בש"פ 3991/12 יעקב סימנה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' אינפלד , ת"פ 10376-02-11) לפיהן נדחתה בקשת העורר למסור לידיו רשימה מפורטת של חומרי חקירה החוסים תחת תעודת החיסיון וכן להעביר לעיונו את הדו"חות הסודיים שהוגשו בדיוני מעצר הימים בעניינו של העורר.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום בעבירות של נשק וקבלת דבר במרמה. העורר ביקש לקבל לידיו את מלוא חומר החקירה לרבות החומר החסוי. בית המשפט המחוזי קבע

בהחלטתו כי על הסנגור להגיש בקשה לגילוי ראיה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, על מנת שבשלב הראשון ינתנו לו הכותרות ולאחר מכן יוכל לשקול האם להגיש בקשה לקבלת התכנים.

3.

לטענת העורר הרשימה של החומר החסוי שנמסרה לו היא לקונית וכלל לא ברור מה נכלל בה, לשיטתו היא אינה עומדת במבחנים המשפטיים שנקבעו ביחס לרשימת חומר חקירה שהוא חומר סודי.

4.

בהחלטתי מיום 29.6.12 הוריתי למשיבה לשקול את עמדתה ולבחון האם היא יכולה להעביר רשימה מפורטת של החומר החסוי. המשיבה הגישה הודעה מעדכנת ובה ציינה כי שני פריטים (פריטים 5 ו-6) שצויין מלכתחילה כי הם חומרים סודיים, הוסר לגביהם החיסיון והם הועברו לידי העורר. העורר עומד על עמדתו שיש להעביר לו את כל החומר הסודי.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הסודי שהוגש סבורני כי הערר מיצה את עצמו. ברשימה של החומר הסודי נכללו 6 פריטים. 3 מתוכם (פריטים 2 – 5), שהם ידיעות מודיעיניות הועברו לידי העורר והחיסיון חל רק על מקורותיהן. פריטים 5 ו-6 שכונו ברשימת חומר החקירה "מזכר" ו"בקשה" אכן עוררו קושי משפטי, שכן נפסק לא אחת כי תעודת החיסיון אינה משחררת את התביעה מלכלול ברשימת חומר החקירה פירוט ברמה זו או אחרת ולו ברמת הפשטה גבוהה, והכול בכפוף לכך שלא יהא בפירוט כדי לחתור תחת החיסיון (בש"פ 198/10 פואז אלהואשלה נ' מדינת ישראל (3.2.2012)). המונח "מזכר" או "בקשה" אכן אינו פוגע בחיסיון, אך לא די בכך. אין באמור ולו פירוט מינימאלי על מנת שהסנגור ישקול האם להגיש בקשה להתרת החיסיון. נדמה לכאורה כי גישת בית משפט קמא לפיה על הסנגור לפנות תחילה להליך של בקשה לגילוי ראייה מבלי לבחון תחילה האם לא ניתן לפרט ברשימת חומר החקירה ולו באופן כללי מהו המזכר או הבקשה איננה עומדת במבחנים המשפטיים הרלוונטיים. לאחר שהוריתי למשיבה לבחון את העניין בשנית, היא הודיעה כי החומר אינו חסוי כפי שסברה מלכתחילה והעבירה אותו לידי הסנגור. נדמה כי אם המדינה תקפיד לפרט, במידת מה, ברשימת חומר החקירה מהם המסמכים הסודיים, הדבר יסייע בידה לבצע ביקורת, שמא ישנם חומרים שניתן להעבירם ולו בחלקם לידי ההגנה, כפי שארע כאן. עיון בכלל החומר הסודי שהוגש מלמד כי אין מקום להורות למשיבה, בשלב זה, להעביר חומר נוסף לידי ההגנה. בנוסף, לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט קמא ביחס לחומר שעמד לפני שופט המעצרים, באופן המצדיק התערבות שיפוטית.

6.

בכפוף לאמור, והואיל והערר מיצה את עצמו, הוא נמחק בזאת.