בש"פ 1332/10 פליקס מאגאלניק נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת כוחן) מיום 10.2.10 בתיק מ"ת 9977/09, בגדרה נדחתה בקשת העורר להשבת כספים שנתפסו ברשותו, במסגרת ההליכים בתיק ב"ש 90699/09.

רקע והליכים

ב.

כנגד העורר, יליד 1972, וכנגד אחרים הוגש כתב אישום, שכלל מספר רב של אישומים בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, פריצה לרכב בכוונה לבצע פשע, זיוף מסמך הקשור לרכב, שינוי זהות של רכב, התחזות לאחר, ניסיון לקבלת דבר במרמה, ועוד. בכתב האישום נפרשו פרטיה של פרשת מרמה מורכבת, במסגרתה קשר העורר לכאורה עם אחרים במטרה לגנוב כלי רכב מחברות השכרה ומאנשים פרטיים, תוך זיוף מסמכים (ובהם תעודות זהות ומסמכי רישוי של כלי רכב), שינוי סימני הזיהוי של כלי הרכב וסחר בכלי הרכב הגנובים. נטען, כי הקושרים פעלו כחבורה עבריינית מאורגנת, והעורר והנאשם 2 חבין היו בראשה.

ג.

עם הגשת כתב האישום, הסכימה המדינה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, בשל חולשה מסוימת בראיות.

ד.

העורר עתר לבית המשפט המחוזי להשבת סכומי כסף שנתפסו בביתו למטרת חילוט, אם יורשע (56,000 ₪ ו- 1,200 $). בקשת העותר נדחתה (החלטה מיום 13.10.09, השופטת כוחן), בנימוק כי העורר לא הציע כל חלופת חילוט, וסירב להפקיד ערבות בנקאית הולמת. בנוסף, נקבע כי העורר לא הציע הסבר לגבי מקור הכספים המחולטים, וכי קיים קשר בין מעשי העבירה לסכומי הכסף האמורים. על החלטה זו ערר העורר לבית משפט זה, בטענה כי אין תשתית ראייתית מספקת המצדיקה את אי-השבת התפוסים. בהחלטת השופטת ארבל מיום 26.11.09 (בש"פ 8353/09 מגאלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בה נותחו בהרחבה ההיבטים המשפטיים הקשורים בתפיסת חפצים, נקבע, כי קיים יסוד סביר להניח שהכספים ניתנו כשכר כנגד ביצוע העבירות בהן מואשם העורר, ובכך הרימה המדינה את הנטל המוטל עליה לעניין זה. עם זאת הוחלט על השבת התיק לבית המשפט המחוזי, כדי שיקבע האם קיים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בדין – תנאי להמשך החזקתם של התפוסים בשלב שלאחר הגשת כתב אישום.

ה.

בית המשפט המחוזי נדרש לנושא שנית, והחליט שאין להשיב את התפוס (10.2.10). בית המשפט בחן את תמלילי השיחות המהוים עיקר הראיות כנגד העורר, והסיק כי העורר "עמד לכאורה בראש חבורה עבריינית בתחום הרכב ושלט על הנעשה בשטח: נתן הוראות, התעדכן במתרחש... החליט החלטות וקיבל את כספי המרמה. המבקש הוא שהפעיל לכאורה את הגורמים השונים..." (עמ' 25). צוין, כי העורר שתק בחקירותיו לגבי תוכן השיחות ולא הציע הסבר לתוכנן. נקבע איפוא, כי יש ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לצורך החזקת התפוס.

הערר והדיון

ו.

בערר עותר העורר להשבת התפוס. נטען, כי שגה בית המשפט בפרשנותו לתמלילי השיחות; כי מ דובר בשיחות סתומות ובהן מלל לא ברור, שלא ניתן להסיק מהן את שהסיק בית המשפט; נטען, כי קביעתו של בית המשפט שמלים מסוימות היוו מלות קוד לסוגי כלי רכב היא שגויה, וכי השיחות אינן מפלילות. לבסוף נטען, כי בהעדר תשתית ראייתית מספקת, אין סמכות להחזקת התפוסים.

ז.

בדיון חזר בא כוח העורר על טיעוניו בכתב, וטען כי הרף הראייתי הנדרש למעצר עד תום ההליכים זהה לזה הנדרש לשם החזקת תפוס. קרי, כי לטעמו "ראיות לכאורה", "די ראיות למעצר" ו"יסוד סביר להרשעה" היינו הך הם, ומשאין הראיות מספיקות למעצר העורר אין די בהן גם להחזקת התפוס. עוד נטען, כי סכום כסף מעין זה שנמצא אצל העורר – שלא כדברי השופטת ארבל בהחלטה הנזכרת – יכול להיות מוחזק בביתו של אדם מן היישוב. באת כוח המשיבה טענה כי העורר לא הציג הסבר הגיוני מדוע נמצאו אצלו הכספים, ויתרה מכך, כאשר עומת העורר עם תמלילי שיחות הטלפון, בחר

שלא להציג גרסה.

הכרעה

ח.

השופטת ארבל ביקשה בהחלטתה להבחין, לעניין חילוט, בין הרף הראייתי הנדרש לאחר הגשת כתב אישום ולפניו:

"באשר לשלב שלאחר הגשת כתב אישום, יש לקבוע לטעמי רף שונה כאשר המטרה הינה חילוט עתידי לאחר הרשעה, וזאת למרות שהדבר אינו מצוין במפורש בפקודה. כאמור, הפקודה כמעט ואינה מתייחסת לשלב זה, ואת החסר בפקודה יש להשלים באמצעות ההלכה הפסוקה. ברי כי לא ניתן להסתפק בשלב בו המשפט כבר החל, בראיות שאין בכוחן להביא להרשעתו של הנאשם, ולפיכך אין בכוחן להביא גם לחילוטו של החפץ (ראו סעיף 39 לפקודה). בשלב זה יש לטעמי להעלות את רף הראיות הנדרש לצורך תפיסת והחזקת החפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה. למעשה רף זה דומה לרף הנדרש במעצר עד תום ההליכים שהינו סיכוי סביר להרשעה...עם זאת, יש להדגיש כי הרף של סיכוי סביר להרשעה משמש גם כרף הראייתי הנדרש לצורך הטלת ערובה על נאשם והטלת תנאים מגבילים שונים, כגון שחרור לחלופת מעצר ... לפיכך, אין בעובדה שנאשם לא מצוי במעצר ממש, אלא בחלופת מעצר בשל קשיים ראייתיים, כדי להביא למסקנה כי אין ראיות מספקות להחזקת החפץ התפוס. גם כאשר ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, אך ישנה חולשה מסוימת בראיות קמה עילת מעצר, אך במקרה זה יעדיף בית המשפט לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ולא להותירו במעצר".

בכל הכבוד, אף לדידי רף הראיות הנדרש, לעניין חילוט לאחר שהוגש כתב אישום, הוא סיכוי סביר להרשעה. אין בידי לקבל את טענת העורר כי משהצהירה המשיבה שהיא מסכימה לשחרורו בתנאים מגבילים, נוכח חולשה בראיות, משמעות הדבר כי אין בסיס להרשעה, ומשכך אין גם בסיס להחזקת התפוסים. אין מניעה כי בית המשפט יקבע, שקיים סיכוי סביר להרשעה, ואולם בשל חולשה בראיות יש מקום לשחרור לחלופת מעצר (בש"פ 6535/09 קסטרו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7525/08 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) תחת מעצר עד תום ההליכים.בעניין

קסטרו נאמר:

"ברי, על פי ניסיון החיים והשכל הישר, כי ראיות לכאורה וסיכויים סבירים ייתכנו בדרגות שונות; פעמים שהן "מוחצות", כמותן כשמש בצהרי יום, ופעמים שיש בהן חולשה או גבוליות. הואיל ובגורם שלא תמיד הוא בחינת שחור ולבן עסקינן, כאמור, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות, בגדרי איזון. גורם זה משוקלל על-ידי בתי המשפט בהחלטות מעצר, בהתחשב – מזה – בזכות החוקתית והאנושית הראשונה במעלה לחרות, ומזה בהתקיימותן של עילות מעצר. בלשון פשוטה, מי שישנן כנגדו ראיות גולמיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, אך משקלן הנכון ייקבע על-ידי הערכאה הדיונית המבררת בהליך העיקרי, אין פירוש הדבר היעדר ראיות אלא עוצמה מוחלשת שלהן (אולי הביטוי "כרסום" יפה כוחו יותר למצב של שינוי בהערכה לכאורית של הראיות תוך כדי המשפט, אך אין זו תורה מסיני). השכל הישר מתיר לבית המשפט, משנתקיים תנאי הראיות לכאורה, לשקלל גורם זה בהחלטה על חלופה תחת מעצר מאחורי סורג ובריח, ואין בכך פסול כהוא זה".

אכן, דברי השופטת ארבל בהחלטה ברורים – המבחן הוא הסיכוי הסביר להרשעה, בין אם הנאשם במעצר מאחורי סורג ובריח ובין אם מצוי הוא בחלופה, ואין להלום את הטענה כי הוצאה לחלופה משמעה העדר עילה למעצר או לתפיסת חפץ.

ט.

נבחן איפוא במקרה דנא היש סיכוי סביר להרשעה. כאמור, עיינתי בחומר הראיות, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום הרושם המצטבר במכלול הוא, כי ישנן ראיות לכאורה המגבשות סיכוי סביר להרשעה; כידוע, כאשר נבחן האם יש סיכוי סביר להרשעה, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" ( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד

נ(2) 133, 149-148 מפי הנשיא ברק); ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" ( שם , עמ' 149). דומני כי אלה נתקיימו. עיון בתמלילי השיחות מעלה, כי לעורר תפקיד מפתח בפעילות העבריינית. העורר היה מעורב בקבלת ההחלטות, התעדכן במתנהל וקיבל את הכספים. כך למשל, בשיחה 50 בין העורר לנאשם חבין, שהמדינה הפנתה אליה בדיון, ברור מאוד הקשר בין פרשת זיופים, מכירה וגניבה הקשורים למכונית מאזדה 3 ולאישום 10, על פי אזכור M 3, וודיק (נאשם 3) והתאריך 23.4.09 בו מתקיימת השיחה. בשיחה 432 אומר העורר לחבין "מיש, תדבר עם וודיק, תסביר לו מה צריך מח.. אה לעשות

כשנטוס בקשר

ל'פרה' (טויוטה קורולה על פי "מילון הסלנג"- א"ר). מיכאל: כן, אני הסברתי את הכל. פליקס: הסברת? מיכאל: לא אני לא הסברתי, אבל אני יכול להסביר הכל". בשיחה 830 נשמע העורר אומר: "הוא אמר שלא היה דיבור כזה. אחר כך אני אמרתי שישאל אותו כמה, על מה התנהלה המכירה ובכמה הם לקחו את המכונית הזאת וכמה את זה. הוא נתן לי התחשבנות מלאה..." ובשיחה 1858 מובהר מי מקבל ההחלטות: "נו, אני הבנתי. אני הבנתי ו- M נוסעת מטיילת, כן? מיכאל: M נוסעת / מטיילת, עומדת לא רחוק. מיכאל: לא עומדת רחוק. עומדת במקום טוב, כעיקרון אפשר היה לקחת, אבל פיל (העורר- א"ר) אומר בואו נחכה יום- יומיים עד שאני את הזה היא עליי נו אני, אני בעקרון יותר נוטה לכיוון / בעד לקחת, אבל אני לא מחליט". אשר לטענות העורר ביחס למשמעות מלות הקוד בהן נעשה שימוש, מקומן בהליך ההוכחות, וייחקר עליהן המתמלל, ככל הנחוץ. זאת ועוד, כמותי כבית המשפט המחוזי סבורני כי יש ליתן משקל גם לשתיקתו של העורר בחקירותיו: העורר לא סיפק הסבר מניח את הדעת לתוכנן של השיחות, או למקורם של הכספים. מן האמור עולה, אם כן, כי יש בתשתית הראייתית שהוצגה כדי לבסס המשך החזקתם של התפוסים. אוסיף: איננו עוסקים בחרותו של אדם, זכות חוקתית מן המעלה הראשונה, שגם אם אין להקל ראש בקניינו, אף זו זכות חוקתית - עומדת החרות בדרגה גבוהה במיוחד.

י.

ולבסוף, לא אוכל להסכים עם העורר, כי החזקת הסכום שנתפס במזומן בבית אינה אומרת דרשני. הסניגור אמנם טען, כי כל אדם, ואף סניגור בכלל זה, עשוי להחזיק סכום כזה בבית. לטעמי הדבר אינו שכיח, ומכל מקום כפי שצוין בבש"פ 8353/09, העורר טען לפרנסה מקצבת ביטוח לאומי, והדברים אינם מתישבים (ראו גם בש"פ 6915/09 חבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סוף דבר, לאחר העיון איני רואה מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט קמא.

י"א.

אין בידי, איפוא, להיעתר לערר.