בש"פ 10176/07 עבדאללה אלוג' נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' יפה-כ"ץ ) מיום 21.6.2007 אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

ביום 27.5.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום נגד העורר בו נטען כי ביום 2.5.2007 נטל חלק בעסקה לייבוא נשק ממצרים לישראל יחד עם אחיו, עבד אל-עזיז אלווג' (להלן: האח ). כתב אישום נוסף הוגש במקביל אף נגד האח בגין חלקו בפרשה. על פי תיאור העובדות בכתב האישום, הנאשם ואחיו קשרו קשר עם תושב מצרים המכונה אבו-סאלם לפיו יימסרו לשניים רובים ותחמושת שיובאו לישראל שלא כדין ממצרים, אשר לאחר מכן יימסרו על ידי העורר ואחיו לאדם אחר בשטח ישראל. בהמשך לכך נטען כי ביום 2.5.2007 יצאו העורר ואחיו מביתם ונסעו לאיזור מצפה רמון ברכב אשר נמסר לעורר על ידי אחיו האחר, עליאן אלווג' (להלן: עליאן ). על פי הנטען ברכב נהג העורר. עוד נאמר בכתב האישום כי כאשר הגיעו העורר ואחיו למצפה רמון פגשו אדם אחר, תושב מצרים (להלן: המצרי ), אשר מסר להם שבעה שקים שהכילו מחסניות, תחמושת ותשעה עשר רובים מסוג "קלצ'ניקוב" (להלן: הנשק ). לאחר שהסתיים המפגש יצאו העורר ואחיו לדרכם כאשר העורר נוהג ברכב. זמן קצר לאחר מכן נתקלו השניים בכוחות המשטרה. לפי כתב האישום בשלב זה כרז אחד השוטרים לעורר על מנת שיעצור, אך העורר המשיך בנסיעה ונעצר רק לאחר שהרכב נתקל בדוקרנים שהציבו השוטרים על הכביש. בשל כל אלה יוחסו לעורר עבירות נשק שונות, וכן עבירות של קשירת קשר לפשע, ניסיון להפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סחר עם מסתנן והסתייעות ברכב לביצוע פשע, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

עם הגשת כתבי האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר ואת אחיו עד תום ההליכים. שופטת בית המשפט קמא נעתרה לבקשה וקבעה כי בידי התביעה ראיות לכאורה במידה הדרושה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. יצוין כי באשר לאחיו של העורר, הסכים הסניגור כי קיימות לגביו ראיות לכאורה ולכן התמקד הדיון בעניינו של האח בשאלת חלופת המעצר. את קביעתה באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ביססה השופטת, על הימצאותו של הנשק ברכב בו נהג העורר, ועל הסתירות בין גרסותיהם של האח והעורר כפי שנמסרו בתחנת המשטרה. ראשית, אחיו של העורר טען כי העורר נותר ברכב לאורך כל המפגש עם המצרי ואף פתח את תא המטען, ואילו העורר טען כי בזמן המפגש יצא מן הרכב לחמש דקות על מנת להטיל את מימיו. בנוסף, האח והעורר מסרו גרסאות שונות במשטרה בנוגע לשאלה האם העורר שאל את אחיו מדוע ולאן הם נוסעים, וכן בנוגע לשאלה האם העורר שמע את שיחת הטלפון שקיימו המצרי ואחיו של העורר בזמן שהעורר ואחיו עשו את דרכם למצפה רמון. סתירות אלו הביאו את בית המשפט קמא למסקנה כי העורר לא הצליח להפריך את חזקת המקום ואת החזקה העובדתית לפיה ידע על הנשק שנתפס בחזקתו. לפיכך נקבע כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. בית המשפט מצא להדגיש בהקשר זה אף את חוסר ההיגיון בגרסתו של העורר, שלא הסביר כיצד לא חשד שעומד להתרחש מעשה פלילי על אף שהוביל את אחיו בשעת לילה למקום נידח ועל אף שאחיו והמצרי העמיסו שקים לתא המטען של הרכב. בנוסף לכך, הדגיש בית המשפט קמא כי המסקנה לפיה קיימות נגד העורר ראיות לכאורה מתחזקת אף נוכח סתירות שונות שנתגלו בין גרסאות הנאשמים וגרסאות עדים אחרים בנוגע לשימוש שעשו העורר ואחיו ברכבו של אחיהם, עליאן.

לאחר שקבע בית המשפט קמא כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה נגד העורר, הוסיף וקבע כי קמה בעניינו של העורר עילת מעצר על פי החוק עקב אישומו בעבירות ביטחון, וכי אין בחלופת המעצר שהוצעה לגביו, לפיה ישוחרר בתנאים מגבילים "בחסות המשפחה", כדי לאיין את הסיכון שנשקף ממנו לביטחון המדינה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.

בערר טען בא-כוח העורר כי הראיות נגד העורר אינן ברמה המאפשרת את מעצרו עד תום ההליכים. ראשית, נטען כי גרסת העורר לא נסתרה על ידי הגרסאות האחרות שנמסרו למשטרה, וכי אף אם הודעותיו של העורר עומדות בסתירה לגרסת אחיו, הרי אין בענייננו כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי העורר ידע בפועל על מטרת הנסיעה. לעניין זה טען הסניגור כי העורר סבר שמטרת הנסיעה היא העברת מזון ומצרכים לאדם אחר וכי העורר לא היה מחויב להניח שמטרת הנסיעה היא ביצוע עבירה פלילית. עוד נטען בהקשר זה כי אף אם היה על העורר לחשוד כי אחיו עומד לבצע עבירה פלילית, הרי מכך לא קמה תשתית ראייתית למעצרו של העורר עד תום ההליכים ביחס לעבירות בהן הואשם. בהמשך לכך טען הסניגור כי היה על בית המשפט קמא לבחון את שחרורו של העורר בתנאים מגבילים על דרך הזמנת תסקיר מעצר. כן הבהיר הסניגור כי לא הציג חלופת מעצר קונקרטית מאחר שסבר כי הדיון בחלופת המעצר ייערך לאחר שתינתן החלטת בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה. בתגובה לטענות הסניגור, טענה באת-כוח המדינה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא אשר נסמכה על כך שהעורר לא הצליח ליתן הסברים שיפריכו את החזקה לפיה היה הוא מודע לנשק שהחזיק ברכב בעת שנהג בו.

4.

דין הערר להידחות. העורר נתפס נוהג ברכב ובו כמות משמעותית ביותר של נשק - 7 שקים שכללו 19 רובי קלצ'ניקוב, מחסניות ותחמושת רבה. נסיבות ואופן העברת הנשק לרכב בו נהג העורר; הימלטותו של העורר כאשר נקרא בכריזה משטרתית לעצור את הרכב; הבדלי הגירסאות בין העורר לאחיו באשר לנוכחותו בעת הטענת המטען לרכב, וכן ההסבר שניתן לעובדה כי העורר הוא שנהג ברכב: כל אלה מקימים נגד העורר תשתית ראייתית לכאורית מספקת. מכל מקום, בנסיבות העניין אף לא נסתרה באופן לכאורי החזקה הקבועה בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לפיה "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". לכאורה די היה בכך כדי להקים ראיות לכאורה העומדות לחובתו של העורר בשלב זה של ההליך (ראו למשל: בש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2004); בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.2004)). לפיכך לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין הימצאותן של ראיות לכאורה נגד העורר.

העבירה בה הואשם העורר הינה עבירת ביטחון אשר מקימה חזקת מסוכנות בעניינו לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. חזקה זו לא נסתרה בעניין שלפניי. כמות הנשק שהובל במכונית בה נהג העורר היתה רבה וכשלעצמה יש בה כדי ללמד על מסוכנותו של מי שהובילה. העיסקה להעברת הנשק התקיימה עם מסתנן זר בנסיבות שגם מהן ניתן להסיק על המסוכנות שטמונה בקשר להברחת הנשק לישראל. צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי נוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר עקב סוג העבירה ונסיבות ביצועה אין לשחרר את העורר לתנאי חלופה. מה גם שהחלופה שלכאורה הוצעה, בקרב "בני משפחתו" באזור מגוריו, על פניה אינה מצביעה על אפשרות רצינית לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.