בש"פ 10480/07שלמה בניזרי (בן מימון) נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' צבן ), אשר דחה את בקשת העורר לעיין בטיוטת כתב אישום שגובש כנגד עד תביעה במשפטו, כאשר העורר טוען שהטיוטה האמורה הינה בגדר חומר חקירה רלבנטי שיש למסרו לעיונו. לשם הבהירות יצוין, כי במהלך הטיפול בערר זה הודע לי כי הוגש כתב אישום כנגד אותו עד תביעה, וזה נמסר לעיון העורר. מכאן, שהמחלוקת בתיק זה נסבה רק על הבקשה לעיין בטיוטת כתב האישום, הכל כמבואר בהמשך.

העובדות הצריכות לעניין

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום שעניינו עבירות שוחד, הפרת אמונים ושיבוש מהלכי משפט. בין היתר, נטען בכתב האישום באחד האישומים כי העורר פעל להטות מכרז של שירות התעסוקה לטובת אדם בשם מר משה סלע (להלן: מר סלע ), אשר לפי הנטען היה קשור עם שתיים מן החברות שהתמודדו במכרז: חברת טלרום בע"מ שמנהלה היה מר רון אבישי (להלן: מר

אבישי ) וחברה נוספת. על פי האמור בכתב האישום, העורר פעל להטיית המכרז בתמורה לשוחד שהובטח לו ממר סלע, אשר הקשר שלו עם החברות לעיל הוסווה, תוך סיכום בין השניים כי יחלקו ברווחים הצפויים למר סלע ממימוש הזכייה במכרז.

במסגרת פרשת התביעה העיד מר אבישי כעד תביעה. בא כוח המשיבה הצהיר באותו מעמד כי האחרון ייהנה מחיסיון מפני הפללה עצמית ביחס לדברים שימסור בעדותו. במהלך שלב הסיכומים מסר בא כוח המשיבה, כי בכוונת התביעה להעמיד את מר אבישי לדין, וכי טיוטת כתב האישום שלו מוכנה והועברה לסנגוריו לשם מימוש זכותו לשימוע.

3.

לטענת העורר, לאחר שלמד בשלב הסיכומים על כוונת המשיבה להעמיד לדין את מר אבישי, פנה אליה כדי לקבל לעיונו את טיוטת כתב האישום שמתעתדת המשיבה להגיש כנגד מר אבישי (להלן: טיוטת כתב האישום ). לשיטתו, המדובר בחומר חקירה רלוונטי, אשר עיון בו עשוי לעזור לעורר לבחון את מהימנותו של עד התביעה, ואולי אף ללמד כי עד התביעה הינו למעשה עד מדינה. המשיבה דחתה את בקשת העורר, ולפיכך הגיש העורר בקשה לבית המשפט הנכבד קמא שיחייב את המשיבה להציג בפניו את טיוטת כתב האישום. הבקשה לא הובאה בגדר האפשר בפני שופט שאינו דן באישום (ראו: סעיף 74(ג) לחסד"פ), אלא נדונה בפני כב' השופט י' צבן , שדן בתיק לגופו ודחה את הבקשה, בקבעו בין השאר כדלקמן:

"דין הבקשה להדחות. טיוטת כתב האישום המבוססת כאמור לעיל על תשתית ראיות הקיימת בתיק, אינה מהווה חומר חקירה."

4.

בערר שבפניי חוזר העורר וטוען כי טיוטת כתב האישום מצויה "בלב לבו" של האישום נגדו, הן משום שטיוטת כתב האישום מבוססת על אותה תשתית עובדתית בגינה הועמד העורר לדין, הן לאור הודעת המשיבה בבית המשפט המחוזי כי בכוונתה להעניק למר אבישי חסינות מפני הפללה עצמית. לאור אלה, סבור העורר כי טיוטת כתב האישום הינה חומר חקירה רלוונטי. העורר חוזר וטוען כי עיון בטיוטת כתב האישום עשוי להשליך אור על מהימנותו של עד התביעה, ואולי אף ללמד כי המדובר בעד מדינה. עוד גורס העורר כי ייתכן שטיוטת כתב האישום תשמש אותו לחיזוק טענותיו הנסמכות על העילה של הגנה מן הצדק.

5.

מנגד, המשיבה טוענת כי טיוטת כתב האישום נסמכת על הודעותיו של העד במשטרה (ולא על עדותו בבית המשפט המחוזי, עליה אכן חלה חסינות מפני הפללה עצמית, כפי שהובטח לו), והודעות אלו כלולות בחומר הראיות שנמסר לידי העורר. לטענתה יש להבחין בין חומר גלם ראייתי לבין תרשומות פנימיות המהוות עיבוד של חומר הגלם ואלו – אף שלעיתים הן רלוונטיות – אינן נופלות בגדרי "חומר חקירה", כל עוד חומר הגלם מצוי בידי ההגנה. לשיטתה, טיוטת כתב האישום הינה מסמך פנימי בו גיבש הפרקליט המטפל בתיק את עמדתו המשפטית ביחס למסקנה העולה מחומר הראיות המצוי בתיק. חומר זה מצוי כולו בפני העורר – ולכן אין חובה לגלותה לעורר.

6.

בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 3.1.08 חזרו הצדדים על עמדותיהם, וטיוטת כתב האישום נמסרה לי – לעיוני בלבד. בעקבות זאת הנחיתי את הצדדים למסור לבית המשפט חומר משלים הנוגע למר אבישי, והמשיבה נתבקשה למסור את התייחסותה למספר שאלות: מועד הגשתו הצפוי של כתב אישום נגד מר אבישי, הטעמים לעיכוב בהגשת כתב האישום האמור עד כה, והבסיס העובדתי אשר שימש אותה להכנת טיוטת כתב האישום. המשיבה מסרה בתגובתה מתאריך 8.1.08, כי כתב אישום נגד מר אבישי צפוי להיות מוגש בתוך מספר שבועות לאחר שיושלם הליך השימוע בעניינו, וכי העיכוב בהגשת כתב האישום נגד מר אבישי ונגד מעורבים נוספים בפרשה נגרם בשל מורכבות הפרשה והיקף הטיפול בה. כן הבהירה המשיבה, כי טיוטת כתב האישום איננה מבוססת על תיק חקירה נפרד מזה של העורר, כי אם על עיבוד מכלול הראיות הרלבנטיות נגד מר אבישי שנאספו בחקירת הפרשה, אשר מצויות כולן בידי העורר.

7.

בעקבות ההבהרות הנ"ל התקיים דיון נוסף בפניי בתאריך 15.1.08. יצוין כי עוד קודם לדיון האמור, הגיש העורר בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי להוספת ראייה – היא הודעת המשיבה מיום 8.1.08, ולביטול התיק מחמת הגנה מן הצדק. בקשה זו איננה מעניינו של הערר שבפני.

בדיון בתאריך 15.1.08 הצעתי כי המשיבה תצהיר על מועד נקוב שעד אליו היא תחליט האם יוגש כתב אישום נגד מר אבישי, אם לאו, וככל שיוגש כתב אישום היא תמסור עותק ממנו לעורר, וכל זאת מבלי להודות בכל טענה של העורר. המשיבה סירבה להצעה זו בעת הדיון, אולם בסמוך לאחריו היא הודיעה בכתב, כי אף שהיא עומדת על טענותיה לעניין מהותה של טיוטת כתב האישום כ"תרשומת פנימית", הרי שהיא מסכימה להצעת שהועלתה על ידי, באופן שהיא "מתחייבת למסור לעורר - לפנים משורת הדין, שלא מכוח חובותיה לפי סעיף 74 לחסד"פ - את כתב האישום נגד עד התביעה המסוים, ככל שיוגש, תוך 45 יום ". בעקבות הודעה זו נתבקש העורר למסור האם הוא עדיין עומד על הערר שהגיש, והוא השיב בחיוב. כן הגיש העורר הודעה משלימה, ובה טען כי ביני לביני מצא, כי בהחלטה שניתנה בגדרה של עתירה שעסקה בהסדר הטיעון שגובש בעניינו של נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב , הורה בית משפט זה על מסירת טיוטת כתב אישום לידיהם של העותרים שם (ראו: בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם) (החלטה מתאריך 25.7.2007) ). לפיכך, כך טען, מקל וחומר שיש למסור לעורר דכאן את טיוטת כתב האישום בעניינו של מר אבישי.

לאחר דברים אלה מסרה המשיבה בתאריך 6.3.08, כי כתב האישום נגד מר אבישי אכן הוגש על ידה והעתקו הועבר בו ביום לב"כ העורר, כאשר לשיטתה היא פעלה כך לפנים משורת הדין , ולדעתה הדבר מייתר את הצורך במתן החלטה בערר דנן. העורר נתבקש איפוא לעדכן שוב האם הוא עומד על הערר שהגיש, והוא השיב פעם נוספת בחיוב. זו הפעם, התבססה הודעתו, בין היתר, על הנימוק שהעיון בטיוטת כתב האישום דרוש לו "על מנת ללמוד על ההבדלים, אם בכלל קיימים, בין טיוטת כתב האישום לבין כתב האישום עצמו". הגיעה איפוא השעה להכריע בערר.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בטיוטת כתב האישום האמורה אל מול הפרק הרלבנטי בכתב האישום שהוגש כנגד העורר, וכן בהודעות הצדדים ובשאר החומר שהומצא לי לבקשתי, הגעתי למסקנה כי החומר הגולמי עליו מבוסס האמור בטיוטת כתב האישום הומצא כבר וניתן לעורר. לפיכך השאלה המשפטית בה נותר לדון הינה, האם טיוטת כתב אישום שהוכנה כנגד העד מר אבישי מהווה – כשלעצמה – "חומר חקירה". בסוגיה זו אתמקד להלן.

9.

זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה מעוגנת בסעיף 74(א) לחסד"פ, שזו לשונו:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיק".

הביטוי "חומר חקירה", שביחס אליו קיימת לנאשם זכות עיון, פורש בפסיקה באופן ליברלי:

"ההנחיה שניתנה בפסיקתנו באשר לזיהויו של "חומר חקירה" שעל התביעה חובה למסרו לנאשם, הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית. גישה זו מבוססת על הטעם שתכליתה של זכות העיון של הנאשם, היא לאפשר לו לממש את הזכות למשפט הוגן וליתן לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. לפיכך, יכללו בגדר חומר כזה גם 'ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום' ..."

( בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים , פ"ד נז (4) 625, 633 (2003) (להלן: פרשת התצ"ר ), מפי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש . כן ראו: בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי (לא פורסם), בסעיף 13 (2005) ) .

ברם, כפי שהובהר בפסיקה, פרשנותו המרחיבה של המושג "חומר חקירה" ייתכנו לה מגבלות וצריכה היא לעמוד במבחן השכל הישר:

"בבואנו לקבוע מהו "חומר חקירה", עלינו להיות "...מודרכים על - ידי כללי השכל הישר ועל - ידי המגמה לאפשר לסניגוריה הזדמנות הוגנת להכין את הגנתה... אולם... אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של 'חומר חקירה' ראיות, שהרלוואנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 129). ככלל, חומר חקירה הוא חומר רלוונטי לאישום הפלילי שנאסף על - ידי המשטרה במהלך החקירה, וחומר זה מועבר מהמשטרה לתביעה"

(בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 376, 381 (2000), מפי

השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ).

10.

אחד מסוגי החומרים, אשר נקבע בפסיקה כי יבואו ככלל בגדר החריג לעיקרון הגילוי, הוא "תרשומת פנימית" של רשויות החקירה והתביעה. מסמכים פנימיים אלה – דוגמת סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח הראיות ודיונים פנימיים של רשויות החקירה והתביעה – לא ייחשבו ככלל ל"חומר חקירה", ולא יהיו כפופים לחובת גילוי ולזכות העיון (ראו: בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ ,

פ"ד נא(5) 224 (1997); בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס (לא פורסם) (31.1.2002); בש"פ 5989/01 מדינת ישראל נ' פרג (לא פורסם) (27.8.2001)). החשש המרכזי הוא כי חשיפת התרשומת הפנימית תפגע למעלה מן הדרוש בסדרי עבודתן של רשויות החקירה והתביעה, וביכולתן לערוך תרשומות אשר תשרתנה את ההליך הפלילי המתהווה (בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (17.1.2006). השוו, עם זאת, הפסיקה האמורה עם הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, ועם ההלכה שניתנה, בהרכב מורחב, בעע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (טרם פורסם) (19.1.2006)).

11.

לאור האמור, השאלה המרכזית הרלבנטית לענייננו היא, האם טיוטת כתב אישום באה בגדרי "חומר חקירה", או שמא מעמדה הוא כשל "תרשומת פנימית".

עמדתי היא כי מעמדה של טיוטת כתב אישום שהוכנה כנגד עד במשפטו של נאשם, תהא ככלל, במעמד של "תרשומת פנימית", שאין חובה לגלותה. זאת, כמובן, בהנחה שטיוטת כתב האישום אכן נסמכת רק על מכלול הראיות שנאספו נגד אותו עד בקשר לאותה פרשה בה מואשם הנאשם, ואשר מצויות כבר כולן בפני הנאשם (כפי שטענה המשיבה שהוא המצב במקרה שבפניי). טיוטת כתב האישום משקפת במקרה שכזה רק את גיבושה – ייתכן הזמני ובר-השינוי – של עמדתו המשפטית של הפרקליט המטפל בתיק, בהסתמך על חומר הראיות בתיק. הטיוטה מהווה עיבוד של החומר הגולמי המצוי תחת ידו של הפרקליט, ולא חומר גולמי כשלעצמו. ככזו, אין היא בגדר חומר חקירה (השוו: בש"פ 2270/06 עילווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (7.9.2006); ועיינו לאחרונה במישור האזרחי: רע"א 7867/06 פקיד שומה חיפה נ' לוסקי (טרם פורסם) (6.1.2008)). בהיעדר נתונים נוספים על אלו שבחומר החקירה הגולמי, הרי שיכולתו של הסנגור לבחון את חומר הגולמי – המצוי כולו בפניו – אינו נופל מזה של הפרקליט המטפל בתיק מטעם התביעה.

חיזוק למידת הקירבה שבין טיוטת כתב האישום לבין תרשומת פנימית, אשר החיסוי עליה נועד להבטיח את יכולתם של גורמי החקירה והתביעה לחוות את דעתם באופן חופשי בטיפול בתיק, מצוי בכך שלעתים טיוטת כתב האישום מגלמת את לבטיו של הפרקליט המטפל, ולאו דווקא נוסח סופי ומגובש של כתב אישום. עד להגשת כתב אישום תיתכן עוד שקלא וטריא, שפעמים תביא לשינוי של ממש בטיוטה, ולעיתים אף להימנעות כוללת מלהפוך את הטיוטה למסמך סופי. בוודאי נכון הדבר כאשר טיוטת כתב האישום קודמת להליך של שימוע, בו אמורות להישמע טענותיו של הנאשם-בכוח בלב פתוח ובנפש חפצה. בסיום אותו הליך הרי צפוי הפרקליט המטפל לבחון מחדש את טיוטת כתב האישום, את התשתית הראייתית עליה היא מבוססת, ואת האפשרות וההצדקה להפיכתה לכתב אישום סופי. בחינה זו עשויה להוביל להכנסת שינויים משמעותיים בטיוטה (ראו לאחרונה: בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(טרם פורסם) (26.2.2008) . להלן: בג"ץ

פלונית ) . לפיכך, ניתן לראות בטיוטת כתב האישום, דרך כלל, משום תרשומת פנימית שאינה חייבת בגילוי, מה גם שקיימת דעה (כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין ) הגורסת כי אפילו כתב האישום הינו רק בבחינת: "חוות דעת של מומחה על כך שנאספו אל תיק המשטרה ראיות התומכות במידה הראויה באישומים המיוחסים [לנאשם – ח"מ ]" (ראו: בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה , פ"ד נז(6) 817, 906 (2003)).

12.

עם זאת, חרף קביעתי לפיה ככלל מעמדה של טיוטת כתב האישום נגד עד במשפט של נאשם הוא כשל "תרשומת פנימית" שאינה חייבת בגילוי, עדיין ייתכנו מקרים חריגים בהם ימצא בית המשפט לנכון להורות על מסירת טיוטת כתב אישום שהוכן כנגד עד – לנאשם, לשם הבטחת זכויותיו. ההחלטה הסופית בעניין חשיפת טיוטת כתב האישום – שלעיתים כפסע בינה לבין הפיכתה לכתב אישום סופי, אשר עם הגשתו הוא הופך ממילא, לרוב, לנחלת הכלל, מכוח עקרון פומביות הדיון – היא פרי איזון בין אינטרסים. מן העבר האחד ניצב אינטרס הגילוי וזכותו של הנאשם למשפט הוגן. מולו עומד האינטרס המוגן, המצוי ביסוד הכלל לפיו תרשומות פנימיות אינן מהוות חלק מחומר החקירה הנמסר לעיון הנאשם, כמבואר לעיל. לאינטרס אחרון זה מצטרף אינטרס ההגנה על צדדים שלישיים, ובעיקר האדם נגדו שוקלת התביעה להגיש כתב אישום. על איזון האינטרסים בין ההגנה על הנאשם לבין זכויות צד שלישי עמד בית משפט זה בדונו בשאלה קרובה, שם נפסק כדלקמן:

"ניתן להגדיר את הנוסחה ביחס לחובה למסור "חומר חקירה" כך: בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.

אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד"

(פרשת התצ"ר , בעמ' 635 - 636; כן ראו שם בעמ' 641-640).

לאור האמור, גם מקום בו טיוטת כתב האישום נסמכת בלעדית על חומר הגלם שבפני הנאשם, תפקידה של התביעה – ובמקרה הצורך של בית המשפט – יהיה לבחון האם יש מקום לחשוף בפני הנאשם את טיוטת כתב האישום כנגד העד. כך יכול לקרות, לדוגמה, כאשר הצורך בגילוי המסמך (כעולה מעיון בית המשפט בו, בהתאם להוראת סעיף 74(ד) לחסד"פ) לשם סיוע להגנתו של הנאשם הוא רב במיוחד (בסוגי טענות מסוימות, לרבות הגנה מן הצדק, למשל), וכן כאשר האינטרסים של חיסוי התרשומת הפנימית, או של ההגנה על זכויותיו של צד שלישי הינם חלשים במיוחד.

13.

באשר לטענה, לפיה טיוטת כתב האישום חדלה מלהיות "תרשומת פנימית" לאחר שהומצאה לידי בא-כוחו של מר אבישי, אבהיר כי אין בידי לקבל פרופוזיציה זו. על פי תפיסתי, טיוטת כתב אישום כנגד נאשם-בכוח איננה הופכת כבמטה קסם ל"חומר חקירה" רלבנטי למשפטו של נאשם אחר, רק כיוון שעינו של העד (הנאשם-בכוח) שזפה אותה. הטיוטה היתה והיא נשארת גם בשלב זה עדיין עיבוד של חומר גלם ולא חומר חקירה בפני עצמו. עם זאת, מובן שבהוצאת הטיוטה מחזקתן הבלעדית של רשויות התביעה, מועמת מעט עוצמתו של אינטרס החיסוי בתרשומת הפנימית, ועל התביעה (ובעקבותיה בית המשפט) יהיה לבחון שמא בנסיבות החדשות שבה ונוטה הכף לעבר אינטרס הגילוי. מובן אף שיהא צורך לשקול היטב בהקשר זה את האינטרס של הצד השלישי – הוא הנאשם-בכוח, שלא לחשוף את טיוטת כתב האישום אשר התביעה שוקלת להגיש נגדו (והשוו: סעיף 13 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998).

14.

טרם שנמשיך בבירור, נזכיר כי ביני לביני ביקש העורר להפנות גם להתנהלות שהתרחשה ב בג"ץ פלונית , שם הורה בית המשפט הגבוה לצדק על מסירתה של טיוטת כתב האישום שגובשה נגד מר קצב לידי העותרים, וזאת בהחלטת ביניים המנוסחת כדלקמן:

"בנסיבותיהן של העתירות שבפנינו, תעביר המדינה לידי העותרים את טיוטת כתב-האישום שהוכנה בעניינו של המשיב 2 [מר משה קצב –

ח"מ ]".

כאמור, העורר טען כי משהורה בית המשפט על מסירת טיוטת כתב אישום לידי מתלוננות, הרי שמדין קל וחומר יש למסור לו – כנאשם – את טיוטת כתב האישום נגד מר אבישי. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור בהחלטת הביניים הנ"ל, וכעולה מפסק הדין באותן עתירות ( בג"ץ פלונית ), הרי שהחלטה זו ניתנה בנסיבותיה המיוחדות של אותה פרשה, בין היתר נוכח העובדה שחלקים מטיוטת כתב האישום ממילא פורסמו בתקשורת (ראו: שם , סעיף 66 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי ). בנוסף, ובשונה מן המקרה שבפנינו, הרי שבאותה פרשה היה מר קצב צד להליך שב בג"ץ פלונית . מובן, איפוא, שאין לראות בהחלטת הביניים בבג"צ הנ"ל משום הנחייה כללית, או לגזור ממנה גזירה שווה, ואף לא דין קל וחומר למקרה שבפנינו. עם זאת, החלטת הביניים האמורה מהווה בהחלט הדגמה לקביעתי דלעיל (בסיפא לפיסקה 12), לפיה ייתכנו נסיבות בהן בשל אינטרס הגילוי, או מחמת שיקולים אחרים, יהיה מקום להורות על המצאת טיוטת כתב אישום לאדם נוסף זולת זה אשר נגדו היא מכוונת.

15.

לאור כל המקובץ עד כאן מצאתי בתחילה במקרה שבפניי, לאחר שעיינתי בטיוטת כתב האישום, כי אין מתקיימות פה נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן הכלל, לפיו אין חובה למסור לנאשם טיוטת כתב אישום כנגד עד במשפטו, המבוססת על אותו חומר חקירה שנמסר כבר לנאשם, משאין היא באה בגדרו של המושג "חומר חקירה", כפי שפורש בפסיקה. לא מצאתי אף הצדקה לסטות ממסקנה זו כאשר טיוטת כתב האישום נמסרת לבא-כוחו של העד אבישי לצורך עריכת שימוע למרשו. ברם, כעת עליי לבדוק שמא מסקנה זו משתנה מעת שכתב האישום הוגש נגד העד. במקרה הנדון כאן, כתב אישום הוגש בסופו של דבר כנגד מר אבישי, והעתק הימנו נמסר לב"כ העורר. בעקבות התפתחות זו גרס העורר כי יש לאפשר לו את העיון בטיוטת כתב האישום על מנת שיוכל לערוך השוואות בין כתב האישום שהוגש לבין הטיוטה, ולבחון אם השוני – ככל שקיים כזה – מבסס איזו מטענות ההגנה שלו. לצורך בחינת טענה אחרונה זו, ונוכח העובדה שהמשיבה לא

צירפה להודעתה לבית המשפט בדבר הגשת כתב האישום נגד מר אבישי העתק מן המסמך האמור, הגם שהמציאה אותו לב"כ העורר, הוריתי כי המסמך הנ"ל יובא לעיוני. בתאריך 31.3.08 המציא ב"כ העורר לבית המשפט העתק מכתב האישום שנמסר לו כאמור, וזאת "על מנת לקצר לוחות זמנים", כדבריו. לפיכך ניתן לפסוק עתה גם בסוגיה זו.

16.

עיון בכתב האישום שהוגש נגד מר אבישי, והשוואתו לטיוטת כתב האישום, מעלים כי קיים שוני מסוים בין המסמכים. עם זאת, אין מדובר בשוני המבטל את קביעתי, לפיה החומר הגולמי עליו מבוסס האמור בטיוטת כתב האישום הומצא כבר וניתן לעורר. לשוני בין המסמכים ייתכנו מספר הסברים. מחד גיסא, ייתכן שהוא פרי ההליך הטבעי של גיבוש נוסח סופי של כתב אישום, במיוחד שכאן התקיים הליך של שימוע (השוו: פסק הדין ב בג"צ

פלונית ). אם זהו ההסבר, יש בכך כדי להדגיש את מידת הקירבה של טיוטת כתב האישום למעמד של "תרשומת פנימית", שאיננה חייבת בגילוי. מאידך גיסא, ייתכן שהשינוי נובע מהבטחות כלשהן שניתנו למר אבישי בשלב כלשהו בעבר, או במהלך השימוע. אם זהו ההסבר, הרי שראוי שהעורר ייודע על כך, במיוחד בשים לב לעובדה שהגשת כתב האישום כנגד מר אבישי התעכבה זמן כה רב. על רקע זה יש אף לבחון, האם השוני האמור מכניס את המקרה שלפניי לגדר אותם מקרים מיוחדים (דוגמת החלטת הביניים ב בג"ץ פלונית ), שנסיבותיהן מחייבות את הגילוי המבוקש. לדעתי התשובה לכך היא שלילית, בכפוף לסייג מסוים. כל אלה יובהרו להלן.

17.

ההכרעה בשאלה שהצגתי הינה כאמור פרי איזון האינטרסים הרלבנטיים לעניין.

מן הצד האחד, ניצבים על כף המאזניים שורה של שיקולים: המסקנה כי החומר הגולמי עליו מבוסס האמור בטיוטת כתב האישום הומצא כבר וניתן לעורר (פיסקה 8 רישא שלעיל); הצורך להגן על עבודתן של רשויות התביעה, ובכלל זה יכולתן לערוך בחופשיות טיוטות של כתבי אישום, אשר לא יגולו – בהיותן בבחינת תרשומות פנימיות, כאמור בהנמקה ובפסיקה שצוינו בפסקאות 10 ו-11 לעיל; ולבסוף האינטרסים של הצד השלישי – העד מר אבישי.

מן העבר השני ניצבים, כמובן: זכויות העורר כנאשם; ההתפתחויות שאירעו בפרשה זו; והתובנה ש"אין חקר לתבונת סנגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הניצב לפניו", כדברי השופט (כתוארו אז) אולשן בע"פ 35/50 מלכה נ' היועץ המשפטי , פ"ד ד 429, 433 (1950).

לאחר שעיינתי בכל המסכמים הרלבנטיים, הגעתי למסקנה כי באיזון האינטרסים שבפרשה זו, אין די ברצונו של העורר להשוות בין טיוטת כתב האישום כנגד מר אבישי לבין כתב האישום שהוגש, כדי להצדיק חריגה מן הכלל הגורס אי-חשיפתה של טיוטת כתב האישום, זאת בדומה לחיסוי המוקנה לחומרים אחרים (ראו: פרשת התצ"ר , בעמ' 635; השוו: בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור , פ"ד נ(3) 686 (1996)). הזיקה בין השינויים שנעשו בכתב האישום לבין פוטנציאל ההגנה של הנאשם, כפי שהוצג בפניי (והשתנה מעת לעת, אולי בשל ההתפתחויות שהיו בתיק) – לכאורה איננה קיימת, אלא בסייג אפשרי אחד, שהועלה בפניי: אם שוני זה הוא פרי הבטחות כלשהן שניתנו למר אבישי, בין אם לפני מתן עדותו, בין אם לאחריה ובין אף ללא קשר אליה. דבר זה יכול אולי – גם אם בדוחק – להשתלב בטענת הגנה כלשהי של העורר בשלבי המשפט השונים. לאור האמור, על המשיבה להודיע מפורשות כי השינוי בין נוסח טיוטת כתב האישום לבין כתב האישום הסופי שהוגש נגד מר אבישי איננו נובע מהבטחות כלשהן שניתנו למר אבישי בשלב כלשהו בעבר, או במהלך השימוע שנערך לו.

סוף דבר

18.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת העורר לעיין בטיוטת כתב האישום כנגד העד מר רון אבישי – נדחית בזאת . עם זאת, על המשיבה למסור לבית המשפט הנכבד קמא הודעה בכתב, כאמור בסעיף 17 סיפא לעיל. היה והמשיבה לא תמסור הודעה כאמור, או שייסתבר כי השוני נובע מהבטחות כלשהן שניתנו למר אבישי בשלב כלשהו בעבר, או במהלך השימוע שנערך לו – שמורה זכותו של העורר לחדש את בקשתו בפני בית המשפט הנכבד קמא, ובמקרה כזה יהיה עליו לצרף גם את מר אבישי כמשיב לבקשה.