רע"א 2498/07מקורות חברת מים בע"מ נ. אורה בר

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (השופטת דותן) בע"א 3564/06 מיום 5.3.07, בגדרו נדחה ערעור על החלטת בית המשפט (השופט ברוך) בבש"א 19760/06 מיום 13.11.06. עניינה של הבקשה בהחלטות שתי הערכאות להורות למבקשת למסור לעיונם של המשיבים דו"ח שערכה בקשר לפרוייקט התפלת מים מליחים בקציעות.

הרקע וההליכים

ב.

המשיבים תבעו את המבקשת בגין נזקים שלטענתם נגרמו לגידוליהם החקלאיים לאחר שהשקום במים שסיפקה המבקשת, אשר הכילו ריכוז גבוה של היסוד הכימי בורון ( Boron ). במסגרת קדם המשפט עתרו המשיבים לקבל צו גילוי מסמכים כללי וספציפי ("צו גילוי מסמך פלוני") (בש"א 2164/06). בין היתר התבקש גילוי ספציפי של "דו"ח הבדיקה של פרויקט מתקן ההתפלה בקציעות שנערך לאחר השבתת המתקן" (להלן: הדו"ח ). חרף התנגדות המבקשת לצו הגילוי הספציפי, קבע הרשם המלומד ביום 4.5.06 כי המסמכים, ובכללם הדו"ח, רלבנטיים לבירור התובענה וכי קיימת הצדקה מהותית לגילוים. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

ג.

בתצהיר גילוי המסמכים שהגישה המבקשת ביום 2.8.06, נטען כי הגם שהדו"ח מצוי בידיה, הוא חסוי בשל הכנתו "לצורך הליכים משפטיים". ביום 19.9.06 עתרו המשיבים להורות למבקשת להעביר את הדו"ח לעיונם (בש"א 19760/06). המבקשת התנגדה לבקשה, בנימוק שהדו"ח הוא מסמך פנימי העוסק בבקרה ובאיכות של ההפעלה הכוללת של המתקן בקציעות, והחלק הנוגע לבורון מהוה אך מיצער ממנו; כן נטען, כי החלק בעניין הבורון הוכן לאחר שהחלו המשיבים בהליכים משפטיים; כי הדו"ח חוסה תחת כנפיו של סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח–1998, וכי משיקולים של הרמוניה נורמטיבית יש לקבוע שחל על הדו"ח חיסיון הזהה במהותו לדו"ח של ועדת בקרה ואיכות של מוסד רפואי לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996; נטען גם, כי גילוי הדו"ח עלול לגרום לפגיעה בצדדים שלישיים. ביום 13.11.06 קיבל בית המשפט (הרשם השופט ברוך) את הבקשה, תוך שהוא דוחה את טענת המבקשת (המשיבה שם) כי הדו"ח הוכן לצורך הליכים משפטיים; זאת בנימוק שהדו"ח הוזמן בעקבות החלטת מנכ"ל המבקשת מיום 29.4.04, שעה שהתביעה הוגשה ביום 26.10.04.

ד.

ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הרשם נדחה ב-5.3.07 (ע"א 3564/06, מפי השופטת דותן). נקבע, כי הדו"ח לא הוכן לקראת תביעות צפויות. בית המשפט השתית את קביעתו בין היתר על כתב המינוי של ועדת הבדיקה מכינת הדו"ח - אשר אין בו אינדיקציה לכך שזו נועדה להכין הליכים משפטיים מול המשיבים, וכן על תצהירו של מר רפי בועז – נציג המבקשת – מיום 26.10.06 שצורף לתגובת המבקשת, אשר אין בו אזכור של טענה זו. נפסק כי אין בהעברת הדו"ח לעיון המשיבים כדי לפגוע בסודות מסחריים של המבקשת או לפגוע בצדדים שלישיים, שכן כל הנאמר בתצהירו של מר רפי בועז הוא כי בדו"ח מוזכרים מערכות יחסים עסקיות בין המבקשת לצדדים שלישיים. נקבע, כי אין מסמך נהנה מחיסיון רק בשל היותו "מסמך פנימי" שהוכן לצרכי חברה, וכן אין ללמוד גזרה שוה מהוראות חוק חופש המידע "מכיוון שיש לפרש דבר חקיקה, בין היתר, על פי תכליתו... [ו]כי בהתנגשות בין תכלית גילוי האמת שביסוד ההליך האזרחי מול מגבלות מתחום המשפט הציבורי, יש להעדיף את גילוי האמת במסגרת המחלוקת המשפטית הקונקרטית". עוד נאמר, כי אין מקום להשוואה עם החסיונות שנקבעו בסעיף 21(3) לחוק זכויות החולה, מאחר ששם עסקינן בחוק ספציפי, ומכיוון שהחיסיון דהתם מתייחס אך ורק לממצאי ועדה המוקמת מכוח סעיף 21 לחוק זה.

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, נתבקשה המבקשת (ההחלטה מיום 20.5.07) להעביר לעיוני את הדו"ח נשוא המחלוקת. הדו"ח התקבל ביום 24.5.07.

טענות המבקשת

ו.

המבקשת חוזרת על עיקרי טענותיה בערכאות הקודמות. ראשית , נטען כי קיימת מחלוקת בפסיקת הערכאות הדיוניות בעניין גילוי מידע הכלול בחריגים לפי חוק חופש המידע במסגרת הליך אזרחי (כך למשל, בשונה מן ההכרעה בענייננו, בש"א (ירושלים) 1632/06 פרמה גורי בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (טרם פורסם); בש"א (ירושלים) 3637/05 עיזבון שואהין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)– שניהם מפי השופט דרורי, שסבר כי על השניים – הליך חופש המידע וההליך האזרחי - לעלות בקנה אחד). לפיכך נודע לבירור הסוגיה חשיבות ציבורית. נטען, כי היה על בית המשפט להעדיף את האינטרס של המבקשת, שהיא רשות ציבורית לפי סעיף 2 לחוק חופש המידע, לאפשר לה להמשיך לנהל דיונים פנימיים כנים, על פני אינטרס הגילוי של המשיבים, בפרט שעה שמרביתו של הדו"ח אינו רלבנטי להליכים נשוא תיק זה. שנית , נטען כי המדובר בדו"ח כללי פנימי שנועד לבחון את פעילותו של מתקן התפלה, ובו פרק אחד הדן בסוגיית הבורון - שהוא כשלעצמו חסוי מאחר שהוכן בעת צפי לתביעת המשיבים. לעניין זה נטען, כי בית המשפט סירב שלא בצדק לעיין בדו"ח ולהפעיל את שיקול דעתו על פי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984. שלישית , נטען כי מטעמי הרמוניה נורמטיבית יש לקבוע שחל חיסיון על הדו"ח, בהיותו זהה במהותו לדו"ח של ועדת בקרה ואיכות של מוסד רפואי. רביעית , נטען בית המשפט התעלם מהטענה שגילוי הדו"ח עלול לגרום למבקשת ולצדדים שלישיים נזקים בחשפו את סודותיהם המסחריים.

טענות המשיבים

ז.

בתגובתם העלו המשיבים מספר טיעונים, והרי עיקרם. ראשית , נטען כי המבקשת הגניבה ראיות בצרפה את תצהירו של מר רפי בועז מיום 27.11.06 – תצהיר שלא הוגש בתגובתה המקורית של המבקשת לבקשה לעיון בדו"ח, אלא במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע בגדרי ערעור. התצהיר הרלבנטי כנטען הוא זה הנזכר מעלה, מיום 26.10.06. שנית , סוגיית הרלבנטיות של הדו"ח אינה יכולה לשמש טענה בידי המבקשת, שעה שנקבע בהחלטה מיום 4.5.06 (בש"א 2164/06) כי הדו"ח רלבנטי והמבקשת לא עירערה על כך. שלישית , נטען כי אין הדו"ח חסוי הואיל ומטרתו הדומיננטית - כאמור בכתב המינוי של הועדה ובתצהירו של מר רפי בועז – היתה לתחקר את הליך הקמת מתקן ההתפלה, ולא להתכונן להליכים משפטיים עתידיים. רביעית , נטען כי על מנת להביא לידי הרמוניה נורמטיבית עם הפסיקה לפי חוק זכויות החולה, יש לקדם חקיקה מתאימה – ואין זה נושא המתאים להכרעה פסיקתית. חמישית , נטען כי על המבקשת לדבוק בטיעון אחד בלבד, שהדו"ח חסוי מאחר שהוכן לצרכי משפט - כפי שטענה בתצהיר הראשוני בהליך גילוי המסמכים, אף הוא בחתימת רפי בועז, מיום 2.8.06; כי הבקשה לעיון בדו"ח שהגישו המשיבים מבוססת על תקנות סדר הדין האזרחי ולא חוק חופש המידע; וכי גם אם תתקבל טענת המבקשת כי חוק חופש המידע מגביל את העיון בדו"ח, אין בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הן בשל היות הדו"ח רלבנטי לתביעה והן מאחר שהמבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה מכוח חוק חופש המידע על מנת שתהא זכאית לחסות בצילו של הסייג המנוי בסעיף 9(ב)(4). שישית , נטען כי המבקשת לא הרימה את נטל ההוכחה כי בהעברת הדו"ח לעיון המשיבים ייגרמו לה ולצדדים שלישיים נזקים ויחשפו סודותיהם המסחריים – דבר שגם לא הועלה מפורשות בתצהיריו של רפי בועז.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון החלטתי שלא להיעתר לבקשה. אמנם המדובר בשאלה שבאופן בסיסי כשלעצמה יש בה עניין משפטי וציבורי, אך נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, והתערבות בהחלטותיהם של שני בתי המשפט.

גילוי המסמכים

ט.

מהות העיקרון של גילוי המסמכים והעיון בהם בשלב ההכנה למשפט היא חשיפת האמת. החתירה לאמת משרתת את אינטרס הצדדים לעשיית משפט צדק - ואת אינטרס הציבור לתקינות פעילותה של המערכת המשפטית:

"הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם 'מועילים' ובין שהם 'מזיקים'. 'מסמכים מועילים' - הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש ו'מסמכים מזיקים' הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק 'בקלפים גלויים' עשוי, בדרך כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה" (רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח , פ"ד נה(1) 515, 521 - המשנה לנשיא ש' לוין).

הגם שנטיית הדין היא שימוש ב"קלפים גלויים" לשם גילוי האמת במחלוקות, וכך יאה גם מוסרית, הנה מעת לעת מזדמנים מצבים בהם נדרש בית המשפט למצוא את נקודת האיזון בהתנגשות עם שיקולים שונים והיבטים שהחברה נדרשת להגן גם עליהם (ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית ,

מבוא ועקרונות יסוד , סעיף 163 בעמ' 151). על רקע זה התגבשו במשך השנים חסיונות אחדים, מקום בו נמצאו ערכים חברתיים המצדיקים זאת: "אין לומר כלל כי תתגלה האמת, גם אם ייחרב העולם (על משקל: JUSTICIA FIAT ET EREAT MUNDUS ). עם זאת, הגישה כלפי החיסיון הינה חשדנית. רק במקרים מיוחדים וחריגים יוכר החיסיון" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד , פ"ד מט(2) 516, 521 - הנשיא ברק - (להלן פרשת גלעד) ). "גם משהוכר הצורך בהחלת חיסיון בתחום מסוים, היקפו על פי רוב מוגבל ויחסי... פרי שקלול ערכי במישור העקרוני ולצרכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון" (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (טרם פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; (להלן פרשת שירי) ; ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה 9, תשס"ז), 199).

על רקע זה יש לבחון את שלפנינו.

עיון בית המשפט במסמך שנתבקש לגביו חיסיון

י.

(1) כפי שצוין, ביקשתי בהחלטה מיום 20.5.07 לעיין בדו"ח ועדת הבדיקה, והוא הועבר אלי. סברתי כשלעצמי, כי ראוי שבית המשפט יבחן מסמך שמתבקש לגביו חיסיון כדי לעמוד על טיב הנושא – פעולה שהיתה עשויה בהקשר דנא לייתר את ההליכים בבית משפט זה ואולי חלקם בבית המשפט המחוזי, ולאו מילתא זוטרתא היא. הכלי הדיוני הנתון לכך הוא הוראת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המרשה לבית המשפט ולרשם לעיין במסמך שלגביו מתבקש חיסיון "כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו". אכן, משכבר הימים פורשה תקנה זו ככרוכה בחשד בכנות תביעת החיסיון, ועל כן כמי שאינה מיועדת לשימוש בדרך שיגרה (ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד כט(1) 169, 171-170 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן, וראו גם האסמכתאות דשם וכן זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 תשנ"ה) ס' 357 הע' 59, בעמ' 442). ואולם, לימים נתפתחה גישה שונה (ראו בר"ע 4865/93 הבנק הבינלאומי הראשון נ' נאות מרינה בת-ים (לא פורסם) – השופט, כתארו אז, אור, ובמיוחד רע"א 900/99

קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) - השופטת שטרסברג – כהן), לפיה "המדיניות המשפטית היא שיש לגלות כל מסמך שבידי צד שיכול להאיר עובדות או היבטים כאלה או אחרים בהליך משפטי. למעט חריגים, ראוי לערוך בירור ממשי על מנת לבדוק אם אכן מסמך מסוים בא בגדר איזה מן החריגים".

(2) והנה בעיצומה של כתיבת החלטה זו ניתנה ביום 13.6.07 החלטתו של המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי נ' שימקו (טרם פורסמה) (להלן פרשת נמירובסקי) . ההחלטה (זו כותרתה, ולעיצומה הריהי פסק דין) עוסקת בחסיון מסמכים, ופורשת בהרחבה את האסמכתאות הרלבנטיות. נאמר שם, כי במחלוקות באשר לחסיון מסמך "הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119. רק מקום שבו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, יתייתר הצורך בעיון כזה". דברים אלה תואמים את הגישה המרחיבה באשר לחובות הגילוי, המשתלבת במגמות הכלליות בתחום סדרי הדין האזרחי. אלה מתבטאות "בכרסום ביסודות הקלאסיים של השיטה האדוורסרית, ואימוץ יסודות בעלי אופי אינקויזיטורי" (שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), 323). ועוד: "הקו המנחה השזור במגמה זו הוא ניסיון להסיר מכשלות פורמליות ממסלול ההליך השיפוטי, כדי להגיע לכלל הכרעה שיפוטית המבוססת על אדנים מהותיים" ( שם , עמ' 49-48 הערה 3). בכל הכבוד, מצטרף אני לדברים אלה.

(3) אשר על כן היה מקום גם במקרה דנא לעיון כזה, ואף שבחכמה שלאחר עיון נשתכנעתי, כי אין מקום להתערב בהחלטות השיפוטיות הקודמות, "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין פת בסלו" (בבלי יומא

ס"ז א'); ולענייננו, אינו דומה מי שעיין בחומר הרלבנטי למי שהחומר הרלבנטי לא היה לנגד עיניו.

הרלבנטיות

י"א.

(1) המבקשת טוענת לשיטתה, כי הפרק העוסק בבורון, אשר מהוה לדבריה אך שני עמודים מכלל עשרות עמודי הדו"ח, הוכן למטרות המשפט. ער אני לכך שהמבקשת ביקשה תחילה להטיל על כל הדו"ח חיסיון מן הטעם שהוכן "לצורך הליכים משפטיים" (ראו תצהירו של מר רפי בועז מיום 2.8.06). אכן, מסמך אשר הוכן לצרכי משפט נהנה מחיסיון (ע"א 327/68 זינגר נ' ביינון , פ"ד כב(2) 605 - השופט ויתקון; ע"א 407/73 גיא שור נ' חברת החשמל , פ"ד נט(1) 169 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן), ובלבד שהמטרה "העיקרית או הדומיננטית בהכנתו הייתה ההכנה לקראת המשפט" ( פרשת גלעד , שם). והנה עיינתי בבקשה על נספחיה וכן, חזור ועיין, בדו"ח שהוגש לבקשתי, אך לא מצאתי - בכתב המינוי של הועדה או בדו"ח גופו - אינדיקציה לכך שמטרתו העיקרית הדומיננטית של הדו"ח, והפרק העוסק בבורון בכללו, היתה לצרכי משפט או כקידום פניהם של הליכים משפטיים. דומני כי המטרה שביסוד הדו"ח היתה לימוד הנסיבות והפקת לקחים – דבר ראוי כשלעצמו. הגם שתלונותיהם של החקלאים באשר לפגיעה בגידוליהם כתוצאה מהשקייתם במים המותפלים הגיעו לאוזניה של המבקשת עוד בשנת 2003, הנה בכתב המינוי מיום 29.4.04 אשר כונן את ועדת הבדיקה והגדיר את מטרותיה, אין אזכור לכך שממצאיו דרושים להכנתם של הליכים משפטיים צפויים. מכתב המינוי עולה בבירור כי הממצאים דרושים לשם הפקת מסקנות מערכתיות, וכך גם עולה מעיון בדו"ח עצמו. ככל שההליכים המשפטיים כנגד המשיבים היו צפויים בשלב כינון הועדה – כפי שטוענת המבקשת – היה הדבר "ברקע העניין ולא במוקדו. משכך, לא נתקיים... התנאי המרכזי הנדרש לצורך החלת החיסיון" (פרשת שירי) . לכן גם אין לומר, כטענת המבקשת, כי "ברור" שהמטרה היתה הליכים משפטיים, ואוסיף כי נוסח כתב המינוי אינו אלא אינדיקציה, והבחינה היא לעולם של המהות ולא רק של הכותרת. לא למותר לציין, כי לעניין גילוי נקבעה בידי הרשם השופט ברוך ב-4.5.06, הרלבנטיות של מסמכים שונים, לרבות הדו"ח, ועל החלטה זו לא הוגש ערעור (גם בית המשפט המחוזי ציין זאת).

(2) נדרשתי לטענת המבקשת, שהמ דובר בהקשר לבורון אך בפרק קטן מן הדו"ח, וכדבריה – 99% אינם שייכים לנושא. אך כמסתבר, חוששני שלא היא. מעבר לפרק שהוקדש לבורון ספציפית, והמחזיק 2 מ-39 העמודים, והוא אכן עיקר, פזור נושא הבורון במקומות שונים ב-13 עמודים (נפרדים) נוספים, והוא מופיע כאחד הטעמים המרכזיים, אם לא המרכזי, שבשלו הוחלט על הפסקת הפעלתו של הפרויקט; והוא ראשון – ניתן לומר – לבעיות המונעות הפעלה תקינה. שקלתי האם ניתן להפריד בין החלקים הרלבנטיים לשאינם רלבנטיים ובדקתי אפשרויות בעניין זה, ואולם באתי לכלל מסקנה כי הדבר אינו מעשי, בעיקר נוכח מעמדו הבולט של נושא הבורון כאמור.

(3) אציין גם, כי כפי שציינו המשיבים, כי יש הבדל בין שני תצהיריו של מר בועז – התצהיר מ-26.10.06 והתצהיר מ-27.11.06 – ורק בתצהיר המאוחר יותר, מ-27.11.06, נטען כי "יש לראות בחלק הרלבנטי של הדו"ח המייחס לבורון פרק שהוכן לקראת ובשל ההליכים המשפטיים הצפויים", וזאת כיוון שעוד בשלב שקדם למינוי הועדה, משהגיעו דרישות המשיבים, "היה לי ברור כי עומדת להיות מוגשת תביעה לבית המשפט". דבר זה לא נאמר בתצהיר מ-26.10.06. אמנם, כאמור, נטען בתצהיר מ-2.8.06 באשר להליכים המשפטיים, אך בכל זאת אומר אי האזכור בתצהיר מ-26.10.06 דרשני. לא למותר לציין כי על-פי החלטת הרשם השופט ברוך מיום

13.11.06 לא הוגשו עם תגובת המבקשת תצהירים כל עיקר. בעניין זה בסופו של יום מסופקני אם יש מקום לתצהיר מיום 27.11.06 לצורך ההכרעה דנא, אף אם לא על עמדה זו מושתתת ההכרעה.

סודות מסחריים וצדדים שלישיים

י"ב.

המבקשת טוענת כי בדו"ח מצויים סודות מסחריים העלולים להיפגע עם גילויו, טענה שהועלתה כבר בכתב התגובה לבקשה לעיון במסמך. אך טיעוני המבקשת לעניין זה בבקשה דנא, וכן טיעוניה בהליכים הקודמים, לפיהם גילויו של הדו"ח המבוקש עלול לגרום לפגיעה בצדדים שלישיים, נטענו באופן כללי, מבלי שפורטה מהות הפגיעה הצפויה מחשיפת מידע זה; המבקשת טוענת לחיסיון - ועליה הראיה. לכן לא אוכל לקבל טענה זו.

חוק חופש המידע ותקנות סדר הדין האזרחי

י"ג.

(1) המבקשת טוענת כי הסייגים למסירת מידע הקבועים בסעיף 9 לחוק חופש המידע מגבילים גם את זכות הצדדים לגילוי ולעיון במסמכים בהקשר דנא. זו לשון סעיף 9 (ב)

(4):

"מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין".

אין חולק כי המבקשת היא רשות ציבורית לפי חוק חופש המידע.

(2) גם את הטענה הכרוכה בחוק חופש המידע אין בידי לקבל. חוק חופש המידע מכיר בזכותו של כל אדם לקבלת מידע - בין שהוא בעל אינטרס אישי מיוחד בקבלת המידע ובין שעניינו כעניין הציבור כולו באותו מידע; בין שהוא מתעתד לפתוח בהליכים משפטיים כנגד הרשות הציבורית ובין שטעם אחר בבסיס בקשתו (ראו: ז' סגל, הזכות לדעת באור חופש המידע (תש"ס), 11 – 14, 106 – 113 (להלן סגל) ; לסקירה מקיפה על האינטרסים והזכויות שביסוד חוק חופש המידע ראו גם עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ

(טרם פורסם) - השופט ריבלין (להלן פרשת משרד התחבורה) ; עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (טרם פורסם) - השופטת חיות (להלן פרשת עיתון הארץ ); עמ"מ 7029/03

גבע נ' גרמן (טרם פורסם) - השופטים פרוקצ'יה, ארבל וג'ובראן). בפסק הדין בעניין גבע ניתח בית המשפט את השיקולים המנחים במסירת מידע, לרבות האיזונים בין חופש המידע לבין הצורך לאפשר לרשות לנהל דיונים פנימיים חסויים. באותו עניין דובר בעיון בפרוטוקולים, והעיון ניתן.

(2) לשיטת המבקשת, יש להקביל בין החיסיון שבתקנות סדר הדין האזרחי לחיסיון על פי חוק חופש המידע, וזאת בנימוק של הרמוניה חקיקתית עם חוק זכויות החולה המאפשר חיסיון, וכן בנימוק של הגנה על אינטרס הציבור למנוע פגיעה בכנות דיונים פנימיים של הרשויות, וכפועל יוצא - בתפקוד הרשויות. טענה זו, בנסיבות דנא, אין להלום. אכן, נתגלעו חילוקי דעות בהקשר זה בין בתי המשפט המחוזיים (ראו פרשת פרמה גורי ופרשת עזבון שואהין שהוזכרו מעלה , אל מול בש"א (ת"א) 3089/04 יבנה נ' שירותי בריאות כללית (טרם פורסם) - השופט מודריק). השופט דרורי סבר כי התנאים לחיסיון בין "מסלול אזרחי" לחוק חופש המידע זהים, בעוד השופט מודריק סבר כי "אין מלכות נוגעת בחברתה". אומר כבר כאן, אף כי מסופקני אם הדבר נצרך לשם הכרעה בבקשה נוכח כל האמור מעלה, כי דעתי נוטה לדעת השופט מודריק. אכן, איני מקל ראש במחשבת ההרמוניזציה, בגישה ערכית, שהביע השופט דרורי. ואולם, בסופו של יום עסקינן במאטריות שונות. חוק חופש המידע מצוי בגדרי המשפט המינהלי, ומטרתו שקיפות המינהל ועל-ידי כך שיפורו מבחינת יושרתו, דרכי קבלת ההחלטות בו, אמות מידה סדורות לפעולותיו ולהחלטותיו וכיוצא באלה. וזאת בכפוף לאינטרסים ציבוריים המצדיקים חיסיון, שאותם מנה המחוקק, והנתונים לביקורת שיפוטית (ראו גם להלן). ההתדיינות האזרחית, על פי סדר הדין האזרחי, מטרתה הכרעה בסכסוך ספציפי, ואף כאן ננקטו דרכי חיסיון, אך המחוקק ומחוקק המשנה לא העתיקו את הוראות החיסיון המפורטות בחוק חופש המידע אל תקנות סדר הדין האזרחי משנתקבל חוק חופש המידע. אכן, בשני נתיבים עסקינן– תקנות סדר הדין האזרחי וחוק חופש המידע, ומטבע הדברים בראשון יצעד ככלל בעל זכות תביעה, כגון המגן על קניינו אל על שמו הטוב, ואילו בשני יצעד ככלל בעל עניין בפעולת הרשות ובתקינותה. יש שוני מובנה ביניהם: הנתיב האזרחי מותנה, בין השאר, ברלבנטיות לתיק, ויש בו חסיונות שבדין; ואילו נתיב חופש המידע העומד לרשות הכל, ללא צורך בהסבר ובהוכחת זכות עמידה ורלבנטיות, כפוף למגבלות מסוימות בדין, הנובעות מתכליתו של חופש המידע. ומכאן החסיונות שנקבעו בחוק. נוכח התכליות השונות והתנאים השונים, גם החסיונות אינם זהים. ואולם, כאמור, מסופקני היש צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו בתיק זה. זאת בראש וראשונה נוכח הטעמים לגילוי הדו"ח בדין האזרחי שנמנו מעלה. אוסיף, והדברים נאמרים למעלה מן הצורך, כי אף בגדרי חוק חופש המידע ישנן דעות בעלות משקל, שלפיהן היה מקום לחייב את המבקשת לחשוף את הדו"ח. כשמ דובר

בתוצר סופי של תחקיר פנימי, הדו"ח, שאלה היא אם נופל הוא – למצער עיקרו - בגדר סעיף 9 (ב)(4). ראו עמדתו של השופט ריבלין ב פרשת משרד התחבורה , המצטט את דברי פרופ' סגל:

"הסעיף עצמו משקף, לעיתים, ניסיון למציאת 'שביל זהב' בין שקיפות לגילוי. כך הסמכות לחיסוי מידע חלה על 'דברים שנאמרו במסגרת התחקיר הפנימי'. מניסוח זה עולה ברור שאין סמכות החיסוי חלה על דו"ח התחקיר עצמו. כך לא ניתן מכוח הסעיף להימנע מלגלות בפומבי את עיקרי המימצאים והמסקנות, האמורים לשקף את תוכנו של תחקיר פנימי שערכה רשות ציבורית. פרסומו של דו"ח, המשקף את עיקרו של תחקיר פנימי, צריך להיות מקיף כך שלא ייעדרו ממנו עיקרי הדברים שנאמרו במסגרת התחקיר, אפילו לא הדברים כולם. אחרת, לא תיושם כוונת חוק חופש המידע, שנמנע מלהתיר לרשות ציבורית שלא לפרסם תחקיר פנימי שעשתה" ( סגל , 202).

גישה זו ממקדת את החיסיון בדיון הפנימי עצמו, להבדיל מפריו של הדיון, קרי הדו"ח, והיא קוראת לפרסום עיקרו של דו"ח. נוטה אני עקרונית לדעה זו, אף כי כל מקרה צריך שייבדק היטב כדי שלא לטעות באיזון שקבע המחוקק לכאן או לכאן, והדברים קלים יותר לאמירה עקרונית מאשר להכרעה פרטנית.

(4) לנקודת האיזון שנקבעה בסעיף 9 (ב)(4) לחוק חופש המידע (להרחבה ראו סגל

200 – 208; פרשת משרד התחבורה ; פרשת עיתון הארץ ), מצטרפים בנידון דידן אף אלה, וגם כאן נאמרים הדברים למעלה מן הצורך. המדובר בנושא הכרוך גם באיכות הסביבה במובן הרחב, ובין השיקולים שמונה סעיף 10 לחוק חופש המידע, באשר להכרעותיה של הרשות, נאמר כי עליה ליתן דעתה "לעניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה" (אין בידינו נתונים באשר לבריאות הציבור בהקשר זה, אך הטענה של פגיעה בגידולים חקלאיים היא למצער ממין איכות הסביבה). יצוין כי סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק משחרר מחיסיון בגין סוד מסחרי מידע על חומרים שונים, אך איני בטוח שהדברים נוגעים לחומרים מן הסוג דנא, והדבר טעון בדיקה שאין מקומה כאן. ולבסוף, סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע עניינו שיקול דעתו של בית המשפט באיזון שבין העניין הציבורי בגילוי המידע לבין הטעם לדחיית הבקשה, "ובלבד שגילוי המידע אינו אסור על פי דין"; ואמון הציבור ברשות ציבורית הוא רב חשיבות בכגון דא (ראו דברי השופטת ארבל בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק,

פ"ד נט(3) 66, 77); ועוד בטרם חוק חופש המידע נפסק כי גם אם הרשות נתונה אין למהר להכיר בחיסיון (ראו למשל ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין למשמעת של

לשכת

עורכי הדין , פ"ד מא(2), 337 (הנשיא שמגר)).

ועוד על ההיבט האזרחי

י"ג.

אם נשוב לסדר הדין האזרחי, אכן, העברת חומרים פנימיים אשר הוכנו במהלך העבודה הרגיל – של רשויות ציבורית כמו גם של גופים פרטיים – לעיון הצד שכנגד בהליכים משפטיים, איננה עניין פשוט, אף שהוכרה בפסיקה (ראו רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת - סוכנות ביטוח , פ"ד נה(3) 661, 663 - השופט טירקל; פרשת גלעד ; בפרשת שירי נערכה הבחנה, באשר לחומר שהוכן לצרכי מו"מ לפשרה, בין חומר שעניינו פירוט טענות אל מול טיעוני הצד שכנגד, וחומר זה הוחסה, לבין חומר שעניינו הפקת לקחים של הבנק המבקש, שלא הוחסה. חלק אחרון זה הוא במידה רבה מקבילו של הדו"ח נשוא ענייננו. המבקשת כחברה ממשלתית, היא בעלת אופי דו-מהותי וכפופה ל"דואליות נורמטיביות" (ראו בדומה לגבי חברת החשמל בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל, פ"ד מא(2) 449, וכן הפסיקה המאוזכרת על-ידי המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת נמירובסקי הנזכרת)). ניתן לומר גם, כי מתוך שקבע המחוקק כחריג את החיסיון על דו"ח בקרה ואיכות לפי חוק זכויות החולה (סעיף 22(ב) לחוק) – מתוך אותו לאו אתה שומע הן, כי ככלל דו"חות פנימיים אחרים אינם חסויים, בהיעדר הוראה ספציפית אחרת, בהקשר של תקנות סדר הדין. אמנם בענייננו עסקינן בנושא בקרה ואיכות, ומכאן הגזירה השוה שביקשה המבקשת לגזור. ואולם, בחוק זכויות החולה נקבעת גם ועדת בדיקה (סעיף (2)), וממצאיה נמסרים אף למטופל. והנה, לאחר שנכתבה החלטה זו ובטרם נחתמה ניתן ביום 21.6.07 פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 7731/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל (טרם פורסם); חוות הדעת העיקרית נכתבה בידי השופט גרוניס). באותו עניין היתה במחלוקת בראשונה השאלה האם דו"ח ועדת בדיקה מכוח חוק זכויות החולה בעקבות פטירתה של חולה יצורף כראיה, וכן האם ניתן להעיד את יו"ר הועדה. בפני בית משפט זה הודע מטעם המדינה כי אין עוד התנגדות מצדה לצירוף הדו"ח, והמחלוקת היתה באשר לאפשרות לחקור את חברי הועדה , ואף על כך השיב בית משפט זה בחיוב; ראו שם . דבר זה מעיד על המגמה המרחיבה את השקיפות. גם מי שרגיש לצורך האמיתי כי אנשי רשות יוכלו להתבטא חופשית בדיונים פנימיים – ואעיד עלי כי בכהונתי כמזכיר הממשלה לאורך שנים ארוכות היה עלי להתמודד עם סוגיה זו, והיא קרובה ללבי – מבין את רוח התקופה, ואת צרכי השקיפות. ביטוי לכך ניתן בגישה הנדרשת להבחנה שבין "המוצר המוגמר" לבין "חומרי הגלם". אכן, דילמה לא פשוטה העומדת בפני בתי המשפט היא מציאת האיזון שבין חשיפת החומר ובין "האפקט המצנן", קרי, החשש פן אנשי הרשות לא ירצו להתבטא באורח חופשי כדבעי בדיוניהם הפנימיים מחשש חשיפה, ונמצאו הדיונים לוקים באמירת סיסמאות בלא התיחסות עניינית. לכך נדרש המשנה לנשיאה ריבלין בפרשת נמירובסקי, שעסקה בדו"ח ועדת בדיקה אשר חקרה תאונה מצערת בחברת החשמל,

וראו האסמכתאות דשם; בהתאם להבחנה שערך, יתכן שוני בין ההתיחסות לדו"ח הועדה עצמו להתייחסות לחומרים בדרך להכנתו, והם הפרוטוקולים של הועדה. כל מקרה לגופו, כמובן, וראו גם פרשת עזבון המנוחה הלפרין ז"ל הנזכרת, וההכרעה דהתם.

סוף דבר וסיכומו

י"ד.

סוף דבר: בכל זוית שבה נידרש לענייננו, הן ובראש וראשונה בהיבט סדר הדין האזרחי, הן בהיבט חופש המידע, הכף נוטה לעבר הסרת החיסיון. על כן, כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקשת תשלם שכר טרחתה של באת כוח המשיבים בסך 8,000 ש"ח.