בג"ץ 1749/06 רוברט דויטש נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

עתירה זו עניינה בקשתו של העותר לגילוי ראיה חסויה במסגרת המשפט הפלילי המתנהל נגדו (ת"פ 482/04).

1.נגד העותר וארבעה אחרים הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום המייחס להם עבירות לפי חוק העתיקות, תשל"ח-1978 וחוק העונשין, תשל"ז-1977. במסגרת חומר החקירה נמצא, בין היתר, דו"ח (להלן: הדו"ח ) ובו תרשומת לעניין שיחת טלפון אשר נערכה בין חוקר רשות העתיקות לבין אדם שמסר ידיעות שונות בנוגע לעותר (להלן: המקור ). מכוח סמכותו בסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) הוציא השר לביטחון פנים תעודת חיסיון לטובת הציבור, בין היתר לגבי הדו"ח האמור. החיסיון הוטל על "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהותו של האדם אשר מסר לרשויות החקירה את המידע המתועד בדו"ח... לרבות שמו של אותו אדם הרשום בדו"ח".

2.העותר הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה להסרת החיסיון מן הדו"ח לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. העותר סבור כי המקור הינו אחד מעדי התביעה ולפיכך, לטענתו, חקירתו הנגדית של המקור תאפשר לעותר להוכיח כי אין כל בסיס למידע שמסר. בדיון שקיים בית המשפט (כב' השופט א' פרקש) בעתירה, נשמעו המשיבה וחוקר רשות העתיקות בדלתיים סגורות, נחשפה בפניו זהות המקור והוסברו לו טעמי ההתנגדות להסרת החיסיון. ביום 5.2.2006 דחה בית המשפט את העתירה, בקובעו כי חשיפת המקור עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה שלו עם המשיבה ועם רשות העתיקות מחד, וכי אי חשיפת המקור לא תפגע בהגנת העותר מאידך. זאת, נוכח הצהרת המשיבה כי אין בדעתה להגיש את הדו"ח כראייה וכן נוכח האפשרות שבדו"ח מופיע מידע שהינו עדות מפי השמועה וכן מידע שהינו אך בגדר הערכות המקור לגבי העותר. בסופו של דבר נקבע, אפוא, כי "במקרה דנן, השיקול של שמירת האינטרס הציבורי גובר על הצורך בעשיית צדק".

3.בעתירה שבפנינו שב העותר וטוען כי חשיפת המקור חיונית להוכחת חפותו. נטען, כי אין כל חשיבות לכך שהדו"ח לא יוצג כראיה במשפט שכן לעותר זכות יסוד לקבל את חומר החקירה בשלמותו. שיתוף הפעולה בין המקור לבין רשות העתיקות אין לו כל משמעות אל מול החובה לעשות צדק עם העותר. נטען, כי לא רק שהחיסיון מונע מהעותר לחקור כדבעי את המקור, אלא שבית המשפט מתכוון, כפי שעולה מהחלטות שכבר נתן, למנוע מן העותר להפנות לעדי המשיבה שאלות שיש להן נגיעה לנושאים אליהם מתייחסים דברי המקור, בהתעלם מחיוניותן של שאלות אלו להוכחת חפותו של העותר. לפיכך, נטען כי יש להימנע מהעדת המקור או לחלופין לחשוף את זהותו.

4.דין העתירה להידחות. אכן, על פי סעיף 45 לפקודת הראיות, הסמכות להידרש לעתירה המופנית כנגד תעודת החיסיון שהוצאה על ידי השר לביטחון פנים מכוח סעיף זה מסורה לבית המשפט המחוזי בו מתנהל משפטו של העותר. אולם, דין החלטתו של בית המשפט המחוזי בעתירה כזו כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, ועל כן יהא העותר רשאי לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן במשפטו, אם תקום לו זכות ערעור כאמור (ראו: בג"ץ 777/89 חמד נ' שר המשטרה , פ"ד מד(3) 837, 839; בג"ץ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה , פ"ד מו(1) 724, 726; בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 804, 812; בש"פ 8401/96 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 3403/98 סוויסה נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 620, 624-623; בש"פ 10664/04 תילאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); י' קדמי, על הראיות (חלק שני, תשס"ד) 895).

אשר על כן, העתירה נדחית.