פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7867/06
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פקיד שומה חיפה
נ ג ד
המשיבים:
1. משה לוסקי
2. ויקי-הדסה לוסקי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בחיפה (השופט סוקול) מיום 2.7.06 בתיק בש"א 5697/06.
בשם המבקש: עו"ד יהודה
ליבליין
בשם המשיבים: עו"ד יואב
ביין, עו"ד אורי ריבש
פסק דין
א. בקשת
רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סוקול) מיום 2.7.06 בתיק
בש"א 5697/06.
רקע
ב. בשנת 2004 (או בקירוב) נחקר המשיב 1 (להלן
המשיב
) אצל
המבקש, הודה כי השמיט הכנסות, והכליל הוצאות פרטיות, בדוחות שהגיש לשנים
2002-2000. בסופו של דבר שילם המשיב כופר בסך 50,000 ₪ והתיק הפלילי נסגר. בעקבות
הממצאים שנמצאו בתיק הפלילי, ובעקבות גידול הון בלתי מוסבר, נערכה למשיב שומה על
פי מיטב השפיטה, ולפיה הוספה להכנסות המשיב לשנים 2002-1996 הכנסה חייבת בסך
1,509,830 ₪. ביחס לשומות אלה הגיש המשיב (ביום 2.6.05) ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ה
742/05).
ג. במסגרת ערעור זה, הגיש המשיב בקשה למתן צו
עיון וגילוי במסמכי המבקש, ולענייננו בדו"ח סיכום החקירה שנערכה בעניינו בשנת
2004. נטען כי מסמכים אלה נדרשים למשיב כדי להוכיח, שבמסגרת החקירה סוכם כי לאחר
תשלום כופר לא ינוהל הליך אזרחי נגד המשיב. המבקש התנגד למבוקש, בטענה כי מדובר
בתרשומת פנימית חסויה. עוד נטען כלפי עצם העלאתה של טענת ההסכם (בהתבסס על ע"א
425/88
פטר חיים נ' פקיד שומה עכו-נהריה
, פ"ד
מה(5) 569) - אך טענות אלה אינן רלבנטיות לענייננו. ביום 2.7.06 אימץ בית המשפט
המחוזי את עמדת המשיב. נקבע כי המסמך נדרש, הן על מנת לבסס את טענת המשיב בדבר
ההסכם, והן כדי לעמוד על נסיבות מתן ההודאה שהביאה לפסילת הספרים ולהוצאת השומות
החדשות. בית המשפט התייחס לכך שהרציונל שביסוד החיסיון על תרשומות פנימיות
"הוא האינטרס הקיים בשמירה על חופש הבעת הדעות של עובדי הציבור, מבלי לחשוש
כי אלו יגיעו לידיעת גורמים חוץ מערכתיים" (ראו לעניין זה בש"פ 7008/97
מדינת
ישראל נ' הורוביץ
, פ"ד נא(5) 224 , 229, המצטט את בג"צ 2534/97
ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה,
פ"ד נא(3) 39, 44). ואולם,
בנסיבות
קבע בית המשפט קמא:
"דומה כי אינטרס המערערים
לבסס את טענת נסיבות ההודאה וההסכם בעניין הכופר, גובר על האינטרס בשמירת סיכום
החקירה חסוי. לא מצאתי בנימוקי המשיב כל טענה ראויה במה ייפגע האינטרס הציבורי אם
סיכום תיק החקירה יובא לעיון המערערים" (עמ' 12-11).
ד. ביום 31.10.06 קיבל בית המשפט המחוזי את
בקשת המבקש לעכב את ביצוע החלטתו. בהחלטה קודמת לכך קבע בית המשפט כי "החלטתי
התייחסה לנסיבות תיק זה בלבד, ובמיוחד לכך שפקיד השומה הסתמך בעת הוצאת השומה על
הודאת המשיב במסגרת ההליך הפלילי... אין בהחלטתי הנ"ל כל התייחסות לגבי זכותו
של נישום לעיין בסיכום חקירה, בנסיבות אחרות" (החלטה מיום 24.10.06). בהחלטה
מיום 31.10.06 נאמר:
"כי בהליך פלילי זכאי נאשם
לעיין במלוא תיק החקירה, ולכן אין כל הצדקה לאפשר לו עיון בסיכום החקירה, המהווה
תרשומת פנימית. לעומת זאת מקום שבו פקיד השומה מסרב להעמיד לעיון נישום את תיק
החקירה, ולמרות זאת מבסס את החלטתו על חומר המצוי בתיק החקירה, אין מנוס אלא לאפשר
לנישום לעיין ב'סיכום החקירה'".
ה. כלפי ההחלטה מיום 2.7.06 הוגשה הבקשה שלפנינו,
בה נטען כי בשורה ארוכה של פסקי דין והחלטות הכיר בית משפט זה בחסיונם של סיכומים
ותרשומות פנימיות (בין היתר: פרשת
הורביץ
הנזכרת; בג"צ
233/85
אל הוזייל נ' משטרת ישראל
, פ"ד
לט(4) 124; בש"פ 9086/01
רביב נ' מדינת ישראל
, פ"ד
נו(3) 163), לרבות בעניין סיכומי חקירה של רשות המס (בש"פ 62/02
מדינת
ישראל נ' נרקיס
, פ"ד נו(4) 625) - ושאין לסטות מעיקרון זה גם
במסגרת גילוי מסמכים בהליך מס אזרחי. הוטעם כי אין זה סביר שחומר שלא היה נמסר
לנישום לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, יימסר
לו בהליך אזרחי, וכי רק במקרים בהם אין לתרשומות הפנימיות תחליף בראיות אחרות יוסר
החיסיון (כך לשיטת המבקש בעע"מ 9135/03
המועצה להשכלה
גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ
(לא פורסם); ובעע"מ 7024/03
גבע נ'
גרמן
(לא פורסם)). ואולם, כך נטען, במקרה שלפנינו הועמד חומר החקירה לעיון
המשיב, ובידו להזמין את חוקריו כדי לבסס טענה בדבר סיכומים אליהם הגיע עמם. עוד
נטען כי בית המשפט הכריע שהמסמכים רלבנטיים למשיב מבלי לעיין בהם, ושכיון שטענת
ההסכם לא הופיעה בתצהיר המשיב - ויתכן אף שנטען שם אחרת - לא היה מקום לאפשר גילוי
לביסוס הטענה. ביום 25.9.07 התבקשה תגובת המשיב (שהוגשה ביום 21.12.07), וביום
23.12.07 ביקשתי מן המבקש להעביר לעיוני את המסמך המדובר. ביום 30.12.07 הוגש
המסמך, ובעקבות העיון ניתנת החלטה
זו.
דיון
ו.לאחר העיון – כפל עיון: בבקשה ובמסמך החסוי - סברתי כי יש להיעתר לבקשה, לדון בה כבערעור ולהיעתר לערעור (המשיב אמנם ביקש לא לראות בתגובתו סיכומים בכתב, אך בנסיבות - וכאמור בתקנה 410 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - סברתי כי לא תיפגע זכותו כבעל דין מדיון באופן האמור). לדידי מעוררת הבקשה שתי נקודות שראוי להידרש אליהן: ראשית, הצורך שבית המשפט יעיין בעצמו במסמכים לגביהם נטענת טענת החיסיון; ושנית, החריגים לחיסיון הכללי של תרשומות פנימיות. נשיב על ראשון ראשון.
הצורך לעיין במסמך שטענה לגביו טענת חיסיון
ז.בהחלטה שניתנה לאחרונה (27.6.07) נאמר:
"סברתי כשלעצמי, כי ראוי שבית המשפט יבחן מסמך שמתבקש לגביו חיסיון כדי לעמוד על טיב הנושא - פעולה שהיתה עשויה בהקשר דנא לייתר את ההליכים בבית משפט זה ואולי חלקם בבית המשפט המחוזי, ולאו מילתא זוטרתא היא. הכלי הדיוני הנתון לכך הוא הוראת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המרשה לבית המשפט ולרשם לעיין במסמך שלגביו מתבקש חיסיון "כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו". אכן, משכבר הימים פורשה תקנה זו ככרוכה בחשד בכנות תביעת החיסיון, ועל כן כמי שאינה מיועדת לשימוש בדרך שיגרה... ואולם, לימים נתפתחה גישה שונה (ראו בר"ע 4865/93 הבנק הבינלאומי הראשון נ' נאות מרינה בת-ים (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, אור, ובמיוחד רע"א 900/99 קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ
(לא פורסם) - השופטת שטרסברג-כהן), לפיה 'המדיניות המשפטית היא שיש לגלות כל מסמך שבידי צד שיכול להאיר עובדות או היבטים כאלה או אחרים בהליך משפטי. למעט חריגים, ראוי לערוך בירור ממשי על מנת לבדוק אם אכן מסמך מסוים בא בגדר איזה מן החריגים'" (רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר (טרם פורסם)).
ח.באותה החלטה אף הפניתי לדברי חברי המשנה לנשיאה ריבלין, בהחלטה שניתנה ימים אחדים קודם לכן (החלטה מיום 13.6.07):
"תקנה 119 מיועדת ליתן בידי בית המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצמום החסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות". היא מסירה את הלוט מעל המסמך ומאפשרת בכך לבית המשפט ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין (עניין סקולר הנ"ל).
לאור השיקולים הללו, נראה כי במחלוקות מהסוג הנידון כאן, הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119 , ורק מקום שבו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, ייתייתר הצורך בעיון כזה" (רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' שימקו (טרם פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר)
ט.בעקבות החלטות אלה ניתנו - בערכאות הדיוניות - החלטות דומות, שעניינן עיון בחומר לגביו נטען חיסיון בטרם הכרעה (ראו לדוגמה: בש"א (תל אביב) 16852/06 חאלד נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ (לא פורסם); א' (תל אביב) 2195/05 בנק מרכנטיל דיסקונט נ' בי-עזר (לא פורסם); א' (תל אביב) 15804/07 מסילטי נ' ביטוח ישיר (לא פורסם); א' (תל אביב) 2221/05 זאב נ' בנק הפועלים (לא פורסם); ראו גם בש"א (משפחה ירושלים) 55357/06 י.א. נ' מ.ג . (לא פורסם)), לרבות ביחס להתדיינויות עם רשויות המס: " תקנה 119 ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מאפשרת העברת המסמך השנוי במחלוקת לעיונו של בית המשפט, לשם הכרעה בשאלת חסיונו. פתרון זה יעיל בענייננו... לאחר המצאת הדו"ח לעיונו של בית המשפט - תינתן החלטה לגופו של עניין, בשאלת הסרת החסיון" (ע"ש (באר שבע) 1526/04
חברת א. אדיר פרויקטים בע"מ נ' מע"מ אשדוד (לא פורס) - השופטת מרוז).
י.עיון במסמך מאפשר בנסיבות לקבל החלטה מושכלת ומוארת. ואכן, מעיון במסמך הסיכום בנידון דידן ניתן ללמוד, כי אינו כולל כל מידע שיכול להעיד על נסיבות הודאתו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, או לבסס טענה בדבר הסכם שהושג. לשון אחר, אין במסמך כל מידע העשוי לסייע למשיב. הוא אף אינו כולל מידע שאינו ידוע למשיב. בנסיבות ברי איפוא כי אין לגלות את המסמך - ומבחינה זו דין הערעור להתקבל. על אף האמור אומר מה ביחס לאיזון בין חובות הגילוי בהליך משפטי לבין החיסיון על תרשומות פנימיות (מעבר לאמור בהחלטות הנזכרות מעלה). אוסיף, כי אני מניח, דווקא בעקבות העיון, כי עמדת המבקש עניינה עקרוני, קרי, לא תיק זה הוא שהטרידו, אלא השלכות רוחב, וזאת אף שבית המשפט קמא טרח להטעים כי ההחלטה ניתנת בנסיבותיו של המקרה.
גילוי תרשומות פנימיות
י"א. סוגיית גילוי המסמכים במסגרת הליכי שומה, ובערעור עליה, נדונה בהרחבה בפרשת ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים , וכך הם תמצית הדברים מפי הנשיא ברק:
21.מסקנתי היא, איפוא, שגישתו הגורפת של המנהל - לפיה החיסיון הוא הכלל והגילוי הנו, אם בכלל, החריג - אינה יכולה לעמוד. כזכור, מדובר במצב, בו שומתן העצמית של העוסקות נדחתה על-ידי המנהל, וזה קבע להן שומה חלופית... מצב קשה זה מצוי בלב-ליבם של המצבים, שסביבם התגבשה במשפטנו זכות העיון במסמכי הרשות. במצב כזה, הנטל להצדיק את מניעת העיון - בכל מקרה ומקרה - הוא על הרשות. הנחת המוצא היא כלל הגילוי. לעוסק זכות לעיין בחומר ששימש להחלטה נגדו, ולא רק זכות לפירורי-מידע, הפזורים בין שורותיה של הנמקה לאקונית.
22.ודוק. כלל הגילוי בענייננו אין משמעותו, שמעתה כל מידע המצוי בידי המנהל יהיה זמין ונגיש בכל עת לעיונו של הנישום... אם סבור המנהל, כי בתוך חומר החקירה מצוי פרט-מידע כלשהו, שחשיפתו אסורה לפי תכליותיה "המיסיות" של חובת הסודיות הקבועה בסעיף 142 לחוק, יהיה הוא רשאי שלא למסור את אותו פרט מסוים, ובלבד שהחלטתו תהא נקודתית, עניינית ומנומקת... כזה הוא, כאמור לעיל, מקרה בו קיים חשד מבוסס שמסירת פרט-המידע תביא לשיבוש ראיות. גם התכתבויות ורישומים פנימיים של הרשות אינם חייבים גילוי (ראו סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע). או, למשל, מצב בו מסירת המידע תביא לחשיפה לא רצויה של המקור שמסר את אותו חומר. במצב כזה ניתן למסור את החומר תוך טשטוש זהות המוסר...החיסיון אינו מיועד להקנות יתרון טקטי לרשות המס במחלוקתה עם האזרח...
25.ככלל, שיקולי המדיניות שנדונו לעיל, בעניין הגילוי בשלב ההשגה, חלים גם כאן [בשלב הערעור - א"ר] , ואף ביתר שאת. זכות העיון, המחייבת את רשות המס בהליך המנהלי של ההשגה, חלה מקל וחומר גם בהליך השיפוטי של הערעור... התכלית של עשיית צדק בהליך והגעה לשומת אמת מחייבת, שבפני בית המשפט יימצא מלוא חומר החקירה הנוגע למערער שבפניו - כולל אותם פרטים שלא נמסרו למערער עצמו בשלב ההשגה. אולם האם זכאי המערער לכך, שכל אותו מידע יונח "על השולחן" כבר בפתח ההליך? לדעתי, התשובה לשאלה זו היא, כעקרון, חיובית" (רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף , פ"ד נח(4) 221, 237-235).
י"ב. המבקש נדרש בבקשתו לשורה ארוכה של פסקי דין והחלטות שניתנו בבית משפט זה, ולפיהם זכות העיון הקבועה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 אינה כוללת עיון בסיכומים ותרשומות פנימיות. אכן אין ספק שהאינטרס הציבורי הוא לאפשר דיון פנימי בלא מורא, ואפשרות לעובדי ציבור להביע דעותיהם (בג"צ יהב הנזכר ). ברם אחת הסיבות שאינטרס זה אינו נסוג מפני זכותו של נאשם להגנה ראויה היא, כי הסיכום "הינו בגדר עיבוד וניתוח אישי, עובדתי ומשפטי שערך החוקר בדיעבד, לאחר השלמת החקירה" ( פרשת הורוביץ , 226). מבחינה זו בפני הנאשם מצוי החומר הגולמי - ויכול הוא לסכמו ולעבדו בעצמו. גם המבקש מודה (פסקה 19) כי במקרים בהם אין למסמכים תחליפים בראיות אחרות - יש לחשוף את המסמכים (וכך מסביר הוא את החלטות בית משפט זה בפרשת המועצה להשכלה גבוהה , ובפרשת גרמן ). לשאלה אם למבקש העיון יש אפשרות חלופית להוכחת טענותיו משקל משמעותי. כך נפסק בעבר בעניין סודיות בנקאית - "על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית המשפט כי אין בידיו להשען על ראיות חלופיות, שאין בהן פגיעה בפרטיות" (רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי , פ"ד מז(5) 764, 774 - השופט גולדברג), וגם בית המשפט המחוזי (בהחלטתו הנזכרת מיום 31.10.06) התייחס להבחנה זו. סיכום חקירה, שהוא כאמור בגדר "ניתוח אישי, עובדתי ומשפטי", עשוי לכלול גם התיחסויות אישיות והערכות אישיות, שאינן צריכות לצאת אל מחוץ למעגל העוסקים בתיק וממוניהם, אף מכאן חשיבות עיונו של בית המשפט.
י"ג. בנסיבות המקרה שלפנינו טען המשיב כי המסמכים נדרשים לו כיון שלא ניתן לו חומר גולמי ממנו יוכל לבסס את טענותיו לגבי נסיבות מתן ההודאה וההסכם הנטען. אילו אכן כך היו פני הדברים - ובעקבות העיון ידענו שאין זה המצב - אין הדבר דומה לסיכום וניתוח של חומר גולמי, שכשלעצמו נמסר לנישום. המבקש טוען כי בנסיבות "ככל שיש לו (למשיב - א"ר) טענות ביחס להבטחה שניתנה לו על ידי מי מהחוקרים, הרי שהוא רשאי לזמנם לבית המשפט לצורך מתן עדות" (פסקה 19). סבורני כי האפשרות לזמן לעדות אינה תחליף ראוי בכגון דידן - ואילו אכן היה קיים סיכום דיון שבו (ורק בו) נאמר כי ניתנה התחייבות להימנע מהליך אזרחי, היה על המבקש למסור את המסמך על מנת שהמשיב יוכל לכלכל את הגנתו. זאת, מטעמי הגינות בסיסיים. אין בכך כדי לפגוע בגישתו העקרונית של המבקש עליה עמדנו.
סוף דבר
י"ד. בשלב זה של פסק הדין חוזרים ומתאחדים שני ראשיו. עיון במסמכים לפי תקנה 119 מאפשר לבית המשפט להגיע לתוצאה מאוזנת - תוך שמירה מקסימלית על שני האינטרסים. קרי, אילו היה העיון מעלה כי אכן מעידים המסמכים על התחייבות כאמור - היה ניתן, דרך משל, למסור חלקים אלה בלבד, תוך הותרת החיסיון על החלקים המהוים עיבוד של החומר, או הבעת דעה מצד גורמי הרשות, שלגביה אחזור גם כאן על עמדתי כי יש לאפשרה באורח חופשי. בעניין אחר ציינתי:
"לרשותה של הערכאה הדיונית עומד 'ארגז כלים' מגוון, המאפשר התאמה מידתית של סעדים ספציפיים למקרה נתון... אין מקום לקבוע זכות גורפת לעיקול זמני שעה שבחלק מן המקרים ניתן להשתמש באמצעים פוגעניים פחות... הדבר מעיד על אפשרות להתויתם של פתרונות שונים - מידתיים יותר. דומה, בפרט בעידן החוקתי, כי מידתיות היא מילת המפתח" (רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ'
ICC INDUSTRIES INC (לא פורסם)).
באותם מקרים בהם אכן קיים חשש שאין בידי בעל דין אפשרות גישה לחומר הגולמי המצוי בידי הרשות, יכול - ואף צריך - בית המשפט לעיין במסמכים ולבחון האם ניתן להגיע לפתרון מידתי, יצירתי, שיאפשר שמירה מלאה על האינטרסים שביסוד החיסיון, וזאת תוך מסירת אותם פרטי מידע שראוי למסרם. "ארגז הכלים" מגוון - וראוי לעשות בו שימוש.
ט"ו. הערעור מתקבל איפוא במקרה דנא מהטעם שאין במסמך הספציפי כדי לסייע למשיב, ובנתון להערות הכלליות האמורות. בנסיבות אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ח בטבת תשס"ח
(6.1.08).
ש ו פ ט