בש"פ 4266/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה-טירה נ. בסאם מוחמד נסאר

1.לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. עניינו של ההליך בהשגה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 26.3.06, לפיה חוייבו המבקשים לבצע את פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 21.6.04 והוטלו על המבקשים הוצאות בסך 30,000 ₪, במסגרת הליכי ביזיון בית משפט. המבקשים טענו כי לא ניתן היה לבצע את פסק הדין שחייבם לפרוץ תוואי דרך בעיר טירה בנסיבות שנוצרו ומבלי לפגוע בצדדים שלישיים, אך טענתם נדחתה ומכאן ערעורם. המבקשים טוענים כי המועד הקבוע בדין להגשת הערעור הינו כפי המועד הקבוע לעניין הליך פלילי, היינו 45 ימים. הערעור דנן הוגש כחמישים ושניים ימים מיום המצאת ההחלטה נשוא הערעור למבקשים, אך לטענת המבקשים, הואיל ומדובר בהליך אזרחי מובהק שעניינו ביזיון בית משפט, חלה תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 529), ובהתאם לאמור בה אין להביא במניין הימים להגשת ערעור את שבעת ימי פגרת הפסח. יוצא אפוא, לטענת המבקשים, כי הערעור הוגש במועד. לחילופין, ובמידה ויבואו ימי הפגרה במניין הימים להגשת ערעור טוענים המבקשים כי יש להחיל את דיני הארכת המועד הנוהגים בסדרי הדין הפלילי שהינם מקלים, ביחס לנהוג בדין האזרחי, בפרט נוכח האינטרס הציבורי אותו מייצגים המבקשים לטענתם, ובשל הנזק שעלול להיגרם לצדדים שלישיים בלא שניתן להם יומם בבית המשפט.

2.משיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, על פי הדין והפסיקה, דין החלטת בית המשפט קמא נשוא הערעור דנן, לעניין קביעת המועדים להגשת ערעור, כדין פסק-דין הניתן במסגרת הליך פלילי. לאור זאת טוען המשיב כי המבקשים איחרו בהגשת ההליך בשבעה ימים לפחות מבלי שהמציאו כל טעם מספיק לכך, שכן אין לראות בטעות אנוש או ברשלנות המבקשים בבדיקת הדין הרלוונטי משום טעם המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. לטענת המשיב נוטים המבקשים להגיש בקשות להארכת מועדים באופן עקבי, כפי שעשו לטענתו במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא, באופן המסרבל את הטיפול בעניין הנדון. מטעם זה אין להיעתר לבקשתם הנוכחית. לגופו של הליך טוען המשיב כי סיכוייו קלושים, שכן בבסיס ההחלטה נשוא הערעור עומד פסק דינו של בית המשפט קמא אשר ניתן בהסכמת הצדדים ולגביו לא נרשמו כל השגות מצד צדדים שלישיים אשר לטענת המבקשים עלולים להיפגע. לפיכך טוען המשיב 1 כי דין הבקשה להידחות.

3.המשיב 2 מתנגד אף הוא לבקשה. גם לטענתו יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור על החלטת בית המשפט קמא בהתאם לקבוע בפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה) - היינו, בדומה לערעור פלילי, ולפיכך הוגש הערעור דנן באיחור של שבעה ימים כאמור לעיל. בנוסף, טוען המשיב, כי שעה שמדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פי הפקודה, יש לנהוג בהתאם לדין המהותי החל על הסכסוך נשוא ההליך שבכותרת - הוא הדין האזרחי, ולפיו תינתן ארכה כמבוקש רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. לטענת המשיב לא הצביעו המבקשים על טעמים מיוחדים כנדרש, שכן טעות בספירת הימים או בהבנת הדין אינה מצדיקה היעתרות לבקשתם בשים לב להיות המבקשים מיוצגים. המשיב טוען בנוסף, כי במהלך ההתדיינות בין הצדדים פעלו המבקשות בחוסר תום לב ותוך סרבול ההליכים באופן שיטתי, ונמנעו מיישום החלטות בית המשפט קמא. לעניין סיכויי ההליך טוען המשיב כי הינם קלושים, שכן פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים בבית המשפט קמא ואילו עניינם של צדדים שלישיים לא הועלה בשום שלב קודם על-ידי המבקשים. לפיכך טוען המשיב כי יש לדחות את בקשת המבקשים.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. אכן, סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט קובעת כי צו המטיל עונש על פי סעיף 6 לפקודה זו "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין המטיל עונש כיוצא בזה". כעולה מן הפקודה, על כן, יש לערעור דנן אופי פלילי המצדיק החלה של סדרי הדין הפליליים במסגרת שאלת מנין המועדים והכללת ימי פגרה במניין הימים לצורך הגשת הערעור (השוו 10045/04 א.ש.ניו קונספט בע"מ ואח' נ' PFIZER INC.

ואח' , תק-על 2004(4), 2980). המשמעות היא, אפוא, כי המבקשים איחרו בהגשת הליך זה. עם זאת, ניתן להאריך המועד להגשת ערעור מעין זה והכל כקבוע בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. במסגרת הנימוקים להארכת המועד והנטל המוטל בנדון על מבקש האורכה, יש ליתן את הדעת, בין היתר, לאופי הדואלי של הליך הבזיון, הכולל שילוב של מאפיינים אזרחיים ופליליים. יש, אפוא, לבחון מהו ההיבט הדומיננטי של ההליך הדיוני הנדון. ככל שהדברים אמורים בבקשה להארכת מועד, כפי המקרה דנן, יש לראות את ההליך כהליך אזרחי בעיקרו. מכאן, שהגם שלא נדרש "טעם מיוחד" להארכת המועד כאמור בסדרי הדין האזרחי, נדרשים "טעמים ממשיים לאיחור הקרובים במהותם ל'טעם מיוחד'" (ראו בש"פ 4445/01 אריאלה גל נ' אהרן קצובשווילי ואח' , פ"ד נו(1) 210, 219).

5.בנסיבות העניין שלפני, ובשים לב לריכוך מסוים בהלכת ה"טעות המשפטית" בענייני מועדים אף בהליכים אזרחיים (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)), שוכנעתי כי קיימת הצדקה להארכת המועד המבוקשת גם על פי הנטל ה"מוגבר" המוטל עליהם. זאת, שכן טעו המבקשים טעות שבדין באשר למניין הימים, בהניחם כי המדובר בהליך אזרחי במהותו וימי הפגרה אינם באים במנין הימים. לפיכך, ובשים לב למשך האיחור כמו גם לטענותיהם של המבקשים לעניין השלכותיו הציבוריות של ההליך על בעלי הדין ועל צדדים שלישיים, טענות המוליכות אותי למסקנה כי סיכויי ההליך מצדיקים את הארכת המועד, אני מורה על הארכת המועד המבוקשת. יחד עם זאת, אין להתכחש לכך כי טעותן של המבקשות גרמה הוצאות למשיבים 1 ו-2 בגין התגובה לבקשה זו. אשר על כן ישאו המבקשים בשכר טרחת עורך-דין של המשיבים בהליך זה, בסך של 1,500 ₪ לכל אחד מהמשיבים הללו. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל.