פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
בש"פ
198/10
בפני:
כבוד השופט י' עמית
העוררים:
1. פואז אלהואשלה
2. פרחאן אלהואשלה
3. סעדון אלהואשלה
4. עומר אלהואשלה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת
בית המשפט
המחוזי נצרת בב"ש 2291/09 שניתנה ביום 31.12.09 על ידי כבוד השופט א' אברהם
תאריך הישיבה:
כ"ח בטבת התש"ע
14.1.2010
בשם העוררים::
עו"ד דוד יפתח, עו"ד משה שרמן,
עו"ד רויטל בן-שבת
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
החלטה
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם ) מיום 31.12.09, בגדרה התקבלה חלקית בקשת העוררים לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ).
1.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום ב בית המשפט המחוזי בנצרת, המייחס להם עבירות של ייבוא סם מסוכן מסוג הרואין מירדן לישראל, בכמות נכבדה של כ- 40 ק"ג . הראיות המרכזיות כנגד העוררים הן האזנות סתר שבוצעו לאורך תקופה ממושכת.
התביעה העבירה להגנה רשימה של חומר החקירה הכוללת רשימה של שיחות שנקלטו בהאזנות סתר, מחולקת לשלוש קבוצות בהתאם להלכת בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי ומיכאל צ'רנוי (לא פורסם, 15.9.05)
(להלן: זאבי ):
האחת – שיחות שאין להן קשר לחשדות נשוא האישום (להלן: לא רלוונטי );
השניה – שיחות שיש להן נגיעה לאישום אך אינן מהוות חומר חקירה במובנו הדווקני (להלן: שיחות נוגעות );
השלישית – שיחות המהוות חומר חקירה (להלן: רלוונטי ).
לאחר קבלת הרשימה, פנו העוררים ל בית המשפט המחוזי בבקשה לגילוי חומר חקירה, לפי סעיף 74 לחוק, באשר לטענתם לא כל החומר נמסר להם, ומה שנמסר להם אינו מפורט דיו.
2.
בהחלטתו מיום 31.12.09 קבע בית המשפט כי התביעה נהגה לפי הלכת זאבי , הן במיון החומר בין קבוצות השיחות לסוגיהן והן ביחס לרשימת החומר החסוי. על פי הלכת זאבי , החומר הנכלל בקבוצה השנייה הוא חומר "שנאסף או נרשם" לפי סעיף 74 לחוק והנאשם רשאי לקבל תקציר בלבד. אלא שבמקרה דנן, נמסר לעוררים אף יותר מהנדרש לפי הלכת זאבי , מאחר שיחידת האזנות הסתר לא הבחינה בין הקבוצה השניה (של שיחות נוגעות) לבין הקבוצה השלישית של השיחות (רלוונטי). בשל כך נמסר לעוררים גם דיסק השמע של השיחות הנוגעות (ולא התקציר בלבד), למרות שבדרך כלל, דיסק השמע נמסר לגבי שיחות בקבוצה השלישית בלבד.
לגבי השיחות החסויות, קבע בית המשפט כי די בכך שנרשם לידן "עורך-דין-לקוח", ואין התביעה חייבת בפירוט למעלה מכך.
3.
לא נחה דעתם של העוררים מהחלטה זו בשלושה מישורים עיקריים ועל כך נסב הערר שבפני כלהלן:
א.
במישור הראשון - העוררים הלינו באופן פרטני על חוסרים בחומר שנתקבל מהתביעה.
ב.
במישור השני – העוררים טענו כי כל עוד לא ניתן פירוט לגבי החומרים החסויים שנכללו ברשימה, אין באפשרותם לעתור ל בית המשפט
בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 46 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ( להלן: הפקודה ).
ג.
במישור השלישי - העוררים טענו כי מעיון ברשימות השיחות שהועברו אליהם, ניתן להיווכח כי יש אפשרות שחלק מהשיחות שסווגו כ"לא רלוונטי" (דהיינו, שיחות מהקבוצה הראשונה), קשורות לשיחות שנעשו בסמוך לפניהן או לאחריהן. ברם, לאור סיווגן של השיחות כ"לא רלוונטיות", אין באפשרותם לעמוד על טיבן ועל קנקנן. זאת, נוכח הלכת
זאבי , לפיה ההגנה לא זכאית לקבל חומר שאינו רלוונטי. במהלך הדיון הצביעה ההגנה על מספר דוגמאות המוכיחות את טענתה.
4.
טרם אדון בטענות העוררים כסדרן, אקדים ואזכיר כי סעיף 74 לחוק מדבר בשתי קטיגוריות: "חומר חקירה" ו"רשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום". ענייננו נופל בקטיגוריה השניה, שנוספה לסעיף 74 לחוק, לאחר תיקון מס' 19 בתשנ"ה (ראו, לדוגמה, בש"פ 6820/09 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.09) .
5.
אשר לטענות העוררים במישור הראשון.
אומר בקצרה, כי חלק ניכר מהטענות הפרטניות של העוררים לא בא זכרן בערר וממילא לא נתאפשר למשיבה להגיב עליהן במהלך הדיון. מכל מקום, טענות נוסח "לא קיבלתי את דיסק השמע" של שיחה זו או אחרת, אין מקומן ב בית המשפט העליון ואף לא ב בית המשפט המחוזי, טרם מיצו העוררים את ההידברות עם המשיבה. בהקשר זה, אפנה לדברי כב' השופט זמיר בבש"פ 2602/96 זינגר ( בן צבי ) נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 231, 235 (1996):
"במקום להטריח את בית המשפט המחוזי, ואחר כך את בית המשפט הזה, יכול היה העורר לערוך את הבירור הנדרש, ואולי לבוא על סיפוקו, בדרג של התביעה ".
אין בדעתי להידרש אפוא לטענות הפרטניות שהעלו העוררים, וייכבדו ויפנו ישירות למשיבה בבקשה להעביר אליהם את החומרים החסרים (לדוגמה, עמדה 36588 לגביה נטען כי לא נמסר כל שמע; או עמדה 36788 לגביה נטען כי לא נמסר שמע של התמליל; כך גם לגבי מספר ההתקשרות בשירטוט בחלק מהעמדות).
6.
אשר לטענת העוררים במישור השני. טענת העוררים היא כי התביעה לא פירטה, אף לא באופן כללי, את החומר החסוי שקיומו נזכר ברשימה.
סעיף 78 לחוק פוטר את התביעה מהחובה לגלות חומר חקירה, כאשר אי-גילויו של החומר מותר על פי כל דין. ודוק: יש להבחין בין החובה לגלות את עצם קיומו של החומר החסוי לבין הפטור מלגלות את תוכנו של החומר החסוי. החובה של התביעה לכלול ברשימה את עובדת קיומו של החומר החסוי, להבדיל מתוכנו, נועדה להביא לידיעתו של הנאשם את קיומו של החומר וכן לאפשר לו לנקוט בדרכים שעומדות לרשותו להסרת החיסיון. רשימת החומר שנאסף או נרשם, בה מאוזכר החומר החסוי, היא אפוא השלב הראשון שאין בלתו על מנת שיתאפשר להגנה להיכנס מהפרוזדור של סעיף 74 לטרקלין של עתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44-46 לפקודה, על מנת לנסות לדעת מה החומר החסוי (ראו: בש"פ 5221/08 מוחמד נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 1.9.2008) בפסקאות 11-10 (להלן: מוחמד ); בש"פ 3119/04
מדינת ישראל נ' אבו עסא (לא פורסם, 8.4.2004) (להלן: עבו עסא ); בש"פ 7936/08 ברקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.08) (להלן: ברקו ); בש"פ 9322/08
מדינת ישראל נ' אלמטיאל (לא פורסם, 20.11.08) (להלן: אלמטיאל )).
[ במאמר מוסגר : ההבחנה בין גילוי החומר לבין עיון בחומר חלה גם בדין האזרחי, ועל צד הטוען לחיסיון לאזכר בתצהיר גילוי מסמכים את עצם קיומו של החומר החסוי ולטעון לחסיונו (ראו, לדוגמה, ע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 15.11.2005) ].
7.
השאלה הצריכה לענייננו היא מה היקף הפירוט שיש למסור לגבי חומר חסוי, במסגרת רשימת חומר החקירה לפי סעיף 74 לחוק. בעניין מוחמד ובעניין אלמטיאל , התוותה כב' השופטת ארבל קווים מנחים בסוגיה זו. השורה התחתונה היא כי תעודת החיסיון לא משחררת את התביעה מלכלול ברשימת חומר החקירה פירוט ברמה זו או אחרת של חומר החקירה החסוי, ולו ברמת הפשטה גבוהה (כגון: זכ"דים, דו"חות פעולה, הקלטות, תמלילים, וככל שניתן, תוך אזכור תאריכים או שם עורך המסמך). בכך, יתאפשר להגנה לקבל אינדיקציה כלשהי לגבי הראיות תחת כנפי החיסיון, והכל בכפוף לכך שלא יהא בפירוט כדי לחתור תחת החיסיון עצמו. על כך חזרה כב' השופטת ארבל בהחלטתה בבש"פ 3786/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.09) (להלן: פלוני ).
8.
ה יעדר פירוט מינימלי לגבי החיסיון הנטען עשוי לפגוע באפשרות של ההגנה לקבל החלטה מושכלת אם לנקוט בהליך של גילוי ראיה לפי סעיף 46 לפקודה. פירוט של החומר החסוי ברשימת חומר החקירה, עשוי גם לתרום ליעילות ההליך, מקום בו
ההגנה משתכנעת לאור הפירוט כי אין בחומר החסוי כדי לתרום להגנתו של הנאשם, ובכך נחסך הליך מיותר לגילוי ראיה.
עם זאת, יש להתחשב במגבלות האינהרנטיות הנובעות מהחיסיון. יש מצבים בהם פירוט או פראפרזה של החומר החסוי עלולים לחתור תחת החיסיון עצמו. כך, לדוגמה, ברשימת השיחות שהועברה לעוררים מופיעות מספר שיחות תחת הערה "חיסיון עו"ד-לקוח" ומקובלת עלי עמדת התביעה כי כל פירוט נוסף עלול לחתור תחת החיסיון. באותם מקרים בהם סבורה התביעה כי הפירוט עלול לחתור תחת החיסיון, פטורה התביעה ממתן פירוט, אך עליה לציין ברשימה המועברת להגנה במסגרת סעיף 74 לחוק, כי לא ניתן לפרט את החומר החסוי. במקרה כזה, היקף הגילוי האפשרי, אם בכלל, יוכרע על ידי בית המשפט
המוסמך בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 46-44 לפקודה (ראו ברקו בפסקה 10; אלמטיאל בפסקה 9).
9.
העוררים הצביעו על שתי תעודות חיסיון בתיק שלטענתם אינן ממלאות אחר חובת הפירוט: האחת הוצאה על ידי שר הביטחון מכוח סעיף 44 לפקודה והשניה הוצאה על ידי שר הפנים מכוח סעיף 45 לפקודה.
העוררים הלינו על תעודת החיסיון שהוצאה על ידי שר הבטחון המנוסחת באופן כללי וגורף לגבי כל פרט מזהה של אנשי קהילת המודיעין, יעדים מודיעיניים ונושאי עניין ומחקר של קהילת המודיעין, אמצעי איסוף ודרכי פעולה לאיסוף מידע, ו"מידע מודיעיני שנאסף על ידי קהילת מודיעין ודיווחים ודוחות מודיעיניים שהוכנו ע"י קהילת מודיעין ובכלל זה דוחות אשר הוצגו ל בית המשפט במסגרת החקירה". לטענת העוררים, בשל כלליות האמור בתעודת החיסיון, אין באפשרותם לעתור באופן ענייני להסרת החיסיון, מאחר שאין להם כל אינדיקציה באיזה חומר מדובר.
10.
לכאורה יש ממש בטענת העוררים באשר לכלליות התעודה. אלא שהתביעה הקדימה תרופה למכה, ובמכתבה מיום 8.11.09, שנשלח לסניגור במצורף עם חומר החקירה, ציינה: "לא ניתן לפרט את חומר החקירה שהוחסה בתעודה – בדומה למתואר בבש"פ 9322/09 ( אלמטיאל – י.ע.) – ובהתאם למה שנפסק שם".
מאחר שבמסגרת הדיון לפי סעיף 74 לחוק בית המשפט "מגשש באפילה" ולא מכיר את החומר החסוי, ממילא אין באפשרותו להעריך אם יש קושי ליתן פירוט טוב יותר בתעודת החיסיון. תרופתם של העוררים היא אפוא במסלול של עתירה לגילוי ראיה, שאז "הראיה או תוכנה יובאו לידיעת בית המשפט ". וכפי שנאמר בעניין פלוני בסיפא לפסקה 6:
"אמנם מהלך זה מעורר קושי שכן הדיון לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי מתמצה בטענתה של המדינה לפיה לא ניתן לערוך רשימה מפורטת יותר. עם זאת, יש להניח כי המדינה אכן תעשה את המירב על מנת לחשוף ככל הניתן מידע עבור הסנגור על מנת לאפשר לו לנהל את הגנת מרשו באופן מיטבי. ויתרה מכך, הביקורת השיפוטית על המדינה בעניין זה תתבצע בגדר ההליך לגילוי ראיה חסויה לפי פקודת הראיות, אם אכן יחליט הסנגור לפנות למסלול זה".
11.
תעודת החיסיון השנייה בתיק, הוצאה כשלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום ומתייחסת לדוחות המעקב. בתעודה נאמר כי כל דוחות המעקב חסויים למעט דוחות מסכמים לתאריכים 15.6.08–18.6.08.
לטענת העוררים, הדוחות המסכמים כשמם כן הם, מהווים סיכום של הדוחות האישיים של העוקבים המדווחים למרכזת, הדיווח מועלה על הכתב וכאשר העוקב חוזר ליחידה הוא רושם דוח אישי המתומצת ומועבר לדו"חות המסכמים. העוררים הלינו על כך שלא נזכרו בתעודות החיסיון דוחות מסכמים נוספים שלא נמסרו, לא נזכרו דוחות אישיים של העוקבים עצמם ולא הוזכר קיומו של דו"ח המרכזת.
12.
העוררים העידו על עצמם כי מתוך הדוחות המסכמים נהיר להם דבר קיומם של דוחות מעקב אישיים או דוח מרכזת. משכך, פתוחה בפניהם הדלת לעתור לקבלת הדוחות בגדרה של עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 46 לפקודה, ומבלי להביע עמדה כלשהי לגבי עתירה כזו לגופה. דיון לפי סעיף 74 לחוק, אינו האכסניה המתאימה לענייננו, ונראה כי בקשתם של העוררים בעניין זה, נועדה לעקוף את הצורך להידרש לפרוצדורה של גילוי ראיה לפי סעיף 46 לפקודה (ראו, בדומה, בעניין בקשה לחשיפת דו"חות עיקוב אישיים החלטתו של כב' השופט גרוניס בבש"פ 1729/08 מדינת ישראל נ' פרנסואה אבוטבול (לא פורסם, 18.3.08)).
ואכן, באי כוח העוררים לא הסתירו כי המניע בבסיס בקשתם להרחיב את מידת הפירוט של תעודות החיסיון הוא רצונם להתדיין על היקפו של החיסיון במסגרת סעיף 74 לחוק. לטענתם, הפנייה למסלול של עתירה לגילוי ראיה פוגעת בזכותם הדיונית ומנקודת ראותו של סניגור עדיף המסלול של סעיף 74 לחוק על פני המסלול של גילוי ראיה לפי הפקודה. זאת, מאחר שהליך לגילוי ראיה נשמע בפני המותב ששומע את התיק העיקרי (ולעיתים אף יש בראיות החסויות כדי להזיק לנאשם) ועל החלטתו אין זכות ערעור בהיותה החלטת ביניים. ואילו במסלול על פי סעיף 74 לחוק, הבקשה נדונה בפני שופט שלא דן בתיק העיקרי, על ההחלטה ניתן להגיש ערר, והסניגור יכול "לסנן" את חומר החקירה המועבר אליו ולהחליט בניחותא אם לעשות בו שימוש.
13.
התיחום בין "משבצת" הדיון לפי סעיף 74 לחוק לבין "משבצת" הדיון לפי סעיפים 46-44 לפקודה, הותווה כבר בשורת ההחלטות של כב' השופטת ארבל בעניין מוחמד ; אלמטיאל;
פלוני ובש"פ 6831/08 עבדאללה אלוג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.08), ואין לי אלא להצטרף לקווים המנחים בהחלטות אלה. אציין כי שאלה דומה של תיחום משבצות הדיון, נדונה בפסיקה בהתייחס לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק לעומת קבלת החומר באמצעות הזמנת עד לפי סעיף 108 לחוק. במסלול של הזמנת עד, אין באפשרות הסניגור לעיין קודם לכן בחומר שהעד מביא עמו, והמותב הוא שמחליט על קבילות החומר לאור טענות חיסיון או פגיעה בפרטיות (ראו בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 376 (2000); בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.2001); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' גיא שרים (לא פורסם, 6.6.2005); בש"פ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2006); בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר מאמוניה לבנות
(לא פורסם,
3.12.08) בפסקה 15).
ש יקולים שונים מושכים לכיוונים מנוגדים בשאלה אם ראוי כי המותב הדן באישום עצמו יכריע בנושא החיסיון (ליחס בין המסלול של עתירה לגילוי ראיה לבין המסלול של סעיף 74 ולשיקולי יעילות בהקשר זה ראו יצחק עמית "על הצורך בשינוי בהליך הפלילי" הסניגור 83 (2/2004)). מכל מקום, טענת העותרים בהקשר זה היא עניין למחוקק לענות בו ואין מקום לפרוץ את מסגרת הדיון לפי סעיף 74 לחוק, אך בשל רצונם של העוררים לחמוק מעולו של ההליך לפי סעיף 46 לפקודה.
14.
ומכאן לטענתם של העוררים במישור השלישי.
העוררים טענו כי יש להרחיב את הלכת זאבי , שלטענתם, מעמידה את ההגנה במצב בלתי אפשרי. זאת, מאחר שההגנה נאלצת לסמוך על רישום מקוצר שנעשה על ידי המאזין "בזמן אמת", כאשר לא מן הנמנע ששיחה שהמאזין סיווג כבלתי רלבנטית, יכולה לקבל אור אחר לחלוטין בראייה כוללת של כל השיחות שנעשו, או נוכח שיחות שנעשו בסמוך לפני השיחה או לאחר השיחה שסווגה על ידי המאזין כבלתי רלבנטית. לכן, כך גרסו העוררים, היה על בית המשפט לבקר את הליך המיון שערכה המשיבה, להאזין לקלטות ולהיכנס לעובי הקורה של נושא האזנות הסתר.
15.
ברי כי הדרישה שהתביעה או ש בית המשפט יבחנו ויאזינו למאות ואלפי שיחות אינה מעשית. הנחת העבודה היא, שכאשר המאזין רושם בזמן אמת ליד השיחה הנקלטת מספר מילים בנוסח "שיחה על ענייני בית" או "חולין – שכח אתמול הטלפון ברכב" או "חולין – נמצא בשוק, קאיד בא", הדברים משקפים את תמצית השיחה. המאזין בעמדת האזנה רושם את תקציר השיחה בזמן אמת לצרכים מבצעיים וקשה להניח כי בעת הרישום הוא צופה פני עתיד ומתכנן הליכותיו מתוך גישה "תביעתית" באופן שיקשה על ההגנה בבוא היום. רוצה לומר, כי לצד חזקת ההגינות יש להעמיד את המאזין בחזקת המקצועיות הנובעת מהצרכים המבצעיים לשמם מבוצעת ההאזנה.
16.
העוררים הסכימו במהלך הדיון כי נוכח היקף חומר ההאזנה אין לדרוש מהתביעה לעבור על כל השיחות. לכן, מיקדו העוררים את בקשתם בכך שהתביעה תערוך ביקורת על רשימת השיחות המועברת לה מעמדות ההאזנה ותבחן אם מהרשימה עולה, על פניו, כי שיחות שהוגדרו תחת הקטיגוריה של "לא רלוונטי" עשויות להיכלל בקטיגוריה של "שיחות נוגעות" או "רלוונטי". לטענת העוררים, אין מנוס מכך שהתביעה תיטול תפקיד זה על עצמה, מן הטעם שההגנה לא זכאית כלל לבדוק את החומר הלא רלוונטי, בשל עצם הגדרתו כחומר לא רלוונטי.
17.
אכן, אין להוציא מכלל אפשרות כי בתוך מאות או אלפי השיחות, המאזין יטעה בתום לב, ויסווג שיחה זו או אחרת כ"לא רלוונטית" או "שיחת חולין", מה שיסתום את הגולל על האפשרות של ההגנה לאתר את השיחה, מאחר שעל פי הלכת זאבי , שיחה לא רלוונטית לא נחשבת כלל כ"חומר חקירה" שיש לכלול ברשימה לפי סעיף 74 לחוק. ברם, הסיכוי התיאורטי כי כך יהיה, אינו מצדיק הנחה א-פריורית של טעות מצד המאזין, שבגינה תידרש התביעה לעבור על הרשימה המונפקת לה על ידי יחידת ההאזנה כדי לבחון את האפשרות שמא המאזין טעה ומדובר ב"שיחות נוגעות" או
"רלוונטיות".
18.
הטענה כי יש להרחיב את הלכת זאבי באופן שמלוא הראיות יועברו לנאשם לצורך מיונן, נדחתה לאחרונה בהחלטתו של כב' השופט הנדל בבש"פ
10205/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2010) והדברים שנאמרו שם יפים לענייננו:
"תהליך המיון והסיווג של ראיות שונות, לרבות תוצרי האזנות סתר, מתבצע בידי גורמי החקירה. הגישה, לפיה יש להעביר לידי הנאשם מלוא הראיות, לרבות האזנות סתר, על מנת שפעולת מיון החומר תיעשה על ידו – דינה להידחות. ברם, סעיף 74 לחסד"פ סולל
את הדרך להגשת בקשה על ידי הנאשם, שתוכרע כאמור בידי בית המשפט תוך הפעלת שיקול דעת ובשילוב יישום העקרונות המנחים וסלע המחלוקת בתיק הקונקרטי (ראו בש"פ 7064/08 מדינת ישראל נ' ברקו
(13.8.09). להלן: 'עניין ברקו' ).
בהיבט המעשי, התורם כתמיד לעיצוב היישום של העקרונות המחייבים, ראוי להעיר שלוש הערות:
האחת היא שלעיתים ובמינון הנכון, עשוי היקף החומר להשפיע על הדרך בה בוחנת התביעה את סיווגו.
השנייה , הסנגוריה מוגבלת ביכולתה לתאר מהי מידת הרלוונטיות של חומר שטרם עיינה בו. זוהי בעיה מובנית שאין להתעלם ממנה.
השלישית , על אף האמור, ישנן טענות מסוימות המופנות כלפי הגינותה של התביעה שמחייבות את הסנגוריה להצביע על תשתית עובדתית או לפחות על ראשיתה של תשתית עובדתית לביסוסן ( ראו בש"פ 2602/96 זינגר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 231 (1996))".
וכן ראה החלטת כב' השופט הנדל בבש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.10) שם נאמר:
"בנסיבות העניין אף לא מצאתי ממש בביקורת הסנגוריה על אופן בחינת החומר בידי התביעה. יוזכר ששיקול רלוונטי לחומר מעין זה הוא מניעת פגיעה בזכות לפרטיות של יחידים. יתר על כן, דרישה לפעילות רחבה יותר עלולה לגרום להכבדה ממשית, שגם היא אינה מעשית מבחינת השקעת המשאבים הנדרשים לכך. באשר לשיחות בעלות נגיעה כלשהי לנושא החקירה אך אינן רלוונטיות במישרין או בעקיפין לאישום ואין בהן חשיבות ממשית להגנה – יודגש כי לנאשם עומדת זכות לקבל רשימה של השיחות המתוקצרות. אי לכך, מוטל על התביעה לתקצר את השיחות באופן הכולל תיאור תמציתי של תוכן השיחה, מועדה והדוברים בה (ראו עניין זאבי). משהצהירה המשיבה כי יתר השיחות שאינן מצוינות ברשימה "פרטיות", המשמעות הנודעת לאותן שיחות היא שאין בהן נגיעה כלשהי לנושא החקירה".
19.
במהלך הדיון, התמקדו העוררים בעתירתם החלופית במספר שיחות שהתמצית שנרשמה לגביהן היא "בענייני סמים" או נוסח כגון דא. מאחר שעניינו של התיק הוא בסמים, סבורים העוררים כי על פניו יש לסווגן כשיחות רלוונטיות, ולמיצער, כ"שיחות נוגעות", ולכן יש ליתן להם גם את דיסק השמע של אותן שיחות.
כפי שהצהירה המשיבה, לפנינו מקרה חריג שבו העוררים קיבלו, בשל תקלה, אף יותר מהנדרש על פי הלכת זאבי . זאת, מאחר שהרשימות של השיחות הועברו לעוררים AS-IS , כפי שהועברו לפרקליטות על ידי יחידת ההאזנה, מבלי שנעשה מיון וסיווג קודם להעברתם לעוררים ומבלי שהשיחות הלא רלוונטיות סוננו והוצאו מהרשימות. הנה כי כן, הרשימות הועברו לעוררים, וככל שיש שיחות ספציפיות שלסברתם עשויה להיות להם רלוונטיות, ייכבדו ויפנו למשיבה בבקשה לקבל את דיסק השמע של אותן שיחות. ככל שהמשיבה תסבור כי השיחות לא רלוונטיות וכי אין מקום להעבירן לעוררים, פתוחה הדרך בפניהם לחזור ל בית המשפט המחוזי בבקשה לגילוי השיחה, בכפוף כמובן לחסיונות למיניהן, כפי שנעשה כדבר שבשגרה כל אימת שמתעוררת מחלוקת לגבי הרלוונטיות של חומר החקירה בהליך לפי סעיף 74 לחוק.
בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה היום, י"ט בשבט תש"ע (3.2.2010).
ש ו פ ט