רע"ב 10478/08 דיב צלאח נ. מדינת ישראל

א.

המבקש מרצה עונש מאסר בן ארבע שנים, תשעה חודשים וחמישה עשר יום בגין גניבה, איומים, תקיפת שוטר, גרימת נזק בזדון ושימוש ברכב ללא רשות. המבקש החל לרצות מאסרו - כנמסר - ב-4.2.07, ומועד שחרורו המלא הוא 4.9.11 (שחרור מינהלי - 28.1.10). למבקש עבר פלילי קודם.

ב.

המבקש עתר לבית המשפט קמא לשם יציאה לחופשה, משלא ניתן לו הדבר. בית המשפט קמא קיים דיון ראשון ב-23.9.08. הובא לידיעתו, שבשל תיק מב"ד שנפתח כלפי המבקש ביום 29.7.07 בשל תלונה בדבר הטרדה באמצעות מתקן בזק ואיומים כלפי בת זוג, נחוצה לפי פקודות שירות בתי הסוהר חוות דעת של ועדת אלמ"ב (אלימות במשפחה). בית המשפט ציין בהחלטה מאותו יום, כי יש ממש בטענת הסניגור שהיה זמן מספיק להיועץ בגורמי אלמ"ב (אציין כי הבקשה לחופשה הוגשה ביוני 2008 והעתירה כאמור ביולי 2008), אך דחה את הדיון ל-26.11.08.

ג.

בעקבות הדיון ב-26.11.08 ציין בית המשפט, כי עדיין לא ניתנה המלצתה של ועדת אלמ"ב; "התנהגות בירוקרטית זאת, ראוי שלא תתקיים, ובודאי כאשר יש בה כדי לפגוע באסיר המצפה לחופשה, והחלטה בנושא לא מתקבלת רק בגין הליך בירוקרטי, שסיבותיו כאלה ואחרות". עם זאת סבר בית המשפט, לאחר שעיין בחומר החקירה בתיק התלוי ועומד, כי "עולה, על פני הדברים, תמונה של אסיר שבמהלך שהותו בכלא שב ומאיים על מי שהיתה חברתו ימים ארוכים. מדובר באיומים קשים וחמורים מנשוא. דברים אלה כשלעצמם, על פי גישתי, אמורים לנעול שערי חופשה בפני העותר". בית המשפט סבר איפוא כי "התנהגותו של העותר הינה התנהגות בלתי ראויה, בלשון המעטה", וכיוון שחופשה היא בחינת הטבה לאסיר שהתנהגותו ללא דופי, כך נאמר, ואין זו התנהגות המאפיינת את העותר - נדחתה העתירה.

ד.

מכאן הבקשה הנוכחית שהוגשה ביום 11.12.08, בה נטען כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו, שכן טרם נתקבלה החלטה מטעם שלטונות בתי הסוהר בעקבות חוות דעת של ועדת אלמ"ב, ובית המשפט מנוע היה מקביעת מסמרות לעניין זכאות המשיב לחופשה בטרם הוגשה חוות דעת של ועדת אלמ"ב; נטען, כי החלטת בית המשפט קמא, שהושתתה על עיון בחומר החקירה (תיק המב"ד) בטרם נבחן על-ידי תובע, אינה מידתית וראויה; גם נפגעה בכך זכות הטיעון של המבקש בפני ועדת אלמ"ב. נטען איפוא, כי יש מקום למתן רשות ערעור, כיוון שההחלטה מייתרת את תפקידה של ועדת אלמ"ב בהליך.

ה.

בתגובת המשיבה מיום 13.1.09 נאמר, ראשית, כי אין הבקשה מעלה שאלה משפטית או בעלת חשיבות כללית המצדיקה רשות ערעור; עוד נטען, כי הסמכות לעניין חופשה היא סמכות שבשיקול דעת ומצויה היא בידי שירות בתי הסוהר, שבידו כל הנתונים, ובית המשפט לא יטה להתערב בכך. לגופם של דברים נטען, כי על פי פקודת שירות בתי הסוהר, אין לאשר חופשה - בין השאר - למי שיש לגביו חשד כי עבר עבירת אלימות במשפחה אלא אם ניתנה המלצה של הועדה לאלימות במשפחה או להערכת מסוכנות. נאמר, כי טרם הובא עניינו של המבקש בפני ועדת אלמ"ב, שכן טרם נאסף כל החומר הרלבנטי.

ו.

בהחלטתי מיום 14.1.09 נאמר, כי "בתגובת המשיבה אין מענה באשר למועד שבו תינתן חוות דעתה של ועדת אלמ"ב, וזאת לאחר שכבר בהחלטה מ-26.11.08 העיר בית המשפט קמא בעניין זה; וברי בעידננו המחשבי, איסוף מסמכים לא בשמים הוא". נתבקשה איפוא הודעה בתוך שבוע בדבר מועד כינוסה של הועדה.

ז.

בתגובת המבקש לתגובת המשיבה (שהגיעתני לאחר ההחלטה מ-14.1.09) נאמר כי שב"ס המליץ על יציאת המבקש לחופשה מספר פעמים ביולי עד ספטמבר 2008, אך המשטרה התעלמה מכך, ומכל מקום הימשכות המצב שבו אין ניתנת עמדה של ועדת אלמ"ב ומנגד קבע בית המשפט קמא עמדה כאמור, מצדיקה התערבות.

ח.

בתגובת המדינה מיום 21.1.09 נאמר, כי ב-7.12.08 הוגש כתב אישום נגד המבקש בעניין איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. ועוד, נאמר כי ב-20.1.09 התקיים דיון ראשוני בועדת אלימות במשפחה במחוז ירושלים, והועדה סברה כי יש לקיים דיון נוסף, בהשתתפות גורמי הטיפול בבית הסוהר ובקהילה, בטרם תגובש ההמלצה; זאת כדי להציג תמונה מלאה בכל הנוגע למסוכנות לנפגעי העבירה ולסביבה. הדיון בפורום הרחב קבוע ל-24.2.09.

ט.

התלבטתי בתיק זה, באשר לרשות הערעור, וזאת משני טעמים - האחד, השתהות בטיפול על-ידי גורמי המדינה, והאחר הערות בית המשפט קמא. אציין, כי תשובה "תקנית" כמעט ניתנת מטעם גורמי המדינה לבקשות רשות ערעור בעתירות אסיר, שאין בבקשה משום עניין בעל חשיבות כללית, ומצוטטת ההחלטה ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה). לעניין זה נדרשנו ברע"ב 3048/08 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסם), וראו דברי השופט גרוניס ברע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם), וכן חוות דעתי ברע"ב 4785/08 רביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בפסק דיננו ברע"ב 6757/08 אבו עסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) צוטט מתוך עניין רביד כדלקמן:

"... איני סבור שיש מקום לאדיקות מחמירה אין בלתה במתן רשות ערעור שעה שלא קדם להליך בבית המשפט המחוזי הליך של ועדת שחרורים מעין שיפוטית, למשל; ראו גם רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' פריניאן (לא פורסם), פסקה י(3), וכן הערות השופט גרוניס ברע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). ער אני להתיחסות רבת השנים לעניין זה בדומה, על פי ההחלטה ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שאף אנכי נדרשתי אליה בעבר, ושמצויה על מעבד התמלילים הפרקליטותי כשיגרת תגובה בתיקים אלה. אולם ראוי לבחון כל מקרה לגופו, ומכל מקום, בית משפט זה, על פי דרך עבודתו, פחות מתאים לטיפול פרטני בכגון דא מבית המשפט קמא, שבפניו כמובן צריכה להתמקד הביקורת השיפוטית. ולבסוף, דווקא כיוון שהמדיניות באשר להתערבות השיפוטית היא מרוסנת, כנודע (רע"ב 844/07 רביזדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)), האחריות המוטלת על הרשויות המחליטות גדולה, ובסופו של יום גם על הביקורת השיפוטית, שהרי המדובר במי שחרותו נשללה".

לא אכחד, כי תחושתי היא – בכל הכבוד – שהמדינה מרבה מעט יתר על המידה להיאבק בביקורת שיפוטית בבית משפט זה בעניין עתירות אסיר, להוציא כמובן כשהיא המגישה את הבקשות לרשות ערעור. לא אוסיף על אשר צוטט מעלה. אכן, גם בית המשפט אינו שש, כמדיניות שיפוטית, למתן רשות ערעור במקרים פרטניים; אולם בשעה שהמדובר בעתירות אסיר שלא קדמה להן החלטה מעין שיפוטית כמו בועדת שחרורים, אין להתייחס אליהן מניה וביה כמעין "גלגול שלישי", וגם אם ברשות ערעור ולא בערעור בזכות עסקינן, יש לדעת לבדקן לגופן. זאת כמובן מתוך הכרה כי המדובר בבקשת רשות ערעור, וכן מתוך ההכרה העגומה של העומס בבית משפט זה, ומתוך המדיניות השיפוטית לבקשת צדק מזה ולמניעת הצפה מיותרת מזה. במקרה דנא לא ראיתי בתשובת המדינה התיחסות של ממש, אם בכלל, להערות בית המשפט המחוזי שהן במוקד הבקשה, ותמהני גם אם קביעת המועד לועדת האלמ"ב לא באה בעקבות הערות בית משפט זה, ומכל מקום לאחר הערות בית המשפט המחוזי. כתב האישום נגד המבקש בנושא האיומים וההטרדה הוגש רק ב-7.12.08, למעלה משנה לאחר אותה פרשה, ויש להניח כי אין מדובר בתיק רב חומר. כל אלה אומרים דרשני.

י.

שקלתי אם אין מקום להעביר להרכב, אך כיון שבמישור האופרטיבי ממילא נחוצה על פי פקודות שב"ס, ובצדק נחוצה, החלטת ועדת אלמ"ב, על כן דומני כי די בהערות דלהלן.

י"א.

אשר למועד לבדיקת ועדת אלמ"ב: כבר העיר בית המשפט המחוזי בעניין זה, כאמור, וכן ניתנה החלטתי כנזכר מעלה. ברי שאין זה מתקבל על הדעת, כי בעידן של מחשבים, ומקום שיש בשב"ס ובמשטרה אנשי מודיעין ואחרים שעיסוקם הוא הוא התיאום הנוגע למידע מלא בדבר האסיר, לא ניתן יהא לאסוף חומר לשם דיון בועדת אלמ"ב לאורך חודשים ארוכים. אכן, אין חופשות לאסיר מוגדרות בפסיקה ברובה כזכות אלא כהטבה; אך עדיין ישנה ציפיה סבירה לחופשה בהיעדר נסיבות אחרות; ובודאי זכאי האסיר כי בקשתו תידון כדבעי, תהא התוצאה אשר תהא. ברי כי אם קובעת פקודת שב"ס 04.40.00 ו' סעיף 4(א), כי לא תאושר חופשת אסיר שיש לגביו חשד אלימות במשפחה בלא המלצה של הועדה כאמור, וכך יאה, על הועדה לדון במהירות סבירה וראויה.

י"ב.

בתגובת המדינה דובר רבות על המיומנות, הסמכות והאחריות המצויות בידי רשויות בתי הסוהר (למשל רע"ב 3619/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 745 (השופט זמיר)). אך תפקידו של בית המשפט בכגון אלה הוא בין היתר בקרת ההליכים, ולא יתכן חולק כי חודשים ארוכים לאיסוף החומר וכינוס ועדת אלמ"ב - בפועל כשבעה חודשים, מיוני 2008 כשפנה המבקש לעניין חופשה ועד ינואר 2009, ובודאי מספטמבר 2008 כשהודיעה המשטרה על עמדתה בצורך בועדת אלמ"ב - הם מעל ומעבר לסביר. על העוסקים בכך לזכור את דברי חכמינו זכרונם לברכה, מפי התנא הלל הזקן (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני לחברך לא תעביד ("מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה"), זו היא כל התורה כולה...". על כל אחד מן העוסקים בכך לחשוב, כיצד היה הוא רוצה שינהגו בו אילו חלילה היה במקומו של אסיר. בצדק ציטט הסניגור את הנאמר, כי על זכויותיו הדיוניות של אסיר "יש להקפיד ביותר, דווקא משעסקינן בחוליות חלשות בחברה כאסירים" (רע"ב 1033/06 ג'אבלי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)).

י"ג.

אשר למועד הגשתו של התיק בעניין האיום וההטרדה, ככל שהמדינה ראתה בחומרה נושא זה, כפי שציינה בבית המשפט קמא - וכמובן יתכן לראותו כך - שאלה היא מדוע המתינה בהגשת כתב האישום זמן רב יחסית.

י"ד.

אשר להערותיו של בית המשפט קמא: בכל הכבוד, סבורני כי גם אם ברי שבית המשפט קמא התרשם באופן קשה מתיק המב"ד שהוצג לו, דבר שאינו בפני, וכך עולה בעליל, היה מקום לסיוג הדברים באורח שלא יהוה מעין "הנחיה" - גם אם בית המשפט לא כיון לכך - לועדת אלמ"ב, הצריכה לדון באורח פתוח ומקצועי. יכול היה בית המשפט לומר כי התרשמותו אינה חיובית ממה שראו עיניו, אך שאינו נוטע מסמרות לועדת אלמ"ב. למען הסדר הטוב, ומבלי לטעת כל מסמרות, אציין כי ועדת אלמ"ב צריך שתשקול את הדברים לגופם, על פי מיטב שיקולה המקצועי, ואל לה לראות עצמה כבולה בכיוון פלוני או אלמוני, אלא על-ידי מצפונה המקצועי והאישי. שעתו של בית המשפט להתיחס לכך תבוא – לפי הצורך – בהמשך, כמובן בפתיחות על פי החומר שיונח לפניו. אוסיף, כי בתיקי מעצרים ובודאי בתיקים פליליים אין ככלל להציג תיקי מב"ד (בש"פ 6718/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), אולם במקרה דנא המדובר בראָיה מינהלית לצורך שיקול דעת, אלא שבכגון דא ראויה כמובן זהירות מיוחדת של בית המשפט, נוכח סוגו של התיק והאפשרות המוגבלת של העותר (המבקש דנא) - אם בכלל - להידרש אליו.

ט"ו.

הדיון בפורום המורחב של ועדת אלמ"ב קבוע ל-24.2.09. אבקש מאוד כי לא יידחה (עדיף אף כי יוקדם). בנסיבות אלה איני רואה מקום להתערבות "אופרטיבית" מעבר לאמור מעלה, ובכפוף לכל האמור איני נעתר לעתירה.