בש"פ 6535/09 יוסף קסטרו נ. מדינת ישראל

רקע והליכים

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת בוסתן) מיום 2.8.09 בתיק עמ"ת 16873-07-09, בה נתקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת בכור) מיום 16.7.09, בתיק ב"ש 3391/09. בית המשפט המחוזי הורה על שחרור העורר למעצר בית בתנאים מגבילים.

הטענה העיקרית בערר היא היעדר ראיות, תוך הסתייגות מקביעת בית המשפט המחוזי בדבר "כרסום בראיות".

ב.

נגד העורר הוגש לבית משפט השלום ביום 13.5.09 כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו- עבירות לפי סעיפים 144(א) ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. על פי הנטען, ביום 9.2.09 החזיק העורר נשק ומחסנית בעלת ארבעה כדורים, שהוסתרו בתוך ארון של שעוני מים בשביל הגישה לביתו. בהמשך, כך נטען, התנגד העורר למעצרו, תוך ניסיון להימלטות משוטרים והתנגדות לעריכת חיפוש על גופו.

ג.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 3.6.09 הורה בית משפט השלום (השופטת סילש) על מעצרו של העורר כמבוקש, ובקשתו לבחינת חלופה נדחתה. הוטעם, כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישומים הנטענים, כגון טביעות אצבע על גרב שנמצא בצד האקדח, ושתיקת העורר בחקירה. הוסף, כי ישנה עילת מסוכנות ברורה, נוכח עבר פלילי הכולל הרשעה בגין הריגה וחבלה תוך שימוש בנשק. ביום 20.6.09 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת בוסתן) כי חל כרסום בראיות באשר לאישום הראשון (עבירות בנשק) משאין קשר ישיר בין טביעות האצבע שנמצאו על הגרב לאקדח; אכן, על הגרב נמצא פרופיל דנ"א התואם לשל העורר, אך נמצאה גם דגימה נוספת המרחיבה את מעגל האפשרויות לגביה. נאמר, כי

האפשרות שהעורר הטמין את האקדח במקום הימצאו אינה היחידה הבאה בחשבון. בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר. בית משפט השלום (השופטת בכור) אימץ את גישת התסקיר לפיו, כעולה מהחלטת בית משפט השלום, העורר אינו מקבל אחריות על מצבו, מבטא עמדה קרבנית ולו מסוכנות רבה. הוסף, כי חלופות המעצר שהוצעו אינן מתאימות, ואין בהן כדי לאיין את מסוכנותו. בית המשפט הורה איפוא על השארת העורר במעצר עד תום ההליכים (החלטה מיום 16.7.09).

ד.

ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל ביום 11.8.09. נקבע מפי השופטת בוסתן, כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלאים ובפיקוח צמוד, תוך איזוק אלקטרוני והפקדת ערבות והתחייבות עצמית. כן הוטל עיכוב יציאה מן הארץ. כלפי החלטה

זו הוגש הערר הנוכחי.

ה.

בהודעת הערר נטען, כי לא היה מקום להשית על העורר חלופת מעצר בתנאי מעצר בית ואיזוק אלקטרוני. הוטעם, כי הראיות עליהן התבססה המשיבה נסיבתיות בעיקרן, ואינן יכולות להקים עילת מעצר: על הגרב נמצאו פרופילי דנ"א נוספים לשל העורר, ועל האקדח עצמו אין דבר הקושר אותו לעורר. כך נטען, כי אין בראיות אלה כדי להצדיק חלופת מעצר, הואיל ותנאי הוא כי חלופה שכזו תבוא במקום בו ישנן ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר. נתבקשה העברת התיק למותב תלתא, שכן – כנטען – נשתרשה בכל בתי המשפט טעות שיפוטית, לפיה, קביעה כי "עוצמת הראיות אינה מספקת למעצר עד תום ההליכים" מאפשרת חלופה; לשיטת העורר, משעוצמת הראיות אינה מספקת למעצר עד תום ההליכים, אין ראיות לכאורה - ולכן גם אין מקום לחלופה.

ו.

בדיון ביקש בא כוח העורר להטעים את בקשתו לדיון במותב תלתא, כשאלה עקרונית -

ראש לכל יש להראות ראיות לכאורה, ואין לדבר על כרסום בהן, כפי שנקט בית המשפט המחוזי; כרסום יתכן לשיטתו במהלך המשפט בשל ראיות חדשות וכדומה. לדעת העורר, כיון שחרותו של אדם היא זכות חוקתית, יש להכריע בשאלה האם בכגון דא עסקינן במקרה בו נתקיים התנאי של ראיות לכאורה. נטען, כי אין בידי המשיבה ראיות הקושרות את העורר להחזקת האקדח; הראיה המרכזית עליה מסתמכת המשיבה היא פרופיל דנ"א על חפץ נייד, הכולל גם פרופילי דנ"א של אנשים נוספים, כך שאין "ראיות לכאורה" הקושרות את העורר להחזקת האקדח. ממילא לא ניתן לטעון לכרסומן. המשיבה טענה מנגד, ראשית, כי יש ראיות מוצקות לכך שהעורר הפריע לשוטרים בעת מילוי תפקידם, באישום השני. שנית, באשר להחזקת האקדח נטען, כי תמונות שצולמו וממצאים מהשטח מעידים על היתכנות סבירה, לפיה העורר החזיק בו והחביא אותו בעת הימלטותו מהשוטרים. הוסף, כי שתיקתו של העורר בעת חקירתו מחזקת את החשד נגדו, וכי הרשעתו הקודמת בגין הריגה מעידה על מסוכנותו המובהקת. לשיטת העורר בתשובה, אין שתיקה יכולה להשלים את החסר במקום של ראיות נסיבתיות.

הכרעה

ז.

אפתח ואומר, כי בכל הכבוד לטענות שובות הלב של הסניגור המלומד, אין מדובר בשאלה רחבה המצדיקה הרחבת המותב. אכן תנאי הוא, כמובן, לעניין סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שלפיו מעצר כרוך בהיווכחות בית המשפט "שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" - כי יתקיים האמור בהלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 -149) מפי הנשיא ברק. נאמר שם, כי לאחר בחינה "יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצאנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם". בשלב המעצר אך בראיות לכאורה עסקינן, ובחומר גולמי, שאת ערכו הראייתי והפוטנציאל הטמון בו בוחן בית המשפט ( שם , עמ' 150): "אכן, בשלב המעצר עד תום ההליכים אין השופט קובע ממצאים בטוחים, כל שבידו אינו אלא להעריך סיכויים סבירים".

ח.

ברי, על פי ניסיון החיים והשכל הישר, כי ראיות לכאורה וסיכויים סבירים ייתכנו בדרגות שונות; פעמים שהן "מוחצות", כמותן כשמש בצהרי יום, ופעמים שיש בהן חולשה או גבוליות, הואיל ובגורם שלא תמיד הוא בחינת שחור ולבן עסקינן, כאמור, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות, בגדרי איזון. גורם זה משוקלל על-ידי בתי המשפט בהחלטות מעצר, בהתחשב – מזה – בזכות החוקתית והאנושית הראשונה במעלה לחרות, ומזה בהתקיימותן של עילות מעצר. בלשון פשוטה, מי שישנן כנגדו ראיות גולמיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, אך משקלן הנכון ייקבע על-ידי הערכאה הדיונית המבררת בהליך העיקרי, אין פירוש הדבר היעדר ראיות אלא עוצמה מוחלשת שלהן (אולי הביטוי "כרסום" יפה כוחו יותר למצב של שינוי בהערכה לכאורית של הראיות תוך כדי המשפט, אך אין זו תורה מסיני). השכל הישר מתיר לבית המשפט, משנתקיים תנאי הראיות לכאורה, לשקלל גורם זה בהחלטה על חלופה תחת מעצר מאחורי סורג ובריח, ואין בכך פסול כהוא זה (ראו בש"פ 7525/08 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 6955/05 לולחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 8320/00 אשבל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). האיזון בין אינטרס הציבור ושלומו לזכותו של הנאשם שלא תישלל חירותו ללא בסיס ראייתי מספק, הוא עדין, ומצריך בחינה זהירה וקפדנית. ואולם, אין בכל תמיהה או פגם באשר לראיות כדי לשלול את כוחן הראייתי; עלינו לבחון מה "עוצמת החולשה" והאם אוינה תשתית ראייתית מכל וכל.

ט.

מן הכלל אל הפרט, עיינתי בראיות בתיק דנא ושוכנעתי, כי בסופו של יום, במצטבר, אכן מהוות הן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. קשה לחלוק על כך באשר לאישום השני. אשר לטענת בא כוח העורר כי משקבעה השופטת בוסתן שכורסמו הראיות, נותרנו ללא תשתית ראייתית באשר לאישום הראשון, אין הדבר מקובל עלי. דעת לנבון נקל, כי משנמצא אקדח סמוך לאחר היתקלותו של העורר בשוטרים, ומשנמצא לידו גרב הכולל דנ"א של העורר, גם אם לא שלו בלבד, לפנינו תשתית ראייתית לכאורה, ואין לבטלה.

י.

אכן, ביחס לחפץ שמטבעו הוא נייד ועליו טביעת אצבע– ובענייננו בהיקש פרופיל דנ"א – של נאשם, מתעורר חשש שהוא הובא לזירת העבירה באקראי. חשש זה עלול לגרוע ממשקלו כראיה, ומצריך משנה זהירות. עם זאת עדיין עומד לטביעת האצבע, או לפרופיל הדנ"א, כוחם הראייתי המפליל כראיה נסיבתית, העשויה לבדה או יחד עם ראיות נסיבתיות נוספות להצביע על אשמת הנאשם (ראו ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). בנדון דידן, התמונות מלמדות כי האקדח והגרב נמצאו בצמידות זה לזה, והגרב עטף חלקית את האקדח; אין ענייננו בשני פריטים אשר במהלך הרגיל של הדברים, כדרך בני אנוש, מוצאים עצמם יחדיו בארונות שעוני מים. לא ב"זוג טבעי" ובאורחים קרואים עסקינן. זאת ועוד, יש ליתן משקל להימצאות העורר סמוך לשעוני המים בשעת המעצר, ולהודעתו של עובד חברה העוסקת בשעונים, כי יום קודם לכן היה במקום ולא ראה כלי נשק. לכך מצטרפות גם

התנהגותו המפלילה של העורר שעה שפנו אליו השוטרים ברחוב, ושתיקתו הממושכת בחקירותיו (ראו חקירות מ- 1.2.09, 12.2.09, 18.2.09 ו-13.5.09), ואין צורך להרבות דברים באשר למעמדה של שתיקה כחיזוק לראיות. באשר לטענות בדבר הערך הראייתי של התמונות שצולמו על ידי אנשי מז"פ, נציין כי התמיהות שהעלה העורר, והפגמים הנטענים בהליך, אינם כאלה המאיינים את הראיות לכאורה, ובראיות לכאורה – כשמן – עסקינן; ומכל מקום ייחקרו השוטרים בעניין זה ככל שינוהל משפט הוכחות. דומני, איפוא, כי די במתואר כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית, אם גם גולמית וטעונה הבהרה, אף באשר לאישום הראשון.

י"א.

משנקבע קיומן של ראיות לכאורה, מתקיימת בנסיבותיהן עילת מעצר של מסוכנות, והיא מתחזקת במיוחד ובמובהק בשל עברו הפלילי של העורר, הכולל עבירת הריגה, חבלה חמורה והחזקת נשק שלא כדין, תסקיר המעצר גם הוא הצביע על מסוכנות, ולא העלה חלופה מעצר הולמת; אך לבסוף נמצאה, כאמור, חלופה המרוחקת ממקום ביצוען הנטען של העבירות, וזו אושרה.

במצב דברים זה, יש להותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

אין בידי, איפוא, להיעתר למבוקש .