בש"פ 646/13 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' סגן הנשיאה א' יעקב ) אשר הורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר, קטין בן 17, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, במועד הרלוונטי היו העורר ונאשם אחר אסירים בכלא אופק. בחודש נובמבר 2012, בזמן ששימשו השניים "אסירי חוליה" שתפקידם, בין היתר, להגיש לאסירים האחרים מזון ושתייה לתאיהם, פרץ ויכוח בינם לבין המתלונן, קטין אף הוא, שהיה כלוא במקום. העורר, שאחז אותה עת בבקבוק מים רותחים, שפך את המים על המתלונן מבעד לסורגי התא, במטרה לגרום לו לחבלה חמורה. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן כוויות מדרגה ראשונה ושנייה בצווארו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 4.12.2012 התקבל תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של העורר, שבו לא ניתנה המלצה לשחרורו. ואולם, תסקיר זה לא התייחס לעבירה נושא כתב האישום או להיתכנותה של חלופת המעצר שהוצעה על-ידי בא-כוחו של העורר. על כן הורה בית המשפט (כב' השופטת ה' עובדיה ) על הגשת תסקיר נוסף. ביום 11.12.2012 התקבל תסקיר משלים בעניינו של העותר, שבו שוב לא בא שירות המבחן בהמלצה על שחרורו של העורר. לאחר דיון במעמד הצדדים, הורה בית המשפט (כב' השופטת נ' אהד ) ביום 11.12.2012 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי בא-כוחו הקודם של העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו; וכי מן העורר נשקפת מסוכנות גבוהה. לעניין זה הדגיש בית המשפט כי בעבר שהה העורר בהוסטל אשר שימש עבורו חלופת מעצר וביצע שם – לפי המיוחס – עבירות חמורות, וכן כי העורר לא נקלט במעון טיפולי משום שלא ביטא רצון להימצא בטיפול. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי לא ניתן לתת בעורר אמון, וכי לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

3.

על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 9146/12). ביום 25.12.2012 הורתה השופטת ע' ארבל לשירות המבחן, בהסכמת הצדדים, לבחון את חלופת המעצר אשר הוצעה על-ידי העורר – מעצר בית אצל הוריו או אצל אחותו, בתוספת פיקוח אלקטרוני. תסקיר שירות המבחן שהוגש בעקבות החלטה זו בחן את חלופת המעצר בבית האחות, והעריך כי היא ראויה באופן חלקי בלבד, שכן היא אינה נותנת מענה מלא לצרכיו הטיפוליים של העורר לטווח הרחוק. ביום 6.1.2013 קבע בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט ר' אמיר ) כי אף שאין לשלול לחלוטין את החלופה המוצעת בבית האחות, החלופה המועדפת היא חלופה חוץ-ביתית סגורה. על כן הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר משלים אשר יתייחס לחלופה החוץ-ביתית האמורה, וכן לאפשרות של שהייה בבית האחות כחלופת ביניים, שתיבחן בשים לב לזמינות החלופה החוץ-ביתית.

4.

ביום 16.1.2013 התקבל התסקיר המשלים משירות המבחן. בתסקיר צוין כי משום שהמעונות הנעולים נמצאים בתפוסה מלאה ורשימת ההמתנה אליהם ארוכה, הצפי הוא כי העורר לא יוכל להיקלט במסגרת זו במהלך חצי השנה הקרובה. אשר על כן, ונוכח הצפי לתקופת המתנה ארוכה, לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית בבית אחותו. על רקע המלצתו השלילית של שירות המבחן, הורה בית המשפט (כב' סגן הנשיא א' יעקב ) על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שעד כה הוגשו בעניינו של הקטין ארבעה תסקירי מבחן אשר בכולם המלצה שלילית ביחס לאפשרות שחרורו של העורר. כן ציין בית המשפט כי חרף העובדה שמדובר בקטין, לא ניתן לאיין את מסוכנותו – הנלמדת בין היתר מכך שהעבירה נושא כתב האישום בוצע בהיותו אסיר – על דרך שחרורו לחלופה.

5.

מכאן הערר שלפניי. בא-כוחו של העורר סבור כי בית המשפט קמא לא שקל די את סיכויי שיקומו של העורר; את העובדה שניתן לשחררו לחלופה פוגענית פחות, המשיגה את תכלית המעצר; ואת הקושי הטמון במעצרו של העורר אך בשל היעדרה של חלופת מעצר מוסדית. לטענת בא-כוח העורר, מתסקירי שירות המבחן עולה כי קיים סיכוי להשיב את העורר לדרך המוטב, ועל כן אין לוותר על ניסיון להושיט לו עזרה. בא-כוחו של העורר אף מדגיש כי העורר הביע את הסכמתו לחלופת מעצר חוץ-ביתית, וכי נוכח העובדה שהחזקתו של העורר במעצר נובעת מהיעדר חלופת מעצר מוסדית מתאימה – קימת הצדקה ברורה לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה, עד אשר יימצא עבורו מקום במעון נעול. לטענת בא-כוחו של העורר, משום שמדובר בקטין – יש להטות את הכף אל עבר שחרור לחלופה, אף אם זו אינה מיטבית.

6.

בדיון שהתקיים לפניי סמכה באת-כוח המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא. לדברי באת-כוח המדינה, במקרה זה יש לבכר את אינטרס ההגנה על ביטחון הציבור על-פני האינטרס השיקומי, נוכח זאת ששירות המבחן לא בא בהמלצה על שחרורו של העורר בארבעת התסקירים שהגיש. באת-כוח המדינה מציינת כי אף שהעורר לקח חלק במספר תהליכים טיפוליים ושיקומיים – תהליכים אלה כשלו, ונראה כי אף מאסר בפועל לא הצליח להרתיע את העורר מביצוע העבירה המיוחסת לו.

7.

לאחר עיון בערר ובצרופותיו, ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערר. כידוע, בשיטתנו המשפטית, אין דינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו בגיר, כדין נאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. מושכלות יסוד הן כי מעצרו של קטין הוא בבחינת אמצעי אחרון. כפי שמצווה סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, אין לעצור קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה; המעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור;

ובקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. נוכח כל אלה, כאשר ענייננו בקטינים – ניתן דגש מוגבר לשיקול השיקומי (בש"פ 6502/10 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 5 (13.9.2010)). אכן, קשה להלום מצב שבו מוסכם כי המקום הראוי לעורר קטין הוא מעון נעול שיהווה עבורו מסגרת חינוכית ושיקומית מתאימה, אך האפשרות להגיע למסגרת זו נמנעת ממנו בשל מחסור במקומות פנויים במעון (בש"פ 9222/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (1.1.2013)). בעניין זה ציין בית משפט זה לא אחת כי על הגורמים המוסמכים לעשות כל שניתן לתיקונו של מצב זה, שאיננו מניח את הדעת כלל ועיקר (ראו, בין רבים: ע"פ 6381/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (23.10.2011); בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה ד(12) (10.9.2006)). מכל מקום, במצב הדברים הקיים, אף כאשר מדובר בקטינים, איננו פטורים מהחובה להבטיח את שלומו של הציבור, שהרי יכול שהמסוכנות לציבור לא תהיה פחותה מזו שנלמדת מבגיר (בש"פ 506/13 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 6 (29.1.2013)).

בענייננו, לא מצאתי כי בחלופת המעצר המוצעת יש כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. האפשרות לאתר חלופה מתאימה נבחנה על-ידי שירות המבחן לנוער מספר פעמים. כעולה מתסקיר המבחן שהוגש ביום 4.12.2012, חרף גילו הצעיר כבר היה מעורב העורר בשורה של אירועים פליליים, וביום 24.9.2012 אף הורשע בביצוע עבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם, דרישת נכס בכוח ובאיומים ועוד, שיוחסו לו בשישה כתבי אישום שהוגשו נגדו. בשל הרשעתו בעבירות אלו, הושתו על העורר שישה חודשי מאסר בפועל, בקיזוז ימי מעצרו. מעורבותו החוזרת ונשנית של העורר בעבירות חמורות מלמדת אפוא על מסוכנותו, וזאת ביתר שאת שעה שהעבירות מבוצעות שעה שהוא נתון בצו טיפולי ובמסגרות טיפוליות, תוך הפרות של תנאי מעצר בית. בנסיבות אלה, לא נמצאה חלופה אשר בעת הזו יש בה כדי להפיג את מסוכנותו, ולפיכך אין עילה לקבלת הערר. מובן כי ככל שיתפנה מקום במסגרת חוץ-ביתית, או שיהיה בידי העורר להציע חלופה אחרת שיהיה בה כדי לענות על תכליות המעצר שבו הוא נתון, רשאי הוא לפנות לבית המשפט המחוזי אשר ישוב ויבחן את עניינו.

הערר נדחה אפוא.