בש"פ 5257/10 סולימאן אלקרינאווי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי על חומרת העונש.

1.

הבקשה נסבה על גזר-דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לאחר שהמבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של סחיטה באיומים כלפי מתמודד במכרז לאחזקת רשת הביוב העירונית בבאר שבע. על-פי הסדר הטיעון, עתרה התביעה לכך שיוטל על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. במסגרת הסדר הטיעון טען הסנגור אף הוא להטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, אף כי לתקופה קצרה יותר מזו לה עתרה התביעה, תוך קיזוז 27 ימי מעצר. בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש שמונה עשר חודשי מאסר מהם חמישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות על-פי קביעת הממונה. בסוף גזר-הדין העמיד בית המשפט המחוזי את המבקש על זכותו לערער לבית-המשפט העליון תוך 45 ימים. יוער כי לצורך עדכון מועד תחילת עבודות השירות על-ידי המבקש, נקבע המשך דיון ליום 5.5.2010.

2.

בבקשה להארכת מועד טוען הסנגור כי הערעור הוגש באיחור עקב תקלה טכנית במשרדו; כי משך האיחור קצר; וכי ראוי להיעתר לבקשה עקב מהות הערעור – קיזוז ימי מעצר וקיצור מאסר מותנה. המשיבה הציגה בתגובתה טעמים לדחיית הבקשה.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי גם בהליך הפלילי יש לקיים את המועדים הקבועים בדין, בעוד שמתן הארכת מועד הינה היוצא מן הכלל. הארכת מועד תינתן רק בהתקיים "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין הארכת המועד נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי (ראו: ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2009)).

לא שוכנעתי כי בא-כוח המבקש הרים את הנטל בנסיבות העניין. ראשית , משך האיחור אינו קצר כנטען על-ידי הסנגור. בניגוד לטענתו, גזר-הדין לא ניתן ביום 5.5.2010 (תאריך הדיון בסוגית מועד ההתייצבות של המבקש לעבודות השירות) אלא ביום 22.4.2010 (הוא התאריך בו ניתן גזר-הדין במעמד הצדדים והוּדע למבקש על זכותו לערער לבית-משפט זה). אם לא נביא בחשבון את יום 3.6.2010 בו שבתו בתי-המשפט, כי אז המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 7.6.2010 . הבקשה שלפניי הוגשה ביום 13.7.2010 , קרי - באיחור של למעלה מחודש. אף אם לא אביא בחשבון את התקופה של שביתת בתי-המשפט שהחלה ביום 21.6.2010, קרי- לאחר המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור, הרי המדובר באיחור של כשבועיים, קרי- באיחור משמעותי. שנית , לאיחור האמור לא ניתן הסבר של ממש מלבד טענה סתמית בדבר תקלה טכנית במשרד. הסבר כזה אינו עולה כדי "טעם ממשי המניח את הדעת". ושלישית , מעיון בתיק עולה על-פני הדברים כי סיכויו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים בהתחשב בכך שהמדובר בערעור על גזר-דין שניתן לאחר הסדר טיעון בין הצדדים, ואשר במסגרתו נמנע בית המשפט קמא מהשתת מירב העונש לו עתרה התביעה במסגרת הסדר הטיעון.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.