בש"פ 6691/09 מירזה דומבדזה נ. מדינת ישראל

רקע

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת בוסתן) מיום 19.8.09 במ"ת 21917-07-09, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

נגד העורר ואדם נוסף, בן זוגה של אחות אשת העורר (להלן הנאשם האחר ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ונסיון לשוד בחבורה. נטען, כי השניים קשרו קשר עם אחר, שזהותו אינה ידועה, לשדוד את נטליה בוטנישווילי (להלן המתלוננת ), אשה מבוגרת, בביתה שבעיר לוד. לצורך כך הצטיידו בכובעי גרב, כפפות, אזיקונים וסרט הדבקה. ביום 21.4.09 נסעו ברכבו של העורר לבית המתלוננת, והחנו את הרכב ברחוב הסמוך. העורר המתין לצד הרכב, ושני האחרים עלו לבית המתלוננת והקישו על הדלת, כשהם מתחזים לאנשי חברת החשמל. כשפתחה את הדלת, זינקו עליה, היכו אותה, הטיחו את ראשה בשולחן, ואיימו עליה שתתן להם את כספה. שכנתה של המתלוננת ששמעה את צעקותיה נכנסה לבית, והשניים נמלטו. אחד מהם חבר לעורר ברכב, והשני נמלט רגלית.

ג.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה גם בקשה למעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 19.8.09 הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של הנאשם האחר, בהיעדר ראיות לכאורה ברמה המספיקה להמשך מעצרו. לגבי העורר נקבע, כי בחומר הראיות הקיים בתיק יש פוטנציאל להרשעה

- הודעתו של עד ראייה שראה את העורר עומד ליד הרכב ואת ההימלטות ורשם את מספר הרכב, שהתגלה כרכבו של העורר; איכון הטלפון הסלולרי של העורר המצביע על כך שבשעת השוד היה בעיר לוד, ומזכרים לגבי אמרותיו של העורר, מהם עולה כי ניסה לגשש אודות הגעה להסדר תמורת מסירת מידע שברשותו. נקבע, כי מסוכנותו של העורר נלמדת מהשתייכותו לחבורה שתכננה והצטיידה לביצוע שוד באמצעים אלימים, לאור יום, וכי לעניין זה אין משמעות לכך שלא נטל חלק באלימות באופן ישיר. נוכח הוזמן תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שעברו אינו מכביד (רישום ללא הרשעה בעבירות היזק לרכוש וגניבה), ובית המשפט הורה על המשך מעצרו עד לדיון בתסקיר שנקבע ליום 10.9.09.

ד.

בערר נטען כנגד קיומן של ראיות לכאורה. הוטל ספק באמינות הודעתו של עד הראייה, כיון שלמרות שלטענתו ראה את העורר לצד הרכב וצפה בהימלטות, ציין כי לא יוכל לזהות את העורר במסדר זיהוי; ובחומר הראיות אין זכר לפתק שרשם העד עם מספר הרכב, אין מצוין שמו של השוטר שקיבל את המספר, ואין הסבר מדוע איתור בעל הרכב נמשך שלושה חודשים. ביחס לאיכון המכשיר הסלולרי של העורר נטען, כי אין כל אינדיקציה למיקומו של העורר בזמן האירוע עצמו, אלא רק כחצי שעה קודם לכן במקום המרוחק 30 ק"מ ממקום השוד, וכי חסרות חוות דעת מפורטות של חברת התקשורת ומפת הסקטורים, כנדרש על פי חוק לצורך הגשתם של איכוני שיחות ממכשירים סלולריים. כנגד המזכרים בדבר אמרותיו של העורר נטען, כי ההקשר בו נאמרו אינו ברור; כי לא נמסר בהם כל פרט מפליל; כי אין עולה מהם נכונות להודות מצד העורר; וכי אין לראות במזכרים מסוג זה ראשית הודאה, אלא במקום בו הדברים נאמרים במפורש.

ה.

ועוד: בשם עקרון השויון נטען - ובדיון הסתבר כי זו הטענה העיקרית - כי העורר הופלה לרעה ביחס לנאשם האחר, שכנגדו קיים פרופיל DNA

אשר הופק מכובע גרב, שהושאר בזירה ונמצא תואם לפרופיל שלו, ראייה המזהה אותו בהסתברות גבוהה יותר מן הראיות הקיימות בעניינו של העורר. נטען, כי הנאשם האחר הוא הדמות הדומיננטית בפרשה, בעוד העורר הוא דמות שולית; לנאשם האחר עבר פלילי עשיר (תקיפה, איומים, החזקת סכין, היזק רכוש), ותלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים על תנאי בני הפעלה, ואילו העורר נעדר עבר פלילי. נוכח כל זאת, מבקש העורר לשחררו בערבויות עוד בטרם קבלת התסקיר, כפי שהורה בית המשפט בעניינו של הנאשם האחר.

ו.

בדיון (ביום 26.8.09) חזר בא כוח העורר על האמור בהודעת הערר. הודגשה טענת ההפליה בין שני הנאשמים, ונטען כי בית המשפט קמא מצא בראיות יותר ממה שיש בהן (בפרט נטען לגבי קיומה של עדות ראיה לכניסת העורר לרכב המילוט; ולגבי אמירות שיוחסו לעורר ולא נמצא להן תיעוד בחומר החקירה). הוזכר, כי מעצר העורר נערך רק לאחר למעלה משלושה חודשים (אף שנטען שמספר הרכב היה בידי המשטרה מתחילה), וכי באותה תקופה היה הרכב מצוי בתיקון במוסך. נטען עוד, כי העורר לא שתק בחקירתו, וביקש - שוב ושוב - לפגוש עורך דין. ולבסוף, נטען כי האיכונים אינם רלבנטיים, שכן הם מותירים חלל ריק בדיוק בזמן האירוע הנטען. בא כוח המדינה הסביר, כי המשיבה החליטה שלא לערער על שחרורו של הנאשם הנוסף, וטען כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. נטען, כי האיכונים אכן רלבנטיים, וכי יש לייחס משקל משמעותי לאמירות השונות שמסר העורר לחוקריו.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. זאת, אף שהראיות לכאורה נגד העורר אינן נטולות בעיות. "המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151 - הנשיא ברק; ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו קיימות, לדידי, שתי ראיות משמעותיות הטומנות בחובן פוטנציאל זה, אף אם בשלב הנוכחי לא כל התמונה לגביהן מלאה.

ח.

ראשית , זיהוי רכבו של העורר כרכב המילוט. העד מושייב מסר, כי זיהה את רכבו של המערער כרכב המילוט אליו נס אחד התוקפים, וכי מסר את מספר הרכב למשטרה ביום האירוע (לגבי סוג הרכב וצבעו קיימות עדויות נוספות, ובכללן עדותו של יהודה דהן ועדותה של רוז אטון). נושא עובדתי זה אינו פשוט ולוא מהטעמים של "שרשרת הראיות", שכן לא ברור בדיוק למי במשטרה נמסר מספר הרכב (ראו דו"ח אירועים מ-21.4.09) וכיצד התגלגל מידע זה מאז ועד המעצר מספר חודשים לאחר מכן - אך שאלות אלה אינן פוגעות בפוטנציאל

הראייתי של הזיהוי, הקושר את המערער ישירות לאירוע השוד. ברי, כי השוד אירע ביום הזיכרון לשואה, שהיה השתא ב-21.4.09 (כ"ז ניסן); ראו דו"ח האירועים הנזכר מאותו יום מפי אדוארד, בו תואר רכב "דיהטסו אפלאוז אפור כהה או ירוק כהה", שמספרו מופיע מהודעת אדוארד מושייב מ-28.6.09 המשלימה זאת. שנית , עיינתי בזכ"דים שערך החוקר פקד א' הכט. מסמכים אלה מתעדים שורה של אמרות שמסר העורר, שיש בהן משום ראשית הודיה. כך אמר העורר כי שיקר לחוקריו (ביום 13.7.09 בשיחה שכנטען הוקלטה); כי "נשבע שלא נתן מכות והוא לא חשב שזה יגיע למכות" (ביום 14.7.09 בשיחה שלא הוקלטה); כי לא "היה שותף לאלימות מצדו" (ביום 15.7.09 בשיחה שכנטען הוקלטה); וכי הוא מתכוון להודות בעבירה שאינה "רצח, אבל חמור לא פחות ואולי אפילו יותר" (ביום 15.7.09 בשיחה שכנטען הוקלטה). לדידי די באלה, כדי לקבוע קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר.

ט.

אשר לטענת ההפליה, שבה לוז הערר, אכן המעשים המיוחסים לנאשם האחר חמורים מאלה המיוחסים לעורר, ועל כן נקל להבין את אי הנחת של העורר. ברם, בית המשפט קמא סבר כי הראיות הקושרות את הנאשם האחר לאירוע חלשות יותר (בעיקר כיון שבדיקת DNA שנערכה מצאה במסכת הצמר - כובע הגרב - שנבדקה פרופילים של יותר מאדם אחד, ולפיכך אין לדעת מי מהאנשים שחבשו אותה בעבר, הוא שהשאירה בזירת האירוע). כשלעצמי איני מקל ראש בראיית DNA (ראו בש"פ 6535/09 קסטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י'), ושאלתי עצמי אם לא היה מקום לערר הפרקליטות נוכח חומרת העבירה, אך הנושא אינו בפני ולא אביע דעה על כך. מכל מקום, בהינתן ההבחנה שהוסברה על רקע ראייתי, אין מדובר בהפליה במובנה המשפטי.

י.

ולבסוף, בית המשפט הורה על קבלת תסקיר מעצר, ובעקבותיו יוחלט אם ניתן לשחרר את העורר לחלופה. אין בכך כדי לקבוע, כי אין בתשתית הראייתית כפי שהיא נראית בשלב ראשוני זה משום פוטנציאל להרשעת העורר. איני נעתר איפוא לערר. מובן כי אם יוכל שירות המבחן להקדים את הגשת התסקיר, הנה מה טוב, ואזי ניתן לפנות לבית המשפט לבקש הקדמת הדיון.