רע"א 4256/98ה.ל.ס. בע"מ נ. כור מתכת בע"מ

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.המשיבה 2 (להלן: המזמין) הגישה תביעה נגד המשיבה 1 (להלן: היצרן) לפיצויים על פגמים שהתגלו במתקן שהזמינה. היצרן שלח הודעת צד שלישי למבקשת, מתכננת המתקן (להלן: המתכנן).

במסגרת קדם משפט, בקש היצרן מבית המשפט להורות על גילוי מסמך שהוא חוות-הדעת שהוכנה על-ידי שמאי עבור חברת ביטוח שביטחה את אחריות המתכנן, ושבעקבותיה, שלמה חברת הביטוח תגמולי ביטוח למתכנן.

יצוין כי חברת הביטוח והשמאי אינם צדדים למשפט.

2.בית המשפט בהחלטתו מיום 21.5.98, הורה למנהלו של משרד השמאים, להמציא לבית המשפט את חוות-הדעת שהוכנה.

על החלטה זו סבה בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה.

3.ביום 23.9.98 ניתנה על-ידי בית המשפט החלטה נוספת, לאחר שחברת הביטוח הגישה בכתב את עיקרי עמדתה לפי רשות שניתנה לה. היא הביעה את התנגדותה להמצאת חוות-הדעת מטעמי חסיון שהעלתה. בית המשפט דחה את טענת החסיון - על היבטיה השונים - בקובעו, כי החלטתו מיום 21.5.98 בעינה עומדת.

על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

4.יאמר, כי אף שראוי היה כי תימצא דרך מוסכמת בין הצדדים להעמיד את חוות-הדעת לבחינה עניינית של בית המשפט ולא להרבות התדיינויות בעניין זה, הדוחות את בירור התביעה לגופה, נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד על כנה.

בהעדר מחלוקת של ממש כי חוות-הדעת איננה, ולא היתה, ברשותו או בשליטתו של המתכנן, אין מקום להורות עליו לגלותה, שכן, צד חייב בגילוי מסמכים בכלל - ומסמך פלוני בפרט - רק אם המסמך מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו (תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, תק' 112-113; להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). ואכן, בית המשפט המחוזי לא הורה באף אחת מהחלטותיו האמורות לעיל כי על המתכנן לגלות את חוות-הדעת.

תחת זאת, החליט בית המשפט לחייב את השמאי, שאיננו צד למשפט, להמציא את חוות-הדעת לבית המשפט. בית המשפט ציין שלפי דבריו של ב"כ היצרן, אמר מנהל משרד השמאים כי ימציא את חוות-הדעת, אם יורה לו בית המשפט לעשות כן. לדברי בית משפט קמא - ומעבר להסכמה האמורה - הבסיס המשפטי למתן צו כזה "הינו החובה המוטלת על כל אדם להתייצב בבית המשפט למסירת עדות או לשם הצגת מסמכים, בכל עניין שאין לגביו הוראת חיסיון, על פי הדין או בהתאם להלכה פסוקה".

5.הלכה למעשה, הפעיל בית המשפט במהלך קדם משפט את יוזמתו לפי תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה סמכות להעיד כל נוכח ולפי תקנה 183 שעניינה הזמנה להציג מסמך, מבלי שציין זאת. הוא עשה כן במסגרת בקשה לגילוי מסמך לפי תקנה 113, שהיא הליך שונה לחלוטין. על-פי תקנה 167, רשאי בית המשפט לדרוש מכל אדם הנוכח במשפט להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד. תקנה זו פורשה על-ידי בית משפט זה על דרך ההרחבה, באופן ש"שופט רשאי גם להזמין עד על דעת עצמו, אלא שישתמש בכוח זה במקרים נדירים בלבד, שלא ייהפך לפרקליט הצדדים ויעשה את מלאכתם" ויוכיח מיוזמתו את מה שבעל-דין החסיר (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 508-509, סעיף 412, הערה 198; וכן, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מד(4) 595, 603).

במקרה זה, עשה בית המשפט את מלאכתו של צד למשפט וזאת במסגרת בקשתו של אותו צד לגילוי מסמך - חוות-הדעת - בקשה שנדונה לכישלון. היצרן לא בקש מבית המשפט להזמין את המסמך או להזמין את השמאי לשם הצגתו; הוא בקש לגלותו, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים. במצב דברים זה, לא ראוי היה שבית המשפט יזמין את המסמך כפי שעשה וראוי היה שיותיר את העניין בידי הצד המעוניין, על-מנת שיכלכל את צעדיו במהלך המשפט. באופן זה, ניתן יהיה להעלות את כל הטענות נגד קבילותו של המסמך בשלב בו מוזמן העד לבית המשפט כשבאמתחתו חוות-הדעת.

6.הדרך בה נקט בית משפט קמא הביאה לסרבול הדיון. בית משפט קמא נדרש לדון בעניין פעמיים: בפעם הראשונה נתן דעתו לטענת החסיון שהועלתה לפניו ככל שהיא מתייחסת לשלב גילוי המסמכים; ואילו בפעם השנייה חזר ודן בטענת החסיון לעניין גילוי המסמך בשלב גילוי מסמכים וכן, בטענת החסיון המהותי על דברים שהוחלפו בין מבטח ומבוטח. המזמין (התובעת) נמנע מלנקוט עמדה בבקשה זו על מנת שהמשפט יחל סוף סוף להתברר.

7.לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור שנדון על פי הרשות שניתנה, ומבטלים את החלטתו של בית משפט קמא. השמאי אינו חייב בשלב זה להמציא לבית המשפט את חוות-הדעת שהוכנה על ידו. אין בכך כדי לחוות דעה לעניין קבילות חוות-הדעת או משקלה. עניין זה יתברר במשפט עצמו, בגדרו יוכלו בעלי הדין להעלות את כל הטענות העומדות להם, לרבות בשאלת החסיון, שכן, לאור פסק-דין זה, אין נפקות להחלטת בית משפט קמא מיום 23.9.98.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.