בש"פ 10535/08 מאור ישראל נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) מיום 10.12.08 במ"ת 5258-11-08, בו הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

ב.

כתב אישום, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 11.11.08, מייחס לעורר – שוטר בתחנת חיפה של משטרת ישראל – עבירות של חטיפה לשם חבלה חמורה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע ושימוש לרעה בכוח המשרה. המדובר בפרשה בה, כנטען, חטפו העורר ושניים מחבריו - הללו היו לבושים מדי משטרה ומצויים ברכב משטרתי - אדם אחר (המתלונן), על רקע סכסוך ובו חילופי דברים של מה בכך בין העורר למתלונן. העורר היכה את המתלונן בשלושה אגרופים בפניו, ונגרמו לו שבר ופגיעות אחרות באפו, וכן שטף דם סביב עינו וחבלות בפניו.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 16.11.08 נקבעו

קיומן של ראיות לכאורה, ומסוכנות נוכח טיב העבירה. ואולם, נוכח עברם הנקי של העורר וחבריו, ונקודתיות האירוע, סבר בית המשפט כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר; על כן הורה על הכנת תסקיר מעצר, שיבחן דיותה של חלופה המרוחקת לפחות 70 ק"מ מחיפה. בתסקיר הומלץ על חלופת מעצר בקרב בני משפחת העורר, בחיפה, וזאת לאחר שנטען כי לא יכלו לעמוד בחלופה באילת בשל קשיים כלכליים. נמצא כי בני המשפחה נורמטיביים (האב שוטר, האם מקיימת משפחתון לילדים בביתה); נאמר כי אין צורך באיזוק אלקטרוני, שנוכח המרחקים בהם מדובר בין מגורי העורר למגורי המתלונן לא יהא אפקטיבי. בהחלטה מיום 10.12.08 קבע בית המשפט, כי אין די בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנות העורר, נוכח הנסיבות ובעיקר האלימות הכרוכה במעשים הנטענים. על כן הוחלט על מעצר עד תום ההליכים, תוך שמירת זכותו של העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר.

ד.

מכאן הערר הנוכחי. נטען כי בחלופה המוצעת – מעצר בית מלא בבית הוריו של העורר – יש כדי לאיין את מסוכנותו, ובפרט אם תיכרך בפיקוח או באיזוק אלקטרוני. נטען שעברו של העורר מלמד כי ניתן לתת בו אמון, וכי בנסיבות מצבה הכלכלי של משפחת העורר, לא ניתן למצוא חלופה אחרת. עוד נטען, כי העורר נמצא במצוקה רגשית, וכי הראיות בדבר מעורבותו בעבירת החטיפה הן חלשות.

ה.

בדיון טענה באת כוח העורר, כי בשלב ראשון לא נעצר העורר, מה שמצביע על כך שלא ראו את הדברים בחומרה. עניין החטיפה העלה את רף ההתיחסות לפרשה כולה, אך העורר לא יזם אותה; הוא אדם טוב שטעה, וכעולה מכתב האישום, מקורה בשיחת טלפון אומללה מנאשם אחר בפרשה; לפנינו טיפשות וחיפזון ולא רשעות ומפלצתיות. באשר לחלופה, נטען כי פיקוח ההורים יהא כראוי, ונאשם אחר שוחרר לחלופה קרובה אף היא, ואחר שוחרר לטבריה.

ו.

באת כוח המדינה טענה כי המדובר בניצול כוח המשרה לבוא חשבון עם המתלונן על רקע סכסוך אישי; כל המעורבים הועמדו לדין, אך חלקו של העורר, כמי שהפעיל אלימות פיסית שגרמה נזקים למתלונן, היה דומיננטי. הקושי לשחרורו לבית הוריו נובע מקרבת המגורים ביניהם (נתגלעה מחלוקת אם המדובר בסמיכות באותו רחוב, כטענת הפרקליטות, או במרחק 6 ק"מ בקו אוירי, כטענת הסניגורית - בין ואדי ניסנאס לדרך הים). נמסר כי אחד השותפים אכן מצוי בחלופה בטבריה, ושותף נוסף, פחות מרכזי בתיק, בקרית ביאליק. עוד נאמר, כי פתוח תיק מב"ד נגד העורר בעבירת אלימות שנעברה בתוך תפקידו, שהוחלט להגיש לגביו כתב אישום בכפוף לשימוע; בכך יש דפוס התנהגותי של העורר שיש ליתן עליו את הדעת ולא קיבל ביטוי בתסקיר.

ז.

לטענת הסניגורית, בעניין המב"ד מדובר בתיק שנפתח לפני מחצית השנה ולא טופל, ורק כשנעצר העורר בתיק הנוכחי חזרו אליו; באותו מקרה לא היו חבלות חמורות אלא שריטות שטחיות. הסניגורית לא הסכימה שבית המשפט יעיין בתיק.

ח.

ככלל אין מקום להידרש לתיקי מב"ד, בעוד לגבי כתבי אישום המבחן גמיש יותר (בש"פ 6718/06 פלוני ופלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא הוצהר על החלטת הפרקליטות להגיש כתב אישום, קרי, נבחן קיומן של ראיות לכאורה, והסנגוריה הגיבה כנמסר בכתב בגדרי שימוע, אך הנושא טרם גובש סופית. אציין כי לבית המשפט קמא הודע קיומו של תיק זה אולם בטרם החלטה על כתב אישום אלא כמלצה חקירתית בלבד, ובית המשפט לא התייחס אליו. אדרש לעניין זה במסגרת ההחלטה דלהלן.

ט.

לאחר העיון נראה לי כי יש מקום לקבל את הערר חלקית. חזקה עלינו מצוות המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 לבדוק "האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה". במקרה דנא גם בית המשפט קמא נכון לחלופה, אף כי סבור הוא שעליה להיות במרחק 70 ק"מ

מחיפה. לעניין זה אציין, כי ברי שחלופה צריך שתהא אפקטיבית ותפיג ככל הניתן את המסוכנות, שהיא עילת המעצר דכאן. זו איפוא שאלה של הערכה, אך כידוע אין המעצר מקדמה על חשבון העונש. על פי החומר, הוריו של העורר אנשים נורמטיביים, וקשה לי להניח כי בנם יסכן אותם, את כספם ושמם – ובעיקר את עצמו בשיבה למעצר - על ידי מעשים פליליים או מעשים לא אחראים אחרים בשעה שיהיה במעצר בית מלא בביתם. לדעתי פיקוח של 24 שעות - על-ידי ההורים ואחרים שיאושרו - הפקדה גבוהה, ערבויות וערבויות צד ג', פיקוח באזיק אלקטרוני (למרות מה שנאמר לגבי המרחק), עיכוב יציאתה והפקדת דרכון, ואפשרות למשטרה לבדוק קיום מעצר הבית - יש בהם כדי להפיג במידה הולמת את המסוכנות. אציין כי אוכל להבין מדוע סבר בית המשפט המחוזי כאשר סבר; המדובר לכאורה בעבירה מכוערת עד מאוד המעלה סימני שאלה לגבי אישיות המבקש, וההחלטה - בכפוף לשימוע - על כתב אישום נוסף בעבירת אלימות אינה מעודדת כל עיקר. אך העורר ישב עתה, לראשונה בחייו, כחודש ומחצה במעצר וטעם את טעמו, ועל כן יש לקוות שהיה בכך כדי לעקור מלבו מחשבה באשר להפרת תנאים, וזאת מבלי שאביע דעה באשר לתוצאת התיק העיקרי. בתקוה כי הפיק לקחים, תוכל חלופת בית ההורים במעצר בית מלא לשמש בנסיבות אלה, והעורר מוזהר מראש להקפיד הקפדה מלאה על אשר ייפסק. ההפקדה, הערבויות והפיקוח ייקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, והוא יוכל למלא תוכן את התנאים ככל שימצא לנכון. הערר מתקבל על פי האמור, והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. עד להחלטתו, על פי מה שייקבע בה, יישאר העורר במעצר.