בש"פ 9560/09 מוראד נג'אר נ. מדינת ישראל

1.

בלילה שבין ה-30.10.2009 ל-31.10.2009, סמוך לחצות, התנהל בנצרת עילית מרדף משטרתי אחר רכב מסוג דייהטסו אפלאוז שעורר את חשדם של שוטרי תנועה ששהו במקום. השוטרים קראו לנהג הרכב לעצור, אולם זה החל להגביר מהירות עד שהגיע לרחוב לדרך ללא מוצא, שבסופה נעצר. הנהג הגיח מן הרכב והחל במנוסה לכיוון הכביש הראשי, ואילו הנוסע השני ברכב – מוחמד זייד (להלן: מוחמד) – זרק מן הרכב כלי נשק ובהמשך נעצר. בשעה 00:17 של אותו לילה התקבלה במוקד 100 של המשטרה שיחה מטעם העורר, בה הוא דיווח כי רכב הדייהטסו שלו נגנב. על רקע אירועים אלה הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום בו נטען, כי העורר נהג להשתמש, בדרך קבע, ברכב שנתפס וכי הוא היה הנהג שנמלט מן הרכב בליל המרדף. עוד נטען, כי העורר ומוחמד – ביניהם שררה היכרות מוקדמת

– הצטיידו בנשק, במחסנית ארוכה ובה ארבעה עשר כדורים ובתחמושת נוספת בדמות 12 כדורים – אותם החזיקו בצוותא, וכי בנוסף לנשק ולתחמושת, נמצאו ברכב כפפות גומי חד-פעמיות, גז מדמיע, מברג, כאפיה וכובע גרב. נטען, כי העורר נמלט מן הרכב בשעה 00:01, ובהמשך, הוא מסר תלונה כוזבת לפיה רכבו נגנב. בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של נשיאת והחזקת נשק, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, שיבוש מהלכי משפט, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ומסירת ידיעות כוזבות, לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977.

2.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. בפתח החלטתו ציין בית המשפט, כי בא-כוחו של העורר הגיש לבית המשפט תקליטור – שלא נמצא בחומר החקירה – ומתעד, לטענתו, את העורר נכנס במכונית לתחנת הדלק בדבורייה סמוך לשעה בה התרחש האירוע נושא כתב האישום. אולם, הניסיונות לעמוד על זהותה של הדמות הנוהגת ברכב – לא צלחו. בית המשפט אף ביקר בתחנת הדלק בה צולם הסרט, וצפה בו במחשב הנמצא בתחנת הדלק. לאחר שעשה כן קבע בית המשפט כי הצילום איננו מאפשר לקבוע כי העורר הוא הנהג ברכב, כפי שנטען.

3.

לאחר תיאור השתלשלות הדברים, ציין בית המשפט כי בידי המשיבה אין ראיות ישירות להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, שכן בניגוד למוחמד, הוא לא נתפס כשהוא נוהג ברכב ולא זוהה על ידי השוטרים מבצעי המרדף. בצד האמור סבר בית המשפט, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המסבכת את העורר, והיא כוללת את הודעתו של העורר עצמו לפיה הוא נהג ברכב בערב האירוע סמוך לשעה 22:30; את הודעתו של העורר לפיה מדובר ברכב בנמצא בהחזקתו; ואת סמיכות הזמנים בין המועד בו עלה מוחמד לרכב לבין המועד בו, על פי גרסת העורר, הוא נהג ברכב. עוד צוין, כי הוכחה תקשורת סלולארית בין מוחמד לאביו של העורר לפני המרדף, ובאופן אינטנסיבי לאחריו. מצירוף ראיות אלה עולה, כך קבע בית המשפט המחוזי, כי בשעה 22:20, שהו העורר ומוחמד יחד ברכב. בית המשפט סבר, כי התשתית הראייתית שלעיל היא תשתית ראייתית לכאורית, היוצרת חזקה הניתנת לסתירה והיא חייבה את העורר להציג הסבר מתקבל על הדעת לחשדות נגדו, אולם ההסברים שניתנו מפיו לא היו מספקים. כך, טענת אליבי שמסר העורר, לפיה בערב האירוע הוא שהה בכפר דבורייה עם בן דודו איברהים נג'אר (להלן: איברהים) וגילה באיחור כי רכבו נגנב ממגרש גרוטאות השייך לדודו נדחתה, לאחר שנמצא כי היא אינה מתיישבת עם גרסאות אחרות שמסר העורר ועם הודעות שמסרו בני משפחתו, ואף כשלעצמה, אין בה כל היגיון. בין היתר, עמד בית המשפט על כך, שלגרסת העורר, הוא השאיר את רכבו במגרש גרוטאות, כשהוא פתוח והמפתחות בתוכו, פעולה

המעוררת תמיהה; על כך שהדיווח למשטרה אודות גניבת הרכב נעשה על ידי העורר כשעתיים לאחר המועד בו גילה, לגרסתו, כי רכבו נגנב; כי בניגוד לגרסתו, לא נמצא כי הוא דיווח לאביו אודות הגניבה; כי הדיווח למשטרה נעשה מספר דקות לאחר שנתפסה המכונית (עמ' 10-9 להחלטה); וכי בין גרסתו של העורר לגרסתו של איברהים נתגלו פערים מהותיים (עמ' 10 להחלטה).

בהמשך לדברים אלה קבע בית המשפט כי בעניינו של העורר קמה חזקת מסוכנות סטטוטורית, המקבלת משנה תוקף נוכח ניסיונותיו הנטענים של העורר לשבש הליכי חקירה ולהימלט מפני רשויות אכיפת החוק ונוכח עברו הפלילי המכביד. בית המשפט הורה על בחינתה של חלופת מעצר, בין היתר נוכח כך שעד למועד הדיון לא הגישה המשיבה פלט שיחות טלפון של העורר, אשר עשוי היה לסייע באיתור מיקומו בליל האירוע. בית המשפט קבע כי מדובר במחדל של המשיבה, התומך, בהצטרפו לשיקולים אחרים, בשקילת שחרורו של העורר לחלופה. נוכח כל האמור, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר וקבע דיון נוסף בעניינו ליום 27.12.2009.

4.

נגד החלטה זו מכוון הערר שבפניי, בו נטען כי אין בנמצא ראיות לכאורה נגד העורר, וכי במוקד טענות המשיבה בפני בית המשפט המחוזי – כמו גם במוקד ההחלטה נושא הערר – עומד ניסיון לקעקע את גרסת האליבי של העורר, מבלי להציג ראיות לכאורה פוזיטיביות למעורבותו בעבירות המיוחסות לו. העורר שב וטוען, כפי שעשה בפני בית המשפט המחוזי, כי גרסת האליבי שלו נתמכת בהודעות שמסרו בני משפחתו, והוא מדגיש כי עד למועד הגשת הערר – וחרף הנחייה מפורשת של בית משפט קמא בעניין זה – טרם הוגש איכון שיחות של מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר מערב האירוע. עובדה זו, כך נטען, מהווה מחדל חמור של המשיבה משום שהאיכון עשוי היה לסייע בהוכחת טענת האליבי שנטענה מפי העורר. בדיון על-פה הוסיף וטען בא-כוחו של העורר, כי כאשר יתקבל האיכון, יתברר כי השיחה למשטרה בה דיווח העורר על הגניבה בוצעה מדבוריה. מבדיקה שנערכה על ידי המשטרה, ובה נמדד משך זמן הנסיעה ממשרדי הפרקליטות לדבוריה עלה כי מדובר בנסיעה שאורכה בין

13 ל-15 דקות. העורר, כך על פי הנטען, לא יכול היה להגיע משכונת הכרמים בנצרת, שם התרחש המרדף, לתחנת הדלק בדבורייה ממנה ביצע את השיחה למשטרה בתוך פרק זמן כזה ללא רכב מילוט, שקיומו לא נטען כלל על ידי המדינה. את טענתו זו תומך בא-כוח העורר גם בכך ששולחו סובל, כך על פי הטענה, מפציעה המגבילה את הליכתו, ולכן אין זה סביר כי הוא נמלט בריצה מן הרכב במהלך המרדף.

המדינה טענה מנגד, כי לחובתו של העורר קיימות ראיות לכאורה בדמות הודעתו של מוחמד, אשר טען כי הוא עלה לטרמפ ברכבו של העורר בשעה 22:00 לערך, ומשעה זו ואילך הוא ישב עם העורר ברכבו. להודעה זו, כך טוענת המדינה, מצטרפת גרסתו של העורר לפיה הרכב היה עמו בזמנים אליהם מתייחס מוחמד בהודעתו ומכאן קישורו לזירת האירוע. המדינה טוענת כי ככל שאכן יוכח, לאחר קבלת האיכון, כי את השיחה למשטרה ביצע העורר מדבורייה, יהיה צורך לבחון את אפשרות קיומו של רכב מילוט. המדינה מוסיפה וטוענת, כי בעבירות הנשק המיוחסות לעורר קמה חזקה לפיה הוא זה שהחזיק בנשק, נוכח כך שהנשק נתפס ברכב המצוי בחזקתו. הנטל להפריך את החזקה האמורה היה מוטל על כתפי העורר ובנטל זה הוא לא עמד.

5.

מקום בו נדרש בית המשפט לקבוע אם קיימות ראיות לכאורה נגד נאשם ברמה הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים עליו לבחון את מכלול חומר החקירה בתיק, וליצור תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי שלו. על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שהראיות הקיימות נגדו, לאחר שיעברו את כור ההיתוך של ההליך הפלילי, יהיה בכוחן להוכיח את אשמתו (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 145 (1996)). לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהונח לפני הגעתי למסקנה כי תנאי זה אכן מתקיים בענייננו. הנשק והתחמושת נמצאו ברכב אשר לגרסתו של העורר מצוי בחזקתו ובשימושו התכוף. ברכב זה נמצאו גם כפפות גומי חד-פעמיות, גז מדמיע, מברג, כאפיה וכובע גרב. לפי הגרסאות שמסר העורר עצמו, הרכב היה נתון בחזקתו בסמיכות למועד בו עלה, לכאורה, מוחמד לרכב ובסמוך לשעה בה התרחש המרדף. לכך מצטרפות ראיות נוספות המסבכות את העורר וקושרות אותו, לכאורה, לאירועים נושא כתב האישום. בדברים אלה, כוונתי לטענתו של אבי העורר כי הוא מכיר את מוחמד, טענה המקבלת אישוש נוכח כך שעובר למרדף, ובאופן אינטנסיבי לאחריו, התקיימה תקשורת סלולארית בין אביו של העורר למוחמד (עמ' 2 להודעת מוחמד נגאר, אביו העורר; עמ' 5 להחלטתו של בית המשפט המחוזי). למותר לציין, כי העובדה שמוחמד הכחיש כל היכרות עם העורר ומשפחתו, וכן העובדה שהוא הכחיש קיומו של קשר טלפוני עם אבי העורר אינה משווה, לכאורה, נופך של מהימנות להכחשת הקשר האמורה.

6.

בנוסף, קיימות, לכאורה, סתירות בולטות בין גרסת האליבי שמסר העורר לבין גרסאותיהם של בני משפחתו ובן דודו איברהים. העורר טען, כי בליל האירוע הוא יצא מבית הוריו בדבורייה בשעה 22:20 ונסע למגרש גרוטאות השייך לדודו. לטענתו, הוא הגיע למגרש בשעה 22:30, עצר את הרכב בכניסה ונכנס "לבדוק אם יש גנבים כי בעבר גנבו לו כמה דברים משם ואני בדרך כלל כל יום מגיע ועושה סריקה ובודק" (עמ' 1 להודעת העורר מיום 2.11.2009). העורר טען כי הוא שהה במגרש כרבע שעה, ואז הגיע למקום בן דודו איברהים. השניים שוחחו כחמש דקות, ואז עזבו את המקום, בסביבות השעה 22:50, ברכבו של איברהים. העורר השאיר את רכבו במקום כשהוא פתוח והמפתחות נמצאים בתוכו. בהמשך, התקשרה אליו אמו והזמינה אותו לארוחה. הוא ואיברהים נסעו לבית הוריו של העורר בדבורייה וסיימו לאכול בסביבות השעה 24:10. בשלב זה, נסעו העורר ואיברהים יחד חזרה למגרש ואז גילו כי רכבו של העורר נגנב. העורר טען, כי הוא נסע לתחנת המשטרה בעפולה, שם המתין כמחצית השעה, ואז הגיש את תלונתו.

7.

בני משפחתו של העורר תיארו אמנם את האירועים באופן דומה לזה שנמסר מפי העורר, אך מן הגרסאות שמסרו עולה כי אירועים אלה התרחשו, לכאורה, בלוח זמנים שונה – ומוקדם יותר – מזה שעליו עמד העורר בגרסתו. כך מסר אחיו של העורר, ממדוח, כי העורר הגיע לבית הוריו בדבוריה בסביבות שעה 22:00, יחד עם איברהים, ועזב אותו בסביבות השעה 22:40, ולא סביב חצות, כפי שטען העורר (הודעת ממדוח מיום 3.11.2009). בדומה, טען אביו של העורר כי העורר יצא מהבית לאחר הארוחה כשפניו לכיוון מגרש הגרוטאות בשעה 22:40 והודיעו על גניבת הרכב בשעה 23:00 (הודעת אביו העורר מיום 3.11.2009). אמו של העורר מסרה אף היא כי העורר עזב את הבית בשעה 22:35 והתקשר לעדכן על הגניבה בשעה 23:00 (הודעת חלימה נגאר מיום 3.11.2009). לבסוף, גם לגרסתו של איברהים – אשר לטענת העורר שהה עמו לאורך כל הערב בו התרחש האירוע נושא כתב האישום – בשעה 23:00 הוא והעורר כבר שבו למגרש הגרוטאות לאחר ארוחת הערב בבית הוריו של העורר, ובשעה זו כבר התברר כי הרכב נגנב.

הנה כי כן, כל ההודעות אשר נועדו לתמוך בגרסת האליבי של העורר מעידות על כך שלוח הזמנים עליו עמד איננו מדויק, ועל כך שבניגוד לגרסתו, העורר ידע לכאורה, על גניבת הרכב כבר בשעה 23:00, אולם הוא התקשר לדווח על הגניבה רק שבע-עשרה דקות לאחר חצות, מיד לאחר שהמרדף המשטרתי הגיע אל סיומו. בנוסף, השוואת הגרסאות מגלה כי למעשה, לא ידוע מה עשה העורר על פני פרק זמן של כשעה ושבע עשרה דקות, שבמהלכו התרחש המרדף המתואר בכתב האישום, ונתפס רכבו של העורר כשבו נשק ותחמושת.

8.

מן האמור לעיל עולה, כי נגד העורר קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו להחזקת הנשק ולזירת המרדף, ואשר מקימות סיכוי סביר להוכחת אשמתו במשפט. ניתן גם לומר, כי מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח אופיין של העבירות המיוחסות לעורר. כזכור, לעורר מיוחסות, בין היתר, עבירות של החזקה ונשיאת נשק. בטיעונה לפניי הטעימה המדינה, כי בעבירות מסוג זה קמה "חזקת המקום" הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, לפיה "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". מדובר בחזקה הניתנת לסתירה והנטל לסתור אותה מוטל על העורר, כאשר עליו לסתור אותה ברמה של מאזן הסתברויות (יעקב קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין

(תשס"ו-2006) חלק רביעי בעמ' 1967-1966). לעמדת המדינה – אשר התקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי – חזקה זו חלה בענייננו והעורר לא הצליח לסתור אותה.

אכן, במקרים לא מעטים, עשה בית משפט זה שימוש, בהחלטות בעניין מעצר עד תום ההליכים בעבירות נשק, בחזקת המקום. בתוך כך הוא קבע, כי די בקיומה של חזקה זו – שלא נסתרה על ידי הנאשמים באותם מקרים – כדי לקבוע שקיימת נגדם תשתית ראייתית לעבירות בנשק שיוחסו להם (ראו, למשל: בש"פ 8433/09 אבו בכר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.11.2009); בש"פ 9162/04 חוסייני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.11.2009); בש"פ 10610/08 אמסילי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 22.12.2008); בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 19.2.2004); בש"פ 10176/07 אלוג' נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 23.12.2007)). אולם, עיון בהחלטות אלה מעלה כי בינן לבין המקרה שלנו קיימים הבדלים מסוימים, הן במובן זה שחזקת המקום הוחלה לגבי נאשמים שנתפסו ברכב הן במובן זה שדובר היה במי ששמרו על שתיקתם ולא עשו כל ניסיון לסתור את החזקה. זהו איננו מצב הדברים בענייננו, ולכן לא מצאתי לנכון להכריע, בשלב זה של ההליכים, בשאלת תחולתה של החזקה על העורר או בשאלה אם ניסיונו לסתור אותה צלח. שינוי הנטל הגלום בחזקה, ככל שתוחל, משפיע על סבירות סיכויי הרשעתו של העורר בדין. זאת, שעה שבגרסת האליבי שלו נתגלעו, לכאורה, סתירות רבות.

בצד האמור, כבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי העדרה של אינדיקציה ראייתית ברורה באשר למיקומו של העורר בשעת הדיווח על הגניבה גורעת מן התשתית הראייתית עליה עמדתי ומחלישה אותה. השאלה היכן היה העורר בשעה 00:17 – השעה בה דיווח למשטרה על גניבת הרכב

– נותרה, לעת עתה, בגדר נעלם. העורר טוען כי השיחה בוצעה מתחנת הדלק בדבורייה ולא ניתן להגיע מאזור בו בוצע המרדף לדבורייה בתוך 16 דקות (פרק הזמן שחלף מן הרגע בו נמלט העורר מן הרכב ועד לרגע בו בוצעה השיחה למשטרה), עובדה המובילה למסקנה כי הוא לא היה זה שנהג ברכב. המדינה טוענת מנגד, כי העורר שהה אותו זמן בנצרת עילית, לאחר שנמלט מן השוטרים. דא עקא, שהבדיקה שנערכה על ידי המשטרה איננה שופכת אור של ממש על שאלה זו, שכן במסגרתה נבדק המרחק ממשרדי הפרקליטות לדבורייה, ולא ממקום האירוע בשכונת הכרמים לתחנת הדלק. בנוסף, נכון למועד הדיון בערר טרם הומצא איכון של מכשיר הפלאפון הסלולארי של העורר על אף שצו המורה על כך ניתן על ידי בית המשפט עוד ביום 3.11.2009. על כן, נכון לעכשיו, אין אינדיקציה ראייתית ברורה באשר למיקומו הגיאוגרפי בזמן הדיווח למשטרה, על אף שזו מצויה, לכאורה, בהישג יד. כלל ידוע הוא, כי ראיות לכאורה תיתכנה בדרגות שונות:

"פעמים שהן 'מוחצות', כמותן כשמש בצהריי היום, ופעמים שיש בהם חולשה או גבוליות הואיל ובגורם שלא תמיד הוא בחינת שחור ולבן עסקינן, כאמור, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות, בגדרי איזון. גורם זה משוקלל על ידי בתי המשפט בהחלטות מעצר, בהתחשב – מזה – בזכות החוקתית והאנושית הראשונה במעלה לחרות, ומזה בהתקיימותן של עילות מעצר. בלשון פשוטה, מי שישנן נגדו ראיות גולמיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, אך משקלן הנכון ייקבע על-ידי הערכאה הדיונית המבררת בהליך העיקרי, אין פירוש הדבר היעדר ראיות אלא עוצמה מוחלשת שלהן. השכל הישר מתיר לבית המשפט, משנתקיים תנאי הראיות לכאורה, לשקלל גורם זה בהחלטה על חלופה תחת מעצר מאחורי סורג ובריח, ואין בכך פסול כהוא זה" (בש"פ 6535/09 קסטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.8.2009). ההדגשות הוספו, ע' פ').

דברים אלה יפים, לדעתי, לסיטואציה הראייתית בפניה אנו ניצבים. השפעתו האפשרית של איכון מכשיר הפלאפון של העורר על התשתית הראייתית הקיימת בתיק עשויה להיות משמעותית, וחרף כך, עד למועד הדיון בפניי – וכאמור, למעלה מחודש לאחר שניתן הצו לקבלת נתוני תקשורת ממכשיר הטלפון הסלולארי של העורר – איכון כאמור טרם הוצג. הדעת אינה נותנת כי הצגת תוצאות הבדיקה תדחה לזמן כה ממושך, נוכח ההשלכה שיש לכך על חירותו של העורר. דומה כי גם בית המשפט המחוזי היה ער לעובדה זו שכן הוא ציין בהחלטתו שאי-ביצוע האיכון מהווה "מחדל אותו יש ליחס למבקשת" (עמ' 14 להחלטה).

על יסוד כל האמור אני סבור כי יש לשקול, כבר עתה, את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בפניי לא הונחו נתונים מספיקים באשר להימצאותה של חלופת מעצר הולמת ועל כן לא אוכל לקבוע, כמובן, מסמרות בתוצאה הסופית של בחינה כאמור. לפיכך אני מורה, כי בית המשפט המחוזי יקיים דיון נוסף בעניינו של העורר בהקדם ובגדרו יידרש לשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר מתאימה. ככל שנתוני האיכון יתקבלו עד למועד הדיון, ישוב בית המשפט ויבחן, על רקע נתונים אלה, את שאלת קיומה ועוצמתה של תשתית הראיות לכאורה ואת המתחייב מכך בשאלת המשך מעצרו של העורר. ככל שלא יתקבלו הנתונים, יבהירו נציגי המדינה לבית המשפט מדוע לא ניתן היה להמציא את הנתונים על אף הזמן הרב שחלף. בית המשפט יבחן על רקע הסברים אלה, האם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר עד לדיון נוסף שיקיים לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו.