בש"פ 1920/13 פחרי אבו דיאב נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בפלילים.

1.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים, על פי הודאתו, בביצוע עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 ובגין כך נגזר עליו ביום 9.7.2012 עונש של 16 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. ערעור שהגיש המערער על העונש שנגזר עליו נדחה ועימו נדחה גם ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 18.12.2012 בנוכחות המערער ומכאן כי תקופת 45 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור הסתיימה ביום 3.2.2013 (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). הבקשה שבפניי הוגשה ביום 12.3.2013, כלומר באיחור של למעלה מחמישה שבועות.

2.

בבקשה טוען המבקש כי לקראת המועד בו היה עליו להתייצב לביצוע העונש התדרדר מצבו הנפשי והוא לקה בדיכאון וכי אם אכן יידרש לרצות עונש מאסר ייפגע קשות ואף יתעורר חשש לחייו. לטענתו בשל מצבו הנפשי הירוד לא שקל במועד להגיש את הבקשה למתן רשות ערעור ומאמציו נותבו לבקשות לדחיית מועד ריצוי העונש.

המשיבה מתנגדת לבקשה, בציינה בין היתר כי אף שבית המשפט קמא נעתר לבקשותיו של המבקש ועיכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו עד ליום 12.3.2013 לא התייצב המבקש לשם ריצוי מאסרו.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נכון הוא כי הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים גמישה יותר מזו הנוהגת בהליכים אזרחיים על מנת לאפשר למי שהורשע ונגזר דינו למצות את הליכי הערעור בעניינו. יחד עם זאת, גם מתן אורכה בהליכים פליליים אינו נעשה כדבר שבשגרה, ועל מבקש הארכה להוכיח "טעם ממשי המניח את הדעת", ובהקשר זה יש ליתן משקל, בין היתר, למשך האיחור; להצדקה הנטענת לאיחור; ולסיכויו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (25.7.2006); ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (19.10.2009)).

בנסיבות המקרה דנן, המדובר כאמור באיחור של למעלה מחמישה שבועות בהגשת ההליך. המבקש תולה את האיחור במצבו הנפשי ובעובדה שהשקיע את מירב מאמציו בדחיית מועד ריצוי העונש. ואולם, קשה לומר כי בכך הציג המבקש טעם המניח את הדעת לאיחור הניכר בהגשת ההליך, וזאת בפרט בהינתן העובדה שהמבקש היה מיוצג בהליך שהתנהל בבית משפט קמא ובבית משפט זה ולא הבהיר מדוע לא היה בידי בא כוחו להגיש בשמו בקשה למתן רשות ערעור או למצער בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך. כמו כן, בצדק ציינה המשיבה כי טענות המבקש לעניין העיכוב בהגשת ההליך בשל מצבו הנפשי מעלה סימני שאלה בהינתן העובדה שלפי טענתו שלו מצבו הנפשי החריף רק לאחרונה, מה גם שטענתו בעניין זה לא הוכחה כדבעי (ואיני סבורה כי די במסמך שצירף בהקשר זה).

לכך יש להוסיף כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות גבוהים בהינתן העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול" שלישי, אשר על-פני הדברים אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. מכאן כי סיכוייו של ההליך העיקרי אינם תומכים גם הם בהיעתרות לבקשה.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.