוא נמוך, כפי שאף סבר שירות המבחן בהמליצו על חלופת מעצר. עוד נטען, כי לעורר עבר נקי, למעט שני רישומים מלפני עשור - האחד מבית המשפט לנוער, ללא הרשעה והאחר הצבאי הנזכר. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מתסקיר המבחן ולא בחן חלופת מעצר.

ה.

בדיון נטען מפי בא כוח העורר בנוסף, כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הפסיקה הרלבנטית באשר לכגון דא.

ו.

בא כוח המדינה ציין כי על פי הנסיבות החזיק העורר בנשק להגנת המשפחה אצלה דר, וזאת באופן לא חוקי. עוד הפנה תשומת הלב לשני כתבי אישום שהוגשו בשנה זו נגד העורר, האחד נוגע למשחקים אסורים מ-2004, והאחר עניינו החזקת סכין למטרה לא כשרה ברכב בו נהג ב-2006.

ז.

עורר זה אינו טלית שכולה תכלת. מגיל צעיר נראה כי הפך לעבריין שוליים, שלמזלו ומזל הציבור לא הידרדר לעבריינות כבדה יותר, אך עבירות הרכוש בעברו, העבירות לכאורה שהוצאו עתה לאכיפה בהחזקת סכין ולפני כן במשחקי מזל, והעבירה הנוכחית של החזקת הנשק, הם מגוון ללא חוט מקשר ברור, לבד מאחיזה באדרת העבריינות בכנפיה השונות.

ח.

בשכבר הימים, ב-1982 (ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668, 671), סיווג השופט בך את עבירות החזקת נשק על פי חומרתן, מן הכבד אל הקל וכה כתב:

"(א) החזקת הנשק לשם ביצוע מעשים, המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור.

(ב) החזקת הנשק לשם ביצוע עבירה פלילית כגון רצח, שוד התפרצות, תקיפה וכו'.

ג.החזקת הנשק 'לעת מצוא' כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד.

ד.צבירת נשק על-ידי קבוצה פוליטית, עדתית או אידיאולוגית, במטרה לחזק בדרך זו את כוחה כנגד קבוצות יריבות.

ה.החזקת הנשק לצורך הגנה עצמית או לצורך הגנה על הציבור, המשפחה או ה'חמולה', אליהם הנאשם משתייך.

ו.החזקת כלי הנשק לצורך ספורט, ציד או שעשוע.

ז.החזקת כלי נשק על-ידי הנאשם בתור מזכרת או כאספן של כלים כאלה.

ח.החזקת כלי הנשק, שפג תוקף רישיונו, והנאשם נמנע מלחדש את הרישיון בעתו.

אמנם, לא ניתן לקבוע מסמרות בנדון, אך נראה לי, כי אפשר לקבוע בתור קו מנחה, שהעבירות המבוצעות בנסיבות המנויות בסוגים א-ד לעיל מגיעות בחומרתן לדרגה, שיש בה כדי להצדיק, במקרים המתאימים, מתן צו מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, לא הייתי רואה, בדרך כלל, מקום למתן צו כזה במקרים המנויים בסוגים ה-ח דלעיל.

ער אני לכך, שבשלב בו נדונה בקשה למתן צו מעצר או בקשה לשחרור בערובה, לא ידע בית המשפט, לעתים קרובות, להכריע בשאלה, לשם מה החזיק הנאשם באותו כלי נשק ללא היתר כדין. במקרים אלה ידריך בית המשפט את עצמו על-פי כללי ההיגיון הבריא וניסיונו השיפוטי. אחרי הכול, אין דרוש בשלב זה שכנוע מעל לספק, אלא די במסקנה סבירה, שניתן להסיקה מעובדות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום ומהראיות, המובאות לידיעתו של השופט".

ט.

דברים אלה יפה כוחם מאז ועד הנה. לאורך השנים היו החלטות שונות, בכיוונים שונים, באשר לכגון דא, מהן שעצרו, מהן ששיחררו.

י.

לימים נחקק סעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שהגדיר החזקת נשק כ"עבירת ביטחון", המהוה עילת מעצר (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק), וכפי שציין השופט עדיאל בבש"פ 9126/04 חוסיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נקבע בפסיקה מדרג של חומרה; מדרג זה הוא ביסודו מדרג אבו מוך שקבע השופט בך.

י"א.

במקרה דנא לא נתחוורו כדבעי הסיבות להחזקת הנשק על-ידי העורר, אך השכל הישר מצביע על כך שהאקדח לא היה בידיו לשם לימוד עיוני של תורת הנשק, או מתוך סקרנות שלא לשם פעילות שאינה כשרה – והסתרתו לכאורה, כעולה מכתב האישום, תעיד. הדברים נותרו עמומים.

י"ב.

אף על פי כן אני נכון, במכלול, לאפשר לעורר, בהתחשב בין השאר בהמלצת שירות המבחן, ומתוך כיבוד הוראת החוק באשר לחיפוש חלופה, להשתחרר בערובה בתנאים הדומים במידה רבה לאשר קבע בית משפט השלום, אך בהחמרה מסוימת כלהלן:

העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אמו, בפיקוח מלא לאורך כל היממה של אמו ואחותו, המנויות בהחלטת סגן הנשיא חדש; איזוק אלקטרוני כ תנאי לשחרור; ההפקדה תהיה בסך 20,000 ₪ והערבות העצמית וערבות צד ג' כפי שקבע סגן הנשיא; יתווספו הפקדת דרכון ועיכוב יציאה; והמשטרה תוכל לבקר כדי לעמוד על קיומם של תנאי מעצר הבית. העורר מוזהר בכל לשון לעמוד בתנאים ככל משפטם. יש לקוות כי למד לקח מתקופת מעצרו עד הנה, במשך למעלה מחודש ימים, ויתן לבו שלא לחטוא בכל הפרה שהיא.