בש"פ 2970/14 אמיל רפאלוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"פ 44877-06-13 (השופטת ו' מרוז ) מיום 24.4.2014, במסגרתה נדחתה עתירת העורר לגילוי ראיה חסויה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: הפקודה ).

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 21.6.2013 בגין עבירות סמים ונשק, וזאת לאחר שבמשך מספר חודשים התנהלה נגדו חקירה סמויה מטעם משטרת ישראל, במסגרתה הופעל כסוכן סמוי שוטר המכונה נ"פ 6755527/12 (להלן: הסוכן ) .

3.

בהחלטה מיום 2.2.2014 נקבע כי הסוכן יעיד במסגרת ההליך שמתנהל נגד העורר מאחורי פרגוד כשהוא עוטה מסכה ורק עיניו חשופות בפני בית המשפט, וזאת לנוכח קיומה של תעודת חיסיון שהוצאה ביום 15.9.2013 על ידי השר לביטחון פנים והמורה כי כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהות הסוכן הינו חסוי.

4.

ביום 2.3.2014 עתר העורר לבית המשפט המחוזי להסיר באופן חלקי את החיסיון שניתן על ידי השר לביטחון פנים ולאפשר לסוכנים להעיד בפני בית המשפט כאשר פניהם חשופות ואינם מוסתרים מהעורר ובא כוחו. בהחלטה מיום 24.4.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי יש להותיר את החיסיון על פרטיו המזהים של הסוכן ועל הופעתו במסגרת העדות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי אין לאפשר את עדות הסוכן מאחורי פרגוד וכי הסוכן יעיד כשפניו וגופו מכוסים ובלבד שעיניו תהיינה גלויות. מכאן הערר.

5.

במסגרת הערר, טען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי הסוכן יעיד כאשר ישנו חיסיון על פרטיו המזהים ועל הופעתו. העורר טען כי הותרת החיסיון על כנו פוגעת בהגנת העורר, שכן היא פוגעת ביכולתו לבחון את מהימנותו של עד תביעה מרכזי ופוגעת בטיבה של החקירה הנגדית. בעוד שלשיטתו, הסרת החיסיון יש בה רק פגיעה נקודתית בתפקידו העכשווי של השוטר, דבר אשר היה על משטרת ישראל לשקול אותו עובר להפעלת הסוכן הסמוי.

6.

ביום 27.4.2014 הגישה המשיבה בקשה למחיקת הערר. במסגרתה טענה כי הדרך המתאימה לתקוף את ההחלטה נשוא הערר הינה במסגרת ערעור בפני ערכאת הערעור בתום ההליך הפלילי, וזאת מפני שלא נקבעה בדין הוראה המאפשרת הגשת ערר או ערעור על החלטה בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 45 לפקודה. בתגובה לבקשה, טען העורר כי ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הטבועה ויקיים דיון בערר וזאת לנוכח חשיבות קיום הדיון בערר למען יעילות הדיון וקיומו של הליך הוגן.

7.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון לפניי היום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. ככלל, השגה על החלטת ביניים בהליך פלילי יכולה להיעשות אך בגדר ערעור שיוגש על פסק דינו של בית המשפט בתום ההליך הפלילי (ראו: בש"פ 3071/11 בן שטרית נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (8.5.2010) ). לכלל זה קיים מספר מצומם של חריגים שבהם נקבעה זכות ערעור בחוק, כאשר ערר על החלטה באשר לגילוי ראיה חסויה אינו אחד מהם. בא כוח העורר ביקש לדון בערר מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, אלא שאינני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים מיוחדים וחריגים המצדיקים חריגה מן הכלל הנוהג.

סוף דבר, הערר נדחה בזאת.