רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. שרותי בריאות כללית

בבית המשפט העליון

רע"א 8221/05

בפני:

כבוד השופט א' גרוניס

המבקשת:

המגן חברה לביטוח בע"מ

נ

ג

ד

המשיבה:

שרותי בריאות כללית

בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת.א 1595/01 מיום 23.6.05 ומיום 5.7.05, שניתנו על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב

בשם המבקשת: א' אורלי

בשם המשיבה: ע' בנצור

פסק-דין

1.מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת נ' אחיטוב). בהחלטה מיום 23.6.05 נדחתה בקשת המבקשת להורות על גילויים של מסמכים ספציפיים, ובהם דו"ח חקירה פנימית שערכה המשיבה. בהחלטה השנייה, מיום 5.7.05, נדחתה בקשת המבקשת לעיון חוזר בהחלטה הראשונה.

2.בשנת 2001 הגישה המשיבה, קופת חולים שירותי בריאות כללית, תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד מספר נתבעים, ביניהם המבקשת, המגן חברה לביטוח בע"מ. עניינה של התביעה בנזקים שנגרמו למשיבה, לטענתה, בגין תרופות שיובאו מחוץ לארץ ואשר אוחסנו בשוגג במחסן ללא קירור. זאת, חרף העובדה שמדובר בתרופות אשר חלה חובה לשמרן בקירור. אין חולק על כך, כי ההוראה שלא לאחסן את התרופות בקירור ניתנה על ידי אחת מעובדות המשיבה. המחלוקת בין בעלי הדין נסובה, כך מסתבר, על הסיבה למתן ההוראה האמורה וסביב השאלה האם הנזקים שנגרמו עקב הטעות באחסון התרופות הינם ממין הנזקים אשר מכוסים בפוליסת הביטוח הימי שהוצאה על ידי המבקשת למשיבה. מיד בסמוך לקרות האירוע מונה על ידי המבקשת שמאי לשם בדיקת נסיבות המקרה. במועד מאוחר יותר שאינו ידוע, ערכה המשיבה חקירה פנימית שהובילה לעריכת דו"ח בנושא (להלן - דו"ח החקירה). בתצהיר גילוי מסמכים שהגישה המשיבה לא נזכר דבר קיומו של דו"ח החקירה. ביום 15.6.05 נערכה ישיבת הוכחות בתיק, במהלכה נחקרה אחת מעובדות המשיבה. בעקבות דברי העובדת נתגלה דבר קיומו של דו"ח החקירה.

3.ביום 21.6.05 הגישה המבקשת בקשה לגילויים של מסמכים מסוימים, בגדרם נכלל אף דו"ח החקירה. בקשה זו נדחתה כאמור ביום 23.6.05. בהחלטתו יצא בית המשפט מנקודת הנחה כי המבקשת הייתה מודעת לקיומו של דו"ח החקירה עוד לפני שנחקרה העובדת בבית המשפט. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך שהתיק תלוי ועומד זה כארבע שנים, לא ראה בית המשפט לנכון להורות על גילוי המסמכים בשלב כה מתקדם של הדיון ומבלי שיעלה בידי המבקשת להצביע על סיבה מיוחדת שתצדיק זאת. הבקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה נדחתה כאמור אף היא (ביום 5.7.05). יצוין, כי שמיעת הראיות בתיק הסתיימה בינתיים והמשיבה אף הגישה את סיכומיה. בבקשה דנא ממקדת המבקשת את טענותיה אך כנגד ההחלטה שלא לחשוף את דו"ח החקירה. המבקשת חוזרת ומכחישה את הטענה כי דבר קיומו של דו"ח החקירה היה ידוע לה מזה זמן רב. כן מבהירה המבקשת, כי בתצהיר גילוי המסמכים שהוגש מטעם המשיבה לא אוזכר דו"ח החקירה ועל כן לא ניתן היה לבקש עיון בו בשלב מוקדם יותר. מנגד, המשיבה, אשר מצדדת בהחלטות בית משפט קמא, סומכת עמדתה על שני טעמים עיקריים. הטעם הראשון הינו, כי המבקשת אינה רשאית לעתור לגילויים של מסמכים ספציפיים לאחר סיום ההליכים המקדמיים, ובכללם שלב גילוי המסמכים. הטעם השני הינו, כי המסמך המדובר הוכן לקראת הליכים משפטיים צפויים ועל כן חל חיסיון על תוכנו.

4.החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. במהלך הדיון שנערך בפני הערכאה דלמטה, טען בא-כוחה של המשיבה כי דו"ח החקירה נזכר בדו"ח השמאי אשר הועבר לחזקת המבקשת עוד טרם הגשת התביעה. בהסתמך על דברים אלו, הגיעה הערכאה דלמטה למסקנה מוטעית לפיה המבקשת ידעה על קיומו של דו"ח החקירה עובר לדיוני ההוכחות ועל כן יכולה הייתה לבקש עיון בו זמן רב קודם לכן. אלא מאי? בתשובה שהוגשה לבית משפט זה, הבהירה המשיבה כי הטענה באשר לאזכור דו"ח החקירה במסמכו של השמאי, בטעות יסודה. והעיקר, המשיבה נמנעה מלגלות בתצהיר גילוי המסמכים כי אמנם קיים דו"ח חקירה בנושא. אוסיף, כי אף אם תוכנו של מסמך מסוים הינו חסוי, כפי שטוענת המשיבה במקרה דכאן, חובה על בעל הדין לציין את המסמך בגדר תצהיר גילוי המסמכים (בהנחה, כמובן, שאלמלא החיסיון מדובר במסמך חייב גילוי). טענת החיסיון צריכה לעלות על שולחן הדיונים כבר בתצהיר גילוי המסמכים. יש לזכור, כי הגילוי בדבר עצם קיומו של המסמך אינו מביא לחשיפת תוכנו. העיון, שהינו השלב הבא בהליך, הוא שיביא לידיעתו של בעל הדין שכנגד את תוכנו של המסמך (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 432). טופס 11 שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), קובע את המתכונת של תצהיר גילוי מסמכים. הטופס מורה כי כאשר המצהיר מתנגד להצגת מסמך כלשהו, עליו לתאר את המסמך ולציין את נימוקי התנגדותו (טופס 11 מתייחס לתצהיר שניתן בעקבות צו גילוי כללי לפי תקנה 112. הטופס לעניין תצהיר שיש לתיתו בעקבות צו גילוי ספציפי, לפי תקנה 113, הינו טופס 12. בטופס לא נאמר, כי על המצהיר המתנגד להצגת מסמך מסוים לתארו ולפרט את נימוקי ההתנגדות. אף על פי כן, נראה שהחובה האמורה חלה גם במקרה של צו גילוי ספציפי). הואיל והמשיבה לא השכילה להראות שהמבקשת ידעה על קיומו של דו"ח חקירה בשלב קודם, אין להלין על המבקשת כי הגישה את הבקשה לגילוי מסמכים במהלך שמיעת הראיות. ייתכן שניתן היה לדרוש מאחד מעדי המשיבה כי ימציא את דו"ח החקירה במסגרת עדותו, בכפיפות לטענת החיסיון. אולם, אף שהמבקשת לא הלכה בדרך זו, אין לסגור בפניה את האפשרות לקבל את המסמך במסגרת הליך עיון, הגם שבמאוחר.

5.נחזור ונזכיר, כי המשיבה צריכה הייתה לכלול את הדו"ח בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה. אין לקבל שבעל דין המפר את חובתו לגלות מסמך בתצהיר גילוי מסמכים, ייתלה במחדלו כנימוק לסירוב למתן צו עיון בשלב מאוחר, ובלבד שבעל הדין האחר לא השתהה יתר על המידה. עוד יצוין, כי על פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה קיימת אפשרות להיעתר לבקשה לגילוי מסמכים החורגת מלוח הזמנים הקבוע בתקנה 120 לתקנות. זאת, אם המבקש מצביע על טעמים בעלי משקל שיצדיקו האיחור (רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ נ' מיליקובסקי , פ"ד מד(4) 285). אי-גילויו של מסמך מסוים בגדר הליך של גילוי מסמכים, אף שחובה רבצה על בעל הדין לגלותו, עשוי להוות סיבה מוצדקת להתיר עיון אף במועד מאוחר יותר, משנתגלה המסמך (ראו תקנה 114 העוסקת בעיון ומדברת, בדומה לתקנה 113, על דרישה "בכל עת"). העובדה, כי בקשתה של המבקשת לצוות על חשיפתו של דו"ח החקירה הוגשה בשלב מתקדם של ההליך ועל סף סיום פרשת הראיות, אינה צריכה להביא לדחיית הבקשה. במקרה מתאים, דוגמת זה הנוכחי, יצווה בית המשפט על גילוי ועיון גם אם שמיעת הראיות עומדת להסתיים ( Vernon V. Bosley (No 2) [1997] 1 All ER 614 ; בפסק דין זה אף נקבע, כי החובה לגלות מסמך הינה חובה נמשכת. על כן, אם מסמך רלוונטי הגיע לידי בעל דין לאחר שנתן תצהיר גילוי מסמכים, חובה עליו לגלותו משעה שהגיע לידיו, אף אם לא נזכר בתצהיר). כידוע, אי ציות לצו גילוי מסמכים יכול להביא למחיקת כתב טענותיו של המפר (תקנה 122 לתקנות, וכן ראו הסנקציה שבתקנה 114א). אם בידי בית המשפט נתונה הסמכות להפעיל סנקציה כה חריפה כמחיקת כתב טענות, בוודאי שרשאי הוא לצוות על גילוי ועיון בשלב מתקדם של ההליך, אם הנסיבות מצדיקות מהלך כזה.

6.הטענה השנייה אשר בפי המשיבה נוגעת לחיסיון המסמך שהוכן, כך לטענתה, לקראת המשפט הצפוי. הלכה היא, כי לא תקום תחולה לחיסיון האמור אלא אם יוכח שהמטרה העיקרית אשר עמדה מאחורי הכנת המסמך הינה שימושו העתידי לצורכי המשפט. לשון אחר: החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט אינו חל על מסמכים אשר היה נערכים בכל מקרה וללא תלות בצפי לקיומו של משפט, ואשר בעיקרם נועדו למטרות אחרות (ראו, רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד , פ"ד מט(2) 516). המשיבה אמנם לא גילתה את דו"ח החקירה במועד ורק משנתגלה לאחרונה דבר קיומו העלתה טענת חיסיון. בנסיבות העניין איני סבור שיש לשלול מן המשיבה את האפשרות להעלות עתה את טענת החיסיון. מכל מקום, טענת החיסיון צריכה להיות מוכרעת על ידי הערכאה הדיונית, לאחר שתינתן אפשרות לטעון בעניין. בית המשפט יהא אף רשאי לעיין בדו"ח החקירה טרם שייתן החלטתו (תקנה 119 לתקנות; רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת - סוכנות ביטוח בע"מ , פ"ד נה(3) 661). אם אכן יוּתר העיון, ייתכן שיהא צורך לאפשר למבקשת להביא ראיות נוספות ( The Supreme Court Practice 1999, Vol. 1, 24/2/17, p. 451 ). כמובן, שגם עניין זה נתון לשיקול דעתו של בית משפט קמא. למען הסר ספק נבהיר, כי אם מתברר בשלב מאוחר של ההליכים כי בעל דין הפר החובה לגלות מסמך, רשאי בית המשפט להפעיל אמצעים שונים לתיקון ההפרה. אם נסתיימה שמיעת הראיות, ייתכן שלא יהא מנוס מלהתיר הגשת ראיות נוספות. עם זאת ברור, כי אין לעשות כן על דרך השיגרה אלא רק כאשר קיים חשש שבעל הדין האחר עלול להיפגע באופן ממשי.

7.אשר על כן, הנני מקבל את הערעור ומבטל את החלטותיו של בית המשפט המחוזי. העניין יחזור לפתחו של בית המשפט המחוזי על מנת שיפעל כאמור לעיל. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.