בש"פ 10664/04 איאס תילאוי נ. מדינת ישראל

העורר ואחרת – איילה ירחי – הובאו לדין באשמת החזקתו של סם מסוכן שלא לצריכה עצמית והסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירות לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשנ"ג-1973, וסעיף 43 לפקודת התעבורה. על פי גרסת המשיבה, הגיעו העורר וירחי לתחנת דלק הנמצאת ליד מושב כחל, שם עלה לרכבם אדם אחר (להלן: ה'אחר'). השלושה המשיכו בנסיעה כשהאחר מדריך את ירחי שנהגה ברכב לכיוון יעדם, ובמקום כלשהו ירד ה'אחר' מהרכב, הוציא ממקום מחבוא 3 תיקים אשר בדיעבד התברר כי הכילו 50 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש, והעורר הכניס את התיקים לתא המטען של הרכב. זמן קצר לאחר שהעורר וירחי המשיכו בנסיעה, הם נעצרו על ידי מחסום משטרתי.

העורר התגונן בטענה כי נלווה לירחי כנוסע תמים, ועל כן לא ידע כלל על המפגש הצפוי עם ה'אחר', וממילא גם על תכולתם של התיקים שנמסרו לו. העורר הוסיף וטען, כי את הגרסה הזו יכול ה'אחר' לאמת או להפריך, ועל כן הוא פנה לבית משפט קמא וביקשו להורות למשיבה לאפשר לו לעיין בחומר החקירה הקשור ל'אחר', ובכלל זה גם בתיעוד המתייחס לפעילותו של ה'אחר' לפני ביצוע העבירה. דא עקא, נטען כי כל אותו חומר חוסה בצילה של תעודת חיסיון עליה חתם השר לביטחון פנים בחודש אייר תשס"ג (מאי 2003). על רקע זה החליט בית המשפט בחודש יולי 2003, שלא להכריע בבקשה עד לשמיעתן של לפחות חלק מהראיות, כדי לדעת אם הראיות החסויות דרושות לעורר לשם הגנתו.

משהנושא שב ועלה לאחר תום שמיעתן של ראיות המשיבה, מצא בית משפט קמא בהחלטתו מיום 15.6.2004, כי "אותו 'אחר' נמצא בלב ליבו של האירוע המדובר", ועל כן "יש בפיו להאיר את עינינו באשר להתרחשות הנדונה" (עמוד 57 לפרוטוקול הדיון). בית המשפט הוסיף וקבע, כי אף אם הסבירות לכך נמוכה, עשוי 'האחר' לסייע בהגנת העורר, ולפיכך, הוא התיר את העדת ה'אחר' מטעם ההגנה, אולם חקירתו הוגבלה לאשר "ארע מרגע שנפגש עם הנאשמים בתחנת הדלק, ועד לרגע שנפרד מהם, משמע כל אותו זמן שהוא נמצא במחיצת הנאשמים" (בלשון בית המשפט המחוזי).

לסוגית ה'אחר' נדרש בית משפט קמא פעם נוספת בחודש חשוון תשס"ה (ספטמבר 2004), כאשר ביקש בא-כוח העורר להתיר לו לעיין בעדותו של ה'אחר' המצויה בידי המשיבה, ולראיין אותו בטרם ייקרא להעיד מטעם ההגנה. בית המשפט נעתר לבקשה זו בחלקה, והתיר לסנגור לעיין בעדות לאחר שיושמטו מתוכה קטעים חסויים, אולם הוא דחה את הבקשה לראיין את ה'אחר'. עניין זה עלה לדיון פעם נוספת בחודש אוקטובר 2004, במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת, והוא שב ועלה בחודש נובמבר, והפעם ביסס העורר את בקשתו על הוראתו של סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט דחה גם בקשה זו בנמקו את החלטתו בכך שהבקשה היא בבחינת ניסיון נוסף להסרת החיסיון מראיות הנוגעות ל'אחר', והרי סוגיה זו כבר נדונה והוכרעה בעבר לגופה.

בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני, ואקדים ואומר כי לא מצאתי בו ממש.

אף שהערר הוכתר כהליך המוגש מכוח סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, הוא אינו עוסק בעיון בחומר חקירה סתם, אלא בחומר שלגביו הוצאה תעודת חיסיון על ידי השר לביטחון פנים, בתוקף סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971. באותה תעודה נקבע כי חל חיסיון על כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהות האחר, לרבות תשובה לשאלה מה טיב קשריו עם משטרת ישראל, אם קיימים קשרים כאלה. העולה מכך הוא שהדיון בפני הערכאה הראשונה התקיים לפי סעיף 46 לפקודת הראיות, ולא לפי סעיף 74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. מכאן גם ברור כי זכות הערר הקבועה בסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי אינה חלה על העניין הנדון בערר זה, ולא למותר להוסיף כי הוראה מפורשת ברוח זו קבועה בסעיפים 74(ו) לחוק ("אין בסעיף זה כדי לפגוע בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ו-78 לחוק ("הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין..."). מכאן התוצאה, שאת החלטותיו של בית המשפט המחוזי יש לראות כהחלטות ביניים במשפט פלילי עליהן אין זכות ערר, ואת השגותיו יוכל העורר להשמיע רק במסגרת ערעור על פסק הדין, אם תוצאתו תחייב זאת (ראו לעניין זה בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי ואח' , פ"ד נ(3), 309; בש"פ 3403/98 סויסה נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2), 620; בש"פ 8401/96 חאג'-יחיא נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

אשר על כן, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.