בש"פ 8433/09 מחמוד אבו בכר נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 19.10.09, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית המשפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' מימון-שעשוע) המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

העורר הועמד לדין בגין עבירות החזקת נשק ותחמושת שלא כדין. כתב האישום הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא ביום 2.9.2009. על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.8.09 העורר ושניים נוספים נסעו ברכבו של העורר מכיוון ג'נין לשטח מדינת ישראל, דרך מחסום 407. על פי הנטען, העורר החזיק ברכב נשק מסוג קלצ'ניקוב וכוונת טלסקופית המכוסה בבד, אשר הוסלקו בדופן דלת הרכב. כמו כן, נמצאה מתחת למושב הנוסע מחסנית ריקה.

3.

בצרוף לכתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 29.9.09 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר המבוססות על חזקת המקום ועל גרסאות העורר וחבריו. נקבע כי על פני הדברים, טענת העורר כי הנשק הוטמן ברכב ללא ידיעתו או טרם רכש את הרכב, אינה סבירה במסגרת הנסיבות. עוד קבע בית המשפט, כי מהמעשים המיוחסים לעורר עולה עילת מעצר סטאטוטורית. בית המשפט שקל את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, תוך הסתמכות על תסקיר מעצר שהוכן בעניינו של העורר על-ידי שירות המבחן. נקבע כי על אף עברו הנקי של העורר, וההתרשמות החיובית של שירות המבחן מחלק מהמפקחים המוצעים, אין בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, שכן העורר העיד על עצמו כי הוא נוהג לנהוג ברכבו ללא רישיון דרך קבע, וכי רישיונו נשלל עקב אי תשלום דו"חות, עובדות המעידות על זלזול בחוק. כמו כן, גיסו של העורר, ממנו התרשם שירות המבחן כדמות סמכותית ומציבה גבולות, עובד במשך מרבית שעות היום, ועל כן יוכל לשמש כמפקח בשעות הלילה בלבד. כן נקבע כי המסוכנות הנובעת מנשיאת נשק מסוג זה, עם כוונת טלסקופית, המלמדת כי אין מדובר בנשק להגנה עצמית, אלא בנשק שמטרתו פלילית או ביטחונית, לא תאויין על-ידי החלופה המוצעת. בהתאם לכל האמור, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

4.

ערר על החלטה זו הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז. בית משפט זה קבע כי אינו מוצא שנפל פגם בהחלטת בית משפט השלום הדורש את התערבותו. נקבע כי גרסתו של העורר תמוהה ומעלה קשיים רבים. מסוכנותו עולה מהמעשים המיוחסים לו ומנסיבותיהם, ואין בחלופה שהוצעה כדי לאיין מסוכנות זו, בפרט כאשר אין המלצה חיובית לשחרורו של העורר מטעם שירות המבחן.

5.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר העלה בא כוח העורר מספר טענות. ראשית טען הוא נגד קיומן של ראיות לכאורה. לטענתו, בשלב זה לא ניתן לשלול את גרסתו של העורר כי לא היה מודע להימצאו של הנשק ברכב, ואין ברישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי כדי להוות ראיה חותכת לשימוש בלעדי של העורר ברכב. כמו כן, טען בא כוח העורר כי מדובר בראיות נסיבתיות, שאין בהן כדי להביא למסקנה אחת ויחידה המחייבת הרשעתו של העורר. שנית, טען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט בכך שדחה את חלופות המעצר אותן הציע העורר. נטען כי בית המשפט שגה כשציין כי שירות המבחן נמנע מהמלצה לשחרורו של העורר, בעוד שבתסקיר משלים מיום 24.9.09 הומלץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית אחותו. עוד נטען כי בית המשפט קמא לא שקל את מכלול השיקולים התומכים בשחרורו של העורר לחלופת מעצר, ושגה בית המשפט בכך שפסל את אחותו של העורר כערבה מבלי שזו נחקרה בבית המשפט. לדבריו, העורר צעיר בגילו, אינו בעל הרשעות קודמות, וזהו מעצרו הראשון. נתונים אלה, הנתמכים בפסיקה שהוגשה, מוליכים, לשיטת הסנגור, למסקנה כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

6.

בא כוח המשיבה בתגובה טען כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר בעבירות המיוחסות לו, המבוססת על חזקת המקום המעוגנת בסעיף 144(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ). העורר נתפס כשהוא נוסע ברכב הרשום בבעלותו, ובדלת הרכב מוסלק הנשק, ולפיכך החזקה חלה במקרה זה. לטענת בא כוח המשיבה, מסוכנותו של העורר עולה הן מהמעשים המיוחסים לו, כאשר מדובר בהחזקה של נשק התקפי וכוונת טלסקופית אשר יש חשש כי הוברחו מג'נין לשטחי מדינת ישראל, והן מתסקיר שירות המבחן המצייר תמונה בעייתית המקשה על מתן אמון בעורר. על כן עתר הפרקליט לדחות את הערר.

7.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהחלטות בתי המשפט דלמטה ובתיק החקירה שהוגש לידי, סבורה אני כי דינו של הערר להידחות. כידוע, בשלב המקדמי של הדיון במעצר די בקיומו של פוטנציאל ראייתי סביר להרשעה, וככלל אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן במעצר לבחון את מהימנותן של העדויות בתיק ואת המשקל שיש ליחס לכל ראיה וראיה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 146 (1996)).

הנשק והתחמושת נתפסו מוסתרים ברכב אשר רשום בבעלותו של העורר, ואף העורר לא הכחיש את בעלותו ברכב, ובעת שהעורר עצמו הינו בין הנוסעים הרכב. במקרה מסוג זה חלה 'חזקת המקום' המעוגנת בסעיף 144(ד) לחוק, לפיה "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". קיומה של חזקה מסוג זה שלא נסתרה על-ידי הסבר הגיוני ומבוסס מספיק לשם הוכחת קיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 9126/04 חוסייני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 07.11.2004); בש"פ 10167/07 אלוג' נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 23.12.07)). העורר הציג מספר הסברים אפשריים להימצאות הנשק והתחמושת ברכבו, כך למשל טען כי הנשק היה מוסלק ברכב על-ידי בעליו הקודמים, או כי הוכנס לרכב ללא ידיעתו בעת שחנה בסמוך לשוק בג'נין, באור יום, באזור הומה אדם. כפי שסברו גם בתי המשפט דלמטה, הסברים אלו אינם מניחים את הדעת, והועלו בעלמא ללא כל תימוכין, ועל כן לא די בהם בשלב זה של ההליך לשם סתירת החזקה. על שום כך, איני מוצאת להתערב בהחלטות בתי המשפט דלמטה בעניין זה.

8 .

לעניין מסוכנותו של העורר. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מסוכנות סטאטוטורית בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996. שירות המבחן ערך שני תסקירים בעניינו של העורר, במסגרתם בחן את אפשרות שחרורו למספר חלופות שהוצעו. התסקיר הראשון העלה נקודות בעייתיות אשר הקשו על הערכת מסוכנותו של העורר כגון התנהגות מניפולטיבית והימנעות מחשיפה באופן פתוח וכנה. כן התגלו סתירות ופערים בדברים אותם מסר העורר בנוגע לאורחות חייו ומנהגיו. בתסקיר השני, המאוחר יותר, שירות המבחן אכן התרשם באופן חיובי מחלופת המעצר בבית אחותו של העורר. עם זאת, צוין כי הגורם המפקח ממנו התרשם שירות המבחן כדמות סמכותית ומציבת גבולות, גיסו של העורר, עתיד להעדר מן הבית במרבית שעות היום עקב עבודתו.

במקרה זה בחינת השיקולים השונים הצריכים לעניין מוליכה למסקנה המטה את הכף לעבר דחיית הערר. ראשית, המסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לעורר, אשר הינם חמורים ביותר עקב סוג הנשק שנמצא בחזקת העורר, והחשש הממשי העולה מן הנסיבות כי מדובר בנשק המוברח משטחי ג'נין לשטח ישראל למטרות התקפיות. שנית, הקווים הבעייתיים בהתנהגותו של העורר אשר עלו בתסקירו הראשון של שירות המבחן ופורטו על-ידי בית משפט השלום, מקשים על מתן אמון בו כי יכבד את תנאי השחרור. החלופה השנייה שהוצעה אף היא אינה עומדת על הפרק הוכח היעדרו של גיסו של העורר מן הבית ברוב שעות היום. במצב זה, קיים חשש כי החלופה המוצעת לא תאיין את מסוכנותו של העורר לציבור. בסיכומם של דברים, וחרף עברו הנקי של העורר, במקרה זה ידו של האינטרס שבשמירה על שלום הציבור ובטחונו על העליונה.

בהתאם לאמור, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות בתי המשפט דלמטה. הערר אפוא נדחה.