רע"א 2097/16 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ. עובד רופל

קודמת באותו עניין.

1.בטרם אציג את ההחלטה מושא הבקשה דנן ואת טענות הצדדים, אקדים ואומר כי אין זו הפעם הראשונה בה מובאת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בתביעה זו. בפסק הדין מיום 11.2.2015 (רע"א 7659/14) קיבלתי את בקשת רשות הערעור של המבקשת על החלטת בית משפט קמא לפטור את המשיב מתשלום אגרה על מלוא סכום תביעתו (להלן: החלטת האגרה ). בשל החלטה זו, בין היתר, הגיש המשיב בקשה כי אפסול עצמי מלדון בבקשה דנן, ובקשה זו נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 12.7.2016. השתלשלות העניינים הרלוונטית לפרשה פורטה בתמצית בפסק הדין הנ"ל, ועל כן במסגרת בקשה זו אביא רק את עיקרי הדברים הנדרשים לענייננו.

2.המשיב הגיש בשנת 1998 תביעה כספית בסך 10 מליון ₪ כנגד משטרת ישראל ושורה ארוכה של נתבעים נוספים (שוטרים, חוקרים ופרקליטים), וזאת בעקבות חקירה פלילית שנפתחה נגדו ופגעה לטענתו ביכולתו להתקבל לעבודה (ת"א 2370/98). בשנת 2007 הגיש המשיב תביעה מתוקנת (ת"א 5786-08-07) והגדיל את סכום התביעה, וזו התביעה מושא בקשה זו. בתמצית, עילת התביעה והנזק הנטען מבוססים על הטענה לפיה עקב פתיחת התיקים והגשת כתבי האישום נגדו, נמנע מהמשיב להתקבל למשטרת ישראל ולכן הוא זכאי לשכר אותו היה אמור להשתכר משך שנים רבות. הדיון פוצל בשלב מסויים בין שלב האחריות לשלב הנזק.

כחלק מהליך גילוי המסמכים ביקש המשיב להמציא לידיו מסמכים לגביהם טענה המבקשת לחיסיון, וביניהם יומן החקירות מתיק המשטרה פ.א 4390/98 (להלן: תיק המשטרה ). בתיק זה הוגש נגד המשיב כתב אישום אשר בסופו של הליך נמחק, ובו עוסקת, בין היתר, התביעה מושא ענייננו. ביום 15.10.2015, לאחר שעיין במסמכים לגביהם נטען לחיסיון, התיר בית משפט קמא את גילויים של מסמכים מסוימים ודחה את הבקשה ביחס למסמכים האחרים בקובעו כי הם חסויים ( להלן:

ההחלטה הראשונה ). בית המשפט אף העיר בהחלטה כי "מדובר במסמכים שאף אין מגלים לנאשם כחלק מחומר החקירה בהליך הפלילי".

3.עיקרי האירועים המאוחרים להחלטה זו יתוארו בקיצור נמרץ: המשיב הגיש ביום 18.10.2015 בקשה לעיון מחדש ולגילוי המסמכים מתיק המשטרה, ובפרט לגילוי יומן החקירות. המשיב חזר וטען כי מהחלטת בית המשפט מיום 15.10.2015 עולה כי לא נותרו מסמכים חסויים בתיק המשטרה ולכן התיק כולו הוא בר גילוי. כמו כן נטען כי המבקשת לא מסרה רשימה של המסמכים החסויים שהוגשו לבית המשפט ואת הטעמים לחיסיון כל מסמך, כנדרש על פי דין ועל פי החלטה קודמת של בית משפט קמא. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט ביום 19.10.2015.

המשיב הגיש בקשות נוספות לגילוי המסמכים. המבקשת התנגדה נוכח סיום שלב קדם המשפט והעדר נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה. לגופו של עניין טענה המבקשת כי בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 15.10.2015, המסמכים מתיק החקירות חסויים ואין לגלותם.

סוגיית גילוי המסמכים ויומן החקירות הועלתה אף במסגרת הדיונים באולם, כאשר במהלך שמיעת הראיות ביום 29.11.2015 נודע למשיב לראשונה, לטענתו, שיומן החקירות הוגש כחלק מאסופת המסמכים החסויים (עמ' 458 לפרוטוקול). הנושא שב ועלה בדיון ביום 11.1.2016, בו התבקש בא כוח המבקשת לשקול את הצעת בית המשפט בנוגע לגילוי המסמך ולמסור את עמדתו. ביום 14.1.2016 הגיש המשיב בקשה נוספת לגילוי היומן ולקבלת רשימה של המסמכים החסויים והטעמים לחסיונם. המבקשת הגישה תגובתה ביום 25.1.2016 וחזרה על התנגדותה.

בהחלטתו מיום 10.2.2016 בית משפט קמא התיר למשיב לעיין ביומן החקירה (להלן: ההחלטה השנייה ), ואביא כלשונה את החלק האופרטיבי בהחלטה:

"מצאתי כי יש מקום לדון בבקשה, בשים לב לכך שעולה מהבקשה שהתובע לא היה מודע לכך שיומן החקירה קיים. התובע מייחס חשיבות רבה לעיון במסמך זה. בשל סוג הטענות המועלות בתביעה כנגד אופן ניהול החקירה ובשים לב לכך שמדובר ברישומים בתיק מלפני שנים כה רבות לאחר עיון ביומן החקירה ובתרשומות שנכללות בו ושקילת מכלול השיקולים והאינטרסים שיש להביא בחשבון בענין זה, אני סבורה כי בנסיבות מיוחדות אלו ניתן לאפשר לתובע לעיין ביומן החקירה".

4.המבקשת לא השלימה עם ההחלטה ומכאן הבקשה שבפניי.

אציין כי על אף שהבקשה הוגשה כבר בחודש פברואר, עד עתה לא ניתנה החלטתי בבקשה, זאת, נוכח בקשת המשיב לעכב את מתן ההחלטה עד להגשת ערעור מטעמו על החלטתי שלא לפסול את עצמי מלדון בבקשה (המשיב הודיע כי בסופו של יום החליט שלא להגיש ערעור על החלטתי זו) ובשל מיצוי בחינת האפשרות לקיים הליך גישור בין הצדדים. ביני לביני נעתרתי לבקשתו של המשיב לצרף ראיות חדשות המעידות לטענתו על פגמים שנפלו בהליך גילוי המסמכים ועל הסתרת מסמכים במסווה של חיסיון.

5.טענות המבקשת : המבקשת טענה כי שינוי החלטתו הראשונה של בית משפט קמא מהווה הליך ערעורי להחלטתו ללא כל סמכות שבדין. על המשיב היה להעלות את השגותיו על ההחלטה בפני ערכאת ערעור, שכן שינוי החלטה חלוטה אפשרי בדרך כלל לעת שינוי נסיבות או במקרים נדירים שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. לשיטת המבקשת, החלטתו השנייה של בית משפט קמא ניתנה מבלי שהוצג בסיס עובדתי חדש המקים עילה לשינוי ההחלטה, ללא הנמקה ראויה ומבלי שהתבקשה תגובתה העניינית של המבקשת.

לגופה של ההחלטה נטען כי ההחלטה שגויה כיוון שעל יומן החקירות חל חיסיון תרשומות פנימיות, שכן מתועדות בו שיחותיהם של חוקרים במסגרת ניהול חקירה. לגישתה, היה על בית המשפט לנמק מדוע יש לגלות מסמך שהוא בגדר "מסמכים שאף אין מגלים לנאשם כחלק מחומר החקירה בהליך הפלילי" כפי שציין בהחלטה הראשונה. עוד עמדה המבקשת על התנהלות בלתי ראויה מצד המשיב אשר לדבריה פועל באורח מטריד במטרה להשיג על החלטותיו של בית משפט קמא.

6.טענות המשיב : טענות המשיב נפרסות על פני חמישים ושישה עמודים. המרכזיות שבהן יובאו להלן, ואל אחרות אתייחס בהמשך.

המשיב טען כי בתצהירי גילוי המסמכים שהוגשו בראשיתו של הליך גילוי המסמכים לא נטען כלל לחסיונם של המסמכים וכי המסמכים הוגשו לבית משפט קמא ללא רשימת מסמכים חסויים ומבלי שפורטה הסיבה לחסיונם. כתוצאה מכך טען המשיב כי עת שניתנה ההחלטה הראשונה לא ידע על הגשת יומן החקירות ומסמכים נוספים לבית המשפט ולא ניתנה לו זכות טיעון בעניינם. כחיזוק לטענותיו הדגיש המשיב כי חרף החלטות בית משפט קמא להורות על המצאת רשימת המסמכים החסויים, זו התקבלה רק ביום 19.4.2016. לשיטת המשיב, הכרת בית המשפט באי ידיעתו על הגשת היומן, כמו גם שמיעת עדויות התומכות בטענתו על חשיבות המסמך להכרעה בהליך, מהוות, בין היתר, שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה. המשיב טען כי הגשת הבקשה לגילוי המסמך בשלב ההוכחות המתקדם נבעה ממחדליה של המבקשת, וכי אין בעובדה זו כדי לשלול את חשיפתו. לגופו של עניין טען המשיב כי לא די בהיותו של יומן החקירות תרשומת פנימית כדי לקבל את טענת החיסיון וכי גילוי המסמך לא יגרום לנזק בלתי הפיך. לשיטת המשיב ההחלטה נומקה כראוי ובנסיבות העניין אין להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת.

7.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיב, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

נקודת המוצא היא כי על דרך הכלל ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בסוגיות שבסדרי דין בכלל, וכך גם לגבי החלטות הנוגעות לגילוי מסמכים. במקרה דנן, מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ואנמק להלן את מסקנתי.

8.כפי שציינתי בהחלטת האגרה, ההליך שבפנינו דשדש בפרוזדור כ-16 שנים, ורק לאחרונה החל בית משפט קמא בשמיעת הראיות. הליכי גילוי מסמכים הם הליכים מקדמיים, שאמורים להתנהל על פי לוח הזמנים הקבוע בתקנות 120-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ולמיצער, יש לסיימם באופן סופי במסגרת הליכי קדם המשפט.

הליכי גילוי המסמכים בתיק דנן נגררו שנים רבות, ויש לשים לדבר קץ אחת ולתמיד. ככל שהשנים נוקפות, כך מצטבר חומר נוסף המשמש עילה לגילוי מסמכים נוספים, הליכי גילוי המסמכים הולכים ותופחים "תוך כדי תנועה" ודומה כי לא יסתיימו לעולם. אציין כי במקביל להליך המתנהל בבית משפט קמא, המשיב מתנהל מול רשויות אחרות, וכפי שנמצאתי למד מתצהירי גילוי מסמכים שהגישה המבקשת, ואשר צורפו לתגובת המשיב, מסמכים רבים הם משנים מאוחרות לעילת התביעה.

כך לא ניתן לנהל משפט. בסעיף 23 להחלטת הרשם (כתוארו אז) יפרח מיום מיום 11.11.2009 – החלטה בה מתח ביקורת על תצהירי גילוי מסמכים שהוגשו על ידי המבקשת – נאמר כי "ראוי לסיים את פרשת תצהירי גילוי המסמכים אחת ולתמיד (הדגשה במקור – י"ע). מאז החלטה זו ועד היום חלפו למעלה משבע שנים, במהלכם המשיכו להתנהל הליכים שונים בנוגע לגילוי המסמכים. למותר לציין כי הליכי גילוי מסמכים נועדו לייעל את הדיון ולא לסבכו. לא תהא זו השערה פרועה להניח כי אם המשיב יקבל את התרשומת הפנימית של יומן החקירה, כפי שהורה בית משפט קמא בהחלטה מושא בקשה זו, הדבר עלול לגרור שורה של בקשות נוספות, כגון תיקון כתב התביעה, השלמת תצהירי עדות ראשית, הזמנת עדים נוספים, ואין לדבר סוף.

9.לא בכדי ניתנו לבית המשפט סמכויות כה נרחבות במסגרת הליך קדם המשפט כאשר "הדגש בשלב זה הוא על הכנת התיק במטרה לייעל את הדיון" (רע"א 10538/08 המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל נ' כנעאן

(12.4.2009) (להלן: עניין המכללה )). על אף זאת, אנו מוצאים בפסיקה כי גם מוסד קדם המשפט אינו תרופה לכל מכאוב, וכאשר הצדדים אינם עומדים במועדים לגילוי מסמכים, רשאי בית המשפט לומר "עד כאן" ולעבור לשלב שמיעת הראיות ( רע"א 6297/97 רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (22.12.1997); החלטתי ברע"א 8113/14 ונטורה קינג נ' אופיר טורס בע"מ , פס' 6 והאסמכתאות שם (15.3.2015); וכן החלטתי ברע"א 4487/14 אברמוביץ' נ' קונדה , פס' 8 (11.9.2014)). מכל מקום, שלב קדם המשפט הסתיים כבר, לאחר כ-16 שנים של התדיינות, ואין להשיב את הגלגל לאחור ולהתחיל לנהל הליכי גילוי מסמכים בעיצומם של דיוני הוכחות, אלא במקרים חריגים. האם המקרה שבפנינו הוא חריג המצדיק סטיה מכלל זה? איני סבור כך. נהפוך הוא.

10.אקדים ואתייחס תחילה למספר טענות אותן העלה המשיב.

א . המשיב טען כי המבקשת לא גילתה את המסמך ולא טענה לחסיונו מלכתחילה.

ככלל, טענת חיסיון צריכה לעלות על שולחן הדיונים כבר בתצהיר גילוי המסמכים ( רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שרותי בריאות כללית (15.11.2005) (להלן: עניין המגן )). מקום בו צד לא מגלה מסמך מסוים, והמסמך מועיל לאותו צד שהסתיר את המסמך, תחול הסנקציה הקבועה בתקנה 114א ולפיה אותו בעל דין "לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו" אלא ברשות בית המשפט ובתנאים האמורים בתקנה. ככל שצד לא מגלה מסמך מסוים המזיק לעניינו, הרי שבעל הדין שכנגד יכול לדרוש גילוי המסמך אפילו בשלב הסיכומים (שם, פס' 4) ואפילו בשלב הערעור (ע"א 27/91 קבלו נ' קבלו שמעון עבודות מתכת בע"מ , פ"ד מט(1) 450 (1995)). ככל שבעל דין לא מציית לצו גילוי מסמכים, ניתן להחיל את הסנקציה הקבועה בתקנה 122, ולפיה רשאי בית המשפט למחוק את כתבי טענותיו. מתגובת המשיב ונספחיה נמצאתי למד כי הוא טען מספר פעמים במהלך ההליך כי יש לעשות שימוש כנגד המבקשת בסנקציה מרחיקת לכת זו, והטענה נדחתה (כך, לדוגמה, בהחלטת השופט יפרח הנזכרת לעיל). במקרה דנן, המסמך נזכר בתצהיר גילוי מסמכים של המבקשת.

ב . ככלל, בעל דין חייב לטעון לחיסיון מסמך במסגרת תצהיר גילוי מסמכים, שאם לא כן, יראו אותו כמי שויתר על הטענה, הגם שאין לתפוס בעל דין על טעותו ( עניין המגן פס' 6; ע"א 240/73

וילקר נ' טישלר ,

פ"ד כח(1) 201 (1973)). המשיב טען כי המבקשת לא טענה לחיסיון המסמך, אך במסגרת הגלגולים הרבים שעברו הליכי הגילוי בתיק זה, וכפי שעולה מהחלטות בית משפט קמא, הטענה לחיסיון הועלתה על ידי המבקשת.

ג.המשיב טען כי השינוי בהחלטת בית משפט קמא נובע מכך שהוא זימן את העדים להביא עמם מסמכים מכוח תקנה 178(א). אלא שלא ניתן באמצעות תקנה 178 "לעקוף" את הליכי גילוי המסמכים בין הצדדים. עמדתי על כך בהחלטתי ברע"א 2124/13 רבינוביץ נ' הפטריארך היווני האורתודוקסי ,

פס' 9 (21.7.2013):

"איני סבור כי ניתן לעקוף את המועדים ואת הליכי גילוי המסמכים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, בדרך של הזמנת עדים מטעמו של בעל הדין שכנגד, על מנת שאלה יציגו מסמכים שניתן היה לקבלם בדרך המלך במסגרת הליכי גילוי מסמכים. זאת, להבדיל ממסמכים הנמצאים ברשותו של צד שלישי, שאז הדרך הדיונית הרגילה להמצאת המסמכים והצגתם כראיה במשפט היא באמצעות זימונו של הצד השלישי לפי תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (רע"א 4028/97 הלסקו ישראל בע"מ נ' גלאון

(29.9.1997) ; רע"א 4256/98 ה.ל.ס. בע"מ נ' כור מתכת בע"מ , פ"ד נג (1) 621 (1999))".

ד.המבקשת טענה כי חלק מהיומן הושחת בגין מים שטפטפו על ארגזי המסמכים ברבות השנים. המשיב טען כי אין חיסיון בדין לדפים מחוקים וכי היומן הושחת בכוונת מכוון. איני נדרש לטענה זו של המשיב, המשתלבת עם עילת התביעה העיקרית, ואומר אחת משתיים: אם המסמך אבד או הושחת – הרי שהמסמך כבר אינו בנמצא וממילא אינו בשליטתו של בעל הדין, ואם המסמך לא הושחת לחלוטין, הרי שהחיסיון הנטען לגביו לא נחלש בשל כך שהדפים דהו עקב המים שטפטפו עליהם.

11.בית משפט קמא שינה בהחלטתו מושא בקשה זו, את החלטתו הראשונה. ככלל, דרך המלך להשיג על החלטת ביניים היא בהגשת ערעור לערכאה המוסמכת. עם זאת, בית המשפט אשר נתן את ההחלטה רשאי לשוב ולדון בה ככל שישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, וטעם מרכזי לעיון חוזר הוא גילוין של נסיבות חדשות אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 578

(מהדורה שתים עשרה, 2015) ) . לא זה המקרה שבפנינו. אני מתקשה לקבל הנמקתו של בית משפט קמא כי מהבקשה עולה שהמשיב לא היה מודע קודם לכן לקיומו של יומן החקירה. בהינתן ההליכים הרבים שהתנהלו עד עתה, קשה להלום שהמשיב לא היה מודע לכך, ומכל מקום, בהינתן שההליך הגיע אל שלב הראיות, אין מקום לחזור לאחור ולפתוח מחדש את הליכי הגילוי.

12.בית משפט קמא נימק החלטתו בכך ש" התובע מייחס חשיבות רבה לעיון במסמך זה בשל סוג הטענות המועלות בתביעה כנגד אופן ניהול החקירה...".

המשיב מעלה בכתב תביעתו טענות לקנוניות ו"תפירת תיקים" כנגדו, ולא ייפלא כי הוא מייחס חשיבות רבה לאותו מסמך, כמו גם למסמכים רבים אחרים שנדרשו על ידו. אני אף נכון להניח כי יומן החקירות הוא מסמך רלוונטי לתביעה. אלא שרצונו העז של בעל דין לעיין במסמך, והטענות שהוא מעלה בכתבי טענותיו, אינן שיקול בלעדי, אף לא שיקול מכריע, בבוא בית המשפט להכריע בטענות חיסיון למיניהן.

13.ולגופם של דברים.

ענייננו בתרשומת פנימית מובהקת, כדי כך שבית המשפט אף התבטא בהחלטתו הראשונה כי אין לראות בו אפילו "חומר חקירה" לצורך הליך פלילי. מהחלטת בית משפט קמא לא מובן מדוע בחלוף מספר חודשים נחלשה עוצמת החיסיון ויש לגלות את המסמך.

הפסיקה הכירה באינטרס הרשות המנהלית שלא לחשוף תרשומות פנימיות, הן משיקולי יעילות והן על מנת לאפשר לרשות לגבש עמדתה בחופשיות ולהבטיח את תקינות פעולתה (יצחק עמית " קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי

247, 264 (2007)). החיסיון על תרשומות פנימיות הוא יציר הפסיקה, וככזה, הוא יחסי, כך שגם תרשומת פנימית עשויה להיות חייבת בגילוי ( רע"א 7461/16 מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ נ' פן דור תעשיות בע"מ (29.11.2016)) . לדוגמה, הפסיקה לא שללה את האפשרות לחשוף תרשומת פנימית שעניינה ראיון של עד, כחלק מחומר חקירה בתיק פלילי (ראו, לדוגמה, בש"פ 3221/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(1.7.2012); בש"פ 6740/13 מדינת ישראל נ' פלוני (19.1.2014); בש"פ 948/16 מדינת ישראל נ' פלוני (24.2.2016)). אך ככלל, דיונים והתכתבויות בין המשטרה לפרקליטות, סיכומים וסיכומי ביניים על מהלך החקירה, הם בגדר תרשומות פנימיות שהתביעה אינה צריכה לחשוף אפילו במסגרת ההליך הפלילי (בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (17.1.2007)).

ודוק:

אני נכון להניח כי ייתכנו מקרים שבית המשפט יורה למאשימה לחשוף יומן חקירות כחלק מ"חומר חקירה" במסגרת הליך פלילי, והעובדה שהמסמך נלקח מתיק חקירה פלילי אינו מונע בהכרח את גילויו בהליך אזרחי (רע"א 7867/06 פקיד שומה חיפה נ' לוסקי (6.1.2008)); אך גישה זהירה ומאוזנת בשאלה אם להורות על חשיפת יומן חקירות במסגרת הליך לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מתחייבת גם, שמא אף עוד יותר, בהליך אזרחי. כך, לדוגמה, מי שמבקש עיון במסמך לצורך שינוי עילת סגירה של תיק נגדו, הוא בעל אינטרס חזק יותר ממי שמבקש עיון על מנת להשתמש במידע בהליכים אזרחיים אחרים אותם הוא מנהל (ראו בג"ץ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל מחוז י-ם (30.7.2006) ).

שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא אם לתרשומות הפנימיות יש תחליף בראיות אחרות. בתיק שבפנינו, התנהלו הליכי גילוי אין סופיים, שהשתרעו על פני שנים רבות, וכבר בהחלטתו הנ"ל של השופט יפרח משנת 2009 נאמר "ער אני לעובדה שהמבקשת העבירה לידי המשיב את חלקם הארי של המסמכים שנזכרו במכתב גילוי המסמכים, בתצהיר המשרד לביטחון פנים ובתצהיר המשטרה, למעט מסמכים פנימיים (ובכלל זה הודעות דואר אלקטרוני פנימיות, תרשומות בגב תיקים שונים) ומסמכים שנטענו לגביהם טענות חיסיון ......". ובהחלטה הראשונה של בית משפט קמא נאמר "יצוין כי חלק מהמסמכים הללו ממילא נמצאים בידי המבקש ואף הוגשו על ידו לבית המשפט כחלק מהראיות בתיק. למרות זאת, למען הסדר הטוב, מצאתי להורות על גילויים". מכאן, שלמשיב נמסרו מסמכים רבים במהלך הליכי הגילוי במשך השנים. בנסיבות אלה, של עשרות ומאות מסמכים שנמצאים כבר ברשות המשיב, קשה להלום כי תביעתו תקום או תיפול על יומן החקירות.

14.לסיכום, בהינתן המסמכים הרבים שנזכרו בתצהירי גילוי מסמכים בתיק זה ושנמצאים ברשות המשיב; בהינתן העובדה שמדובר בתרשומת פנימית מובהקת שברגיל חל עליה חיסיון אפילו בהליכים פליליים; בהינתן שההחלטה הנוכחית עומדת בסתירה להחלטה קודמת מבלי שחל שינוי נסיבות; ובהינתן שהתיק נמצא כבר בשלב של שמיעת ראיות לאחר שנים רבות במהלכם התנהלו הליכי גילוי מסמכים – יש מקום לקבלת הערעור.

15.הערה לפני סיום.

הבקשה שבפני מעוררת הרהורים נוגים הן במישור הפרטני הנוגע לתביעה דכאן, והן באספקלריה רחבה יותר של מערכת המשפט. במדינת ישראל יש את המספר הגדול ביותר של עורכי דין ביחס לאוכלוסיה בעולם. למרות זאת, וכפי שמכיר ויודע כל שופט, יש רבים, כמו המשיב שבפנינו, המייצגים את עצמם.

אכן, הנגישות לבית המשפט ועקרון הגישה לערכאות, מהווה מקור גאווה למערכת המשפט בישראל, אך שוברה בצידה. מניסיוני נמצאתי למד כי מערכת המשפט מקדישה משאבי זמן עצומים למתדיינים שאינם מיוצגים, מתדיינים שאינם מכירים את "כללי המשחק" ואת השפה המשפטית, מתדיינים שחוזרים ופונים לבית המשפט בתביעות ובבקשות אין ספור, המשתרעות לעיתים על פני עשרות עמודים, מתדיינים שמנסים להלך אימים על בית המשפט בבקשות פסילה, בתלונות לנציב תלונות השופטים ובפנייה לגורמים שונים. אך השופט לא יירא ולא יחת, לא מתלונות ולא מבקשות פסילה. מכל מקום, כל עוד אין הוראה המחייבת בעל דין להיות מיוצג בבית המשפט על ידי עורך דין, על בית המשפט לאזן בזהירות בין הרצון להתחשב ולסייע למתדיין הבלתי מיוצג, בבחינת "את פתח לו", לבין הצורך לשמור על משאבי השיפוט והזמן של מערכת המשפט ושל המתדיין שכנגד. כאשר בית המשפט מקדיש לתיק אחד או למתדיין אחד, משאבי שיפוט גדולים, הדבר בא בהכרח על חשבון ציבור המתדיינים.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לדעת לשים את הגבול. המקרה הוא דוגמה קיצונית לדרך התנהלותו של תיק, ותהא זו לשון המעטה שבהמעטה לומר כי ההליכים בתיק מתנהלים שלא בקצב משביע רצון. תביעתו המקורית של המשיב הוגשה לפני 18 שנה (!!!) ואנו נמצאים כעת רק בתחילת שלב ההוכחות. שופטים רבים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון הקדישו זמנם ומרצם לתיק ולהסתעפויותיו האינסופיות (רשימה חלקית, ועם אלו שלא נזכרו הסליחה:

השופט ד"ר עדי אזר

ז"ל; השופט שמואל ברוך

ז"ל; וייבדלו לחיים ארוכים השופטת רות לבהר שרון ; הרכב השופטים לבהר, ישעיה שנלר וקובי ורדי ; השופט אילן שילה ; השופט אברהם יעקב ; השופטת הילה גרסטל ; השופט מאיר יפרח ; השופטת אסתר דודקביץ' ; השופטת ד"ר

איריס רבינוביץ-ברון שזה מקרוב נכנסה לתיק; הנשיא אשר גרוניס ). מהפרוטוקול, כפי שצוטט בתגובתו של המשיב, נמצאתי למד כי המשיב מעלה תוך כדי חקירת העדים את נושא גילוי המסמכים שוב ושוב. הגיעה העת להבהיר כי נושא זה מוצה, ועל בית המשפט לאחוז ביד רמה ברסן הדיון ולהביא התיק לכלל סיום בהקדם האפשרי.

16.סוף דבר שהערעור מתקבל. החלטת בית המשפט מיום 10.2.2016 בטלה וההחלטה הראשונה חוזרת ועומדת על כנה. אני תקווה כי החלטה זו היא סוף דבר בעניין גילוי המסמכים.

המשיב יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 20,000 ₪.