בש"פ 9310/09 צח עוז בע"מ נ. משה לביא

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי במחוז מרכז (כב' השופט מ' יפרח). ההחלטה ניתנה ביום 6.8.2009 בהעדר הצדדים. בהחלטה נפסק כי המבקשים הפרו פסק-דין שאישר הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים. עקב כך הוטל על המבקשים בהתאם לפקודת בזיון בית משפט חיוב בקנס מיידי בסכום של 3,500 ₪ בגין ההפרה שבוצעה, וכן חיוב בקנס עתידי בסכום של 5,000 ₪ בגין כל הפרה נוספת שתבוצע בעתיד.

2.

הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה לבית-משפט זה ביום 18.11.09. לטענת המבקשים, העמוד האחרון של החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא הבקשה התקבל אצלם ביום 6.8.09 באמצעות פקס שנשלח על-ידי בא-כוח המשיבים, וההחלטה המלאה הומצאה לידם על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 19.8.09. המבקשים לא היו מיוצגים בהליכים שננקטו נגדם לפי פקודת בזיון בית משפט, ולפי הטענה הם סברו בטעות כי המדובר בהליך אזרחי ולפיכך ימי פגרת הקיץ אינם באים במניין הימים להגשת ערעור. בהתאם לכך, לטענת המבקשים הם סברו בטעות כי המועד האחרון להגשת הערעור הינו 25.10.09. ימים ספורים לפני כן, פנו המבקשים לייצוג משפטי. נטען כי כאשר נשלח שליח מטעם משרד בא-כוחם ביום 22.10.09 להגיש את הערעור במזכירות בית-המשפט העליון, או אז התגלתה הטעות כי המדובר בערעור פלילי ולפיכך הפגרה באה במניין הימים באופן שהמועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 4.10.09. לדברי המבקשים, הם פנו למשיבים ביום 27.10.09 וביקשו הסכמתם להארכת מועד אך לא נענו. לטענת המבקשים, טעות מן הסוג האמור מהווה טעם מספיק להארכת מועד להגשת ערעור פלילי. המבקשים הוסיפו וטענו כי המשיבים הגישו נגדם תביעה בסדר דין מקוצר לפיצויים מוסכמים בבית-משפט השלום. לפי הטענה, התביעה בבית-משפט השלום מהווה "הליך תלוי ועומד" אותו יזמו המשיבים באותו עניין עליו נסובה החלטת בית-המשפט המחוזי, ולפיכך אין לומר כי המשיבים הסתמכו על חלוף המועד להגשת ערעור על ההחלטה הנ"ל. לבסוף נטען כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים. המשיבים מתנגדים לבקשה.

3.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהובא לפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. מסעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט עולה כי ערעור על צו המטיל עונש לפי סעיף 6 לפקודה הינו בעל אופי פלילי באופן המצדיק תחולה של סדרי הדין הפליליים לצורך מנין המועדים והכללת ימי הפגרה במניין הימים לשם הגשת ערעור (ראו: בש"פ 4266/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – טירה נ' נסאר (לא פורסם, 13.7.2006). המועד להגשת ערעור מן הסוג הנדון ניתן להארכה כאמור בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הגם שלא נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נדרש "טעם ממשי המניח את הדעת" להצדקת האיחור, שהרי גם בהליך פלילי,

ובוודאי בהליך פלילי בעל סממנים מעורבים – פליליים ואזרחיים - מתן אורכה היא בגדר היוצא מן הכלל ואין ליתן אותה כדבר שבשגרה (ראו: דברי כבוד השופט דנציגר בע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.10.2009), פס' 5 והאסמכתאות המובאות שם; עוד ראו והשוו: בש"פ 4445/01 גל נ' קצושווילי , פ"ד נו(1) 210, 219 (2001)).

4.

בנסיבות המקרה שלפניי לא שוכנעתי כי הוכחו "טעמים ממשיים המניחים את הדעת" להארכת מועד, וזאת נוכח כוחם המצטבר של הנימוקים הבאים. ראשית , אף אם נקבל את טענת המבקשים כי קיבלו לידיהם את החלטת בית-המשפט המחוזי רק ביום 19.8.09 כך שהמועד להגשת ההליך הסתיים ביום 4.10.09, כי אז הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר של כחודש וחצי . למבקשים נדרשו שלושה שבועות מאז נודע להם על האיחור ועד שפנו בבקשה להארכת מועד. אין בטיעוני המבקשים הסבר מדוע השתהו בהגשת הבקשה כשלושה שבועות מהרגע בו לשיטתם נודע להם דבר הטעות ודבר האיחור בהגשת הערעור.

שנית , לעניין סיבת האיחור - כפי שצוין לעיל, טענתם המרכזית של המבקשים היתה כי טעו טעות שבדין באשר למניין הימים, בהניחם כי מדובר בהליך אזרחי במהותו כך שימי הפגרה אינם באים במניין הימים. בהתייחס לכך יוער כי טעות שבדין בענייני מועדים עשויה במקרים מסוימים להקים טעם להארכת מועד, וזאת אף בהליכים אזרחיים, אולם על הטענה בעניין זה להיות מבוארת ומפורטת על-מנת להצדיק הארכת מועד, ואין די בטענה בעלמא (ראו והשוו: בשג"צ 9859/09 קזצ'נקו נ' משרד הפנים (לא פורסם, 25.11.2008)). בעניין שלפניי, המבקשים לא הסבירו את הבסיס לסברתם כי עליהם להגיש ערעור אזרחי וכי ימי הפגרה אינם באים במניין. הם לא פירטו האם הסברה התבססה על ייעוץ משפטי, ידע כללי של המבקשים או בירור בדרך אחרת. הסבר זה הינו מתבקש נוכח העובדה שהמבקשים לא היו מיוצגים בעת הרלוונטית. גם השאלה מתי בדיוק הוסדר הייצוג המשפטי ומדוע חרף קבלת הייצוג ניסו המבקשים להגיש את ההליך ביום 22.10.09 נותרה ללא מענה. יש לזכור עוד כי המבקשים הם שבחרו שלא להיות מיוצגים בהליך בפני בית-המשפט המחוזי ודחו את הפנייה לייצוג משפטי לשלב מאוחר יותר. בעל דין הבוחר שלא להסתייע בייצוג משפטי נוטל את הסיכון כי יטעה בדין וכי יתנהל בצורה דיונית שגויה, על כל המשתמע מכך.

שלישית , אחד השיקולים אותם שוקל בית-המשפט בדונו בבקשה להארכת מועד הינה מידת ההסתמכות של בעל-הדין שכנגד על חלוף המועד להגשת ערעור ועל סופיות ההליך. בנסיבות המקרה דנן, המשיבים הגישו כנגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר לפיצויים מוסכמים בגין הפרת ההסכם בין הצדדים. התביעה הוגשה לבית-משפט השלום ביום 13.10.09 לאחר

חלוף המועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי ולפני הפנייה של המבקשים להארכת מועד. מהחומר שהוגש לעיוני עולה כי המשיבים ביססו את תביעת הפיצויים המוסכמים על החלטת בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שלפניי, וטענו כי מדובר בפסק-דין חלוט במסגרתו נקבע כי המבקשים הפרו את ההסכם בין הצדדים. מכאן שהמשיבים הסתמכו על חלוף המועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, וכך גם עולה מהתצהיר שצורף לתגובת המשיבים לפיו המשיבים המתינו לחלוף המועד האמור לצורך הגשת התביעה הכספית. לבסוף , אעיר כי על-פני הדברים, סיכויי הערעור לגופו אינם כאלה המצדיקים הארכת מועד.

4.

אשר על כן, ובהתחשב במכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בגין הליך זה בסך 1,500 ₪.